בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביל סימונס: קול מהיציע

הוא בסך הכל אוהד, אחד שתמיד שאף לכתוב כפי שהוא מדבר עם חבריו. הוא מתבגר מרדן בן 41, חלק מדור חדש של גברים-נערים שרוצים לאהוב ספורט כמו אז בילדות. הוא מצטייר כעצלן, אבל למעשה תחרותי ומהפכן שמעולם לא חשב שיגרום למהפכה. זהו ביל סימונס, כתב הספורט הבכיר באמריקה ותופעת תרבות של איש אחד

תגובות

הצעידה ממשרדו ב-ESPN למשחק בסטייפלס סנטר - או "סיליקון סנטר", כפי שהוא נהנה לכנות אותו - מהווה 400 מטרים מענים במיוחד עבור ביל סימונס. מעבר מבחיל בין גופיות בסגול-צהוב, חולצות ובאנרים שחונקים את "אל.איי לייב", הכיכר המזויפת שבנה קובי בראיינט. המשחקים הם מיאוס ספורטיבי מיוחד עבורו, יותר הוליווד מאירוע ספורט. איש לא משתכר וצועק על השופטים, ניתן לחשוב שהאוהדים הם בעצם צופים בהופעה של "קולדפליי" (מטאפורה שלו) והעידוד הרם ביותר נשמר לג'ק ניקולסון.

סימונס הוא כתב הספורט הבולט באמריקה. הוא גם אוהד בוסטון. בימיו המוקדמים ככותב טורים בסוף שנות ה-90', הוא נשא בעול התמיכה במפסידים. הרד סוקס, מעל כולם. לאחרונה, כשהקבוצות הגדולות של האזור פורחות, חיפש השראה פואטית בקבוצות שהוא שונא. ומלבד היאנקיס, אין קבוצה שהוא שונא יותר מהלייקרס.

"עצוב כמה טוב אני מכיר את המקום", אמר בזמן שנכנסנו לאולם בתחילת מאי, כמה דקות לפני משחק פלייאוף נגד דאלאס. הנוכחות העיתונאית של ESPN במשחקי ה-NBA נשלטת על ידי גברים, שדרך חליפותיהם המצוחצחות ונעליהם האיטלקיות נראים כמי שאופנתם הוכתבה באופן אומלל על ידי השחקנים עצמם. סימונס בן ה-41 התלבש יותר כמו כותב קומדיות לטלוויזיה, כפי שהיה לזמן קצר בתכנית "ג'ימי קימל לייב". חולצה פשוטה, נעלי התעמלות, כובע בייסבול וג'ינס כחולים.

סימונס עובר על עיתוני היום. "תמיד חשבתי שעד גיל 40 לא יהיה לי אכפת כל כך מספורט" (תצלום: ניו יורק טיימס)

במהלך הרבע הרביעי החלו הלייקרס להתפרק. סימונס, מרוסן למדי עד אז, התלהב ועודד בקול כשדירק נוביצקי קלע כמה סלים למאבריקס. "אני נהנה מדי", אמר, קם על רגליו והניף אגרוף אחרי שג'יי.ג'יי בראה חתך את הגנת הלייקרס. "אני אחטוף אגרוף", אמר בעליזות.

בין קריאות שמחה, הוציא סימונס את מכשיר הבלקברי כדי לפרסם בטוויטר ציוצי שמחה לאיד. שמחתו גדלה למראה לואיס קיי, היחצ"ן שלו ואוהד הלייקרס, יושב שני מושבים ממנו ומתעדכן בדבריו. מאוחר יותר, כשההפסד של הלייקרס הפך ודאי, בדק רעיון אותו חשב לשגר ליותר מ-1.4 מיליון העוקבים אחריו. "הרגנו את אוסמה ואת הלייקרס בשבוע אחד", הציע, "מוגזם מדי?". קיי השיב: "עובר את הגבול. ואני מדבר כיחצ"ן שלך, לא כאוהד הלייקרס".

מבחינת סימונס, לא ממש קיימת הפרדה בין אוהד לכותב טורים. בניגוד לכתבים רבים, הוא לא מתיימר להיות ניטרלי. זהו לפחות הסבר אחד לפופולריות האדירה שלו. טור האינטרנט שלו, "ספורטס גאי", אותו הוא מעדכן מדי כעשרה ימים, משך באפריל 740 אלף גולשים שונים, והפך אותו כנראה לכתב הספורט הנקרא באמריקה כיום. בנוסף, הוא פרסם שני רבי מכר - זיכרונות על אהדת הרד סוקס והיסטוריית ה-NBA. כל פודקאסט (תכנית אודיו מוקלטת) שלו מורד כ-600 אלף פעם.

בחודש שעבר עשה סימונס צעד נוסף בהרחבת האימפריה שלו, כשהקים בשיתוף פעולה עם ESPN אתר אינטרנט בשם "גרנטלנד". לדבריו, "גרנטלנד" ישמש יחידה שונה עם יותר מקום ליצירתיות. רבות דובר על כמה מהכתבים המוכרים ובעלי הכישורים הספרותיים שסימונס כבר משך, אבל ברמה העסקית, האתר הוא בבסיסו ניסיון לקדם את דעותיו על ספורט, ולמעשה החיים, לדבר גדול ממנו.

אחרי המשחק, עדיין במצב רוח חגיגי, הוביל סימונס חבורת אנשים לשתות קפה במסעדה סמוכה. "בואו נשב בחוץ", הציע, "אני רוצה לראות את פניהם של אוהדי הלייקרס העצובים שעוברים כאן".

הטאו של ביל

ההיסטוריה המקוצרת של כתיבת הספורט באמריקה נראית בערך כך: העובדים בתחום בשני השלישים הראשונים של המאה ה-20 האדירו את שמם של הספורטאים בגלל שאיפשרו גישה אליהם. בשנות ה-70' הפסיקו העיתונאים לגונן עליהם. כתוצאה, הופחתה הגישה. הפער בין הספורטאים לאוהדים גדל.

כאן נכנסו סימונס ולגיון חקייניו. לא תמצאו אותם מסתובבים בחדר ההלבשה, צדים ציטוטים או יושבים בשולחנות העיתונאים במשחק NBA, בהם אסור לתפוס צד. במרכז הטורים שלו לא נמצא הספורטאי שקשה להכירו, אלא החוויות שלו כאוהד. המוקד זה הוא עצמו. הוא אולי לא יכול לספר לכם כיצד שחקן כדור בענף כלשהו הרגיש במהלך מסוים, אבל יאמר כיצד הרגיש בעצמו כשצפה בו, אילו זיכרונות ילדות זה עורר, איזו מאינספור התיאוריות שלו הדבר אישש. יש לגישתו איכות מטאפיסית מעורפלת. העיתונאי רוברט ליפסייט כינה זאת "הטאו של ביל".

סימונס הוא יותר מאוהד. הוא ה-אוהד, הקול האזרחי באומת הספורט. במידה רבה, מה שהוא עושה אינו חדש. כפי שעיתונאים מבקרים פוליטיקאים בעייתיים ואנשי עסקים מושחתים, סימונס יוצא נגד בעלים חמדנים, קומישינרים שתומכים בהם, שחקנים שמשתכרים יותר מדי ומועדונים לא מתפקדים.

לאחרונה ביקר את האחים מאלוף, בעלי סקרמנטו קינגס, על שהזניחו את הקבוצה, ואת הקומישינר דייויד סטרן על שאיפשר להם לעשות זאת. "ברגע שמאשרים לך לקנות קבוצת NBA, נראה שסטרן מוותר על כל שליטה בהתנהגותך אלא אם תבקר את שופטיו", כתב, "כל דבר אחר? תהנה. לקנות ב-NBA זה כמו לקנות בית: ברגע שעברת להתגורר בו, תרגיש חופשי להמיט חרפה על השכנים ככל שתרצה".

סימונס כותב בצורה מצחיקה, אינטליגנטית ומקורית. הוא מספק זוויות מפתיעות ויהירות שאולי לא תמיד עובדות, אך מונעות ממנו להיות צפוי. במיוחד הוא מצטיין בתיאור התרחשויות ספורט, אמנות גוססת מאז הופעת רגעי השיא המשודרים ללא הפסקה. אבל את המראתו הניעו גם כוחות גדולים יותר. הרחבת תעשיית הספורט - הופעת רשתות שידור של 24 שעות, תכניות רדיו, אתרים, משחקי "פנטזי ליג", משחקי וידאו - נועדו בראש ובראשונה לסיפוק דרישת הצרכן. האוהדים הפכו למנוע של עולם הספורט.

סימונס לא רק מרוויח מהתופעה, גם יש לו יד ביצירתה. כשהחל לכתוב ב-AOL, המושג "בלוגר" לא היה קיים. מאז, סגנונו המתמקד בנקודת מבטו הותיר קוראים רבים עם הרושם השגוי שהם יכולים לעשות מה שהוא עושה. תודות לאינטרנט, דבר לא מונע מהם לנסות זאת.

כששאלתי כיצד כתיבת ספורט התפתחה מאז החל את דרכו, הוא ענה: "האם היא השתפרה? אני לא כל כך בטוח. הדבר הגרוע ביותר שקורה עתה הוא שכותבים דברים רק כדי לכוון אנשים למקום מסוים ולקבל תשומת לב".

במידה מסוימת, מיועד "גרנטלנד" לשמש נוגדן למהפכה שסימונס עזר להתחיל. הוא יידמה יותר לעיתון מאשר לאתר. שמו מהווה מחווה לכתב הספורט האגדי גרנטלנד רייס. הוא יכיל רק תוכן בלעדי. כתבות יופיעו לאורך זמן ולרוב יכללו דיווח מזווית אישית.

פיטר פן ספורטיבי

סימונס הגיע ללוס אנג'לס מבוסטון ב-2002 כדי לכתוב עבור התכנית של קימל. אחרי שנה וחצי חזר לכתוב על ספורט באופן מלא, אך החליט להישאר בעיר. מזג האוויר היה גורם, וכך גם אזור הזמן: הוא אהב את העובדה שהיום הספורטיבי החל שלוש שעות מוקדם יותר.

רוב הגברים מגיעים לשיאם כאוהדים בגיל ההתבגרות, לפני שהחיים - עבודה, אישה, ילדים - משתלטים עליהם. מהבחינה הזו, סימונס הוא פיטר פן. עדיין יש לו ימים טובים בהם קבוצותיו מנצחות, וקשים בהם הן מפסידות. הוא מסרב להגיע ל"יאנקי סטדיום" הישן ("יותר מדי זיכרונות רעים") ולא מתרחק מביתו בימי ראשון בעונת הפוטבול, אז הוא מבלה 12 שעות ב"נוורלנד" שלו, עם ארבעה מסכי טלוויזיה.

כתופעת תרבות, סימונס הוא חבר בדור חדש של גברים-נערים. הוא יודע כי היחידים בגילו בעלי אובססיה דומה לספורט הם חנונים, ומכיר בפתטיות הטמונה במבוגר שחי ומת למען קבוצותיו. לא שיש לו כוונה להתנצל. "תמיד חשבתי שעד גיל 40 לא יהיה לי אכפת מספורט כל כך. ראיתי את זה קורה לרבים, אבל לי זה לא קרה".

סימונס אינו כתב ספרותי, ואת התהודה שלו לא תשחזרו במשפטים ליריים שייצר. כוחו טמון בהשפעת הטורים שלו, בשילוב בין הגינות, התלהבות, ניתוח נבון והכרה בכך שעבור האוהדים לפחות, חוויית הספורט משולבת ברגעים בחייהם. אני זוכר כיצד הרגשתי כשהתחלתי לקרוא אותו לראשונה לפני קרוב לעשור. זו היתה התלהבות נוסטלגית, שחוזקה על ידי התייחסותו לסרטים כ"קראטה קיד" ולסדרות כמו "חופשי על הבר", ששימשו פסקול רטרו לטוריו. אנחנו רוצים לאהוב ספורט כמו בילדותנו. כשקוראים את סימונס, זה קורה.

דייויד סטרן. סימונס נגד (תצלום: רויטרס)

כשמסתובבים עמו מתברר במהירות כי הוא אכן חי בעולם שהוא יוצר בטוריו, "עולמו של הספורטס גאי", כפי שידוע הדף שלו ב-ESPN. בעולם הזה, עם חבריו, הדברים החשובים ביותר הם ספורט, סרטים וטלוויזיה, עם טעימה של סקסיזם. "אני אוהב את ג'קי של אחרי הרצח", אמר יום אחד במהלך צפייה בקטע על קנדי, "היא היתה לוהטת".

סימונס, ילד יחיד, גדל בברוקליין, מסצ'וסטס. עד גיל 13 הוריו התגרשו והוא עבר עם אמו לסטמפורד, קונטיקט, אך המשיך לבקר את אביו מדי סוף שבוע שני ונותר נאמן לקבוצותיו המקוריות. ב-1992 סיים את לימודיו באוניברסיטת בוסטון עם תואר בעיתונות. זה היה עולם אחר. "הדרך היחידה לקבל טור באותם ימים היתה לעבור שיטה מגוחכת של להגיע מלמטה ולקוות שאנשים ימותו", הוא משחזר.

לא היתה לו כל כוונה לחכות. כמה שנים לאחר שהחל לעבוד במחלקת הספורט במקומון "בוסטון הראלד", הוא התפטר ועבר לשמש כברמן. זמן קצר אחר כך הבחין ב"בוסטון מובי גאי", שכתב על סרטים באתר הבוסטוני של AOL, והטריד את העורך עד ששכר את שירותיו כ"בוסטון ספורטס גאי" תמורת 50 דולר בשבוע.

בתחילה, מספר הכניסות היה מינימלי, אבל סימונס בנה בהדרגה עדת עוקבים נאמנה. הוא תמיד שאף לכתוב כפי שדיבר עם חברים, עם להט ולקיחת צד שחשב כי חסרו בכתיבת הספורט. מעולם לא חשב שהדבר יוביל למהפכה. "זה היה טור ספורט באינטרנט. כמה רחוק הייתי אמור להגיע עם זה?".

"בוסטון ספורטס גאי" הציג את סימונס בשיא חדותו, נלהב להתגלות ובלתי מצונזר. רוב הטורים המוקדמים הללו נעלמו מזמן. כמו הופעות רוק שלא תועדו, הן זוכות למעמד מיתי בקרב אוהדיו. סימונס דווקא לא חש נוסטלגיה כלפי השנים הללו. מטריד אותו שלא זכה ליותר קוראים.

בשנת 2001 העניקה לו ESPN משרה מלאה. במהירות הפך לדמות מובילה ב"עמוד 2", אתר משלים לדף הבית של הרשת, המבוסס על דעות. הלוחות הטקטוניים של כתיבת הספורט נעו. סימונס שיחק תפקיד מפתח עבור דור של קוראים שגדלו בעידן בו גדל כוחו של האוהד. "הדפסתי את הטורים בני 6,000 המלה ולקחתי אותם לשירותים, כמו כולם", אומר איי.ג'יי דולריו, העורך בן ה-37 של "דדספין", בלוג הספורט של רשת האינטרנט "גוקר", "הוא שינה את הצורה בה הבטתי בכתיבה של כולם".

איבד את החדות?

סימונס בחר בכוונה בגישה שונה מכותבים אחרים, וניסה להרחיב את הקהל שלו מבלי לסבול מחשיפת יתר. הוא מגביל את כמות הופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, וסרב להנחות טוק-שואו משלו. "מה שקורה ב-ESPN זה שאם אתה מצליח, הם יבקשו יותר, ואם לא תילחם ותסרב, הם פשוט יוציאו את זה ממך".

מעל לכל, בניגוד לרבים מהקולגות, סימונס מעולם לא זנח את הטור שלו. זאת למרות שכעת, יותר מאי פעם, קשה לו לכתוב. עבודתו נבדקת היטב על ידי המוני בלוגרים, שישמחו למצוא פגם בטיעוניו. לסימונס סוף סוף יש את הקהל בו חשק. לטוב ולרע. הדבר כולל את הדמויות עליהן הוא כותב, הספורטאים, המאמנים וכו'. מעבר לכך, כעת הם מסתובבים באותם חוגים. "אני עלול להיתקל ברבים מהאנשים שמהווים מטרות קלות. זה מקשה עליך לשמור על החדות".

בשנים האחרונות האשימו אותו חלק ממעריציו הוותיקים באובדן החדות הזו. ביקורת כזו נשמעת פעמים רבות על דמויות קאלט שהתקדמו להצלחה במיינסטרים. במקרה שלו היא קשורה ישירות לליבת זהותו.

חייו השתנו משמעותית מאז עבר ללוס אנג'לס. ESPN הפכה אותו לעשיר, במיוחד עבור כתב ספורט. "האחוזה של הספורטס גאי", כפי שהוא מתייחס בבדיחות הדעת לביתו, קרובה מאוד להיות אחוזה. הוא מתגורר במערב הוליווד ומעגל חבריו התרחב וכולל מפורסמים כמו קימל וסת' מאיירס.

סימונס

גם טורו השתנה, אם כי ייתכן שזה נובע מהתבגרותו. בבסיסו, הטור הוא תיעוד מתפתח בגוף ראשון של אהדת ספורט. עתה הוא המשיך לאובססיות אחרות, כמו לנסות למנוע מבתו הצעירה להפוך לאוהדת הלייקרס ולחשוף את בנו בן השלוש להנאה מצפייה בטייגר וודס באוגוסטה. כן, סימונס הוא כתב ספורט בגיל העמידה.

הזדמנות חשובה בדרך

עם שישה ערוצים המשדרים 24 שעות ביממה, 46 רשתות בינלאומיות וקשר ליותר מ-750 תחנות רדיו, ESPN נמצאת בכל מקום. היא מעצבת סיפורי ספורט ואת הדרך בה אנו תופשים אותם. סימונס לא היה כאן בלעדיה, וכדובר מטעם עצמו עבור האוהדים, הוא לא יכול להתעלם מהשפעתה. "ממש קשה לכתוב על ספורט מבלי להתבדח על ESPN", הוא אומר.

להיטותו לבקר את הקולגות הובילה למתיחות ב-ESPN בתכיפות גבוהה. לעתים הוא התעלם מאיסורים שהטילה עליו הרשת. ב-ESPN מתייחסים אליו כאל בן נוער מרדן. בעבר הפסיקו זמנית את חשבון הטוויטר שלו כשכינה מגישים בתכנית רדיו שלהם "חלאות ורמאים". סימונס, מנגד, אכן התנהג כנער מורד ויצר בלוג משלו, בו התפרסם לפחות אחד מטוריו בגרסה לא מצונזרת. ESPN זקוקה לכתב הבכיר באמריקה, והכתב הבכיר באמריקה זקוק לבמה שמעניקה הרשת המובילה בעולם.

בהתחשב בדינמיקה, מעניין כיצד יתבטאו היחסים ב"גרנטלנד". ההגאים בידי סימונס, אך חברת האם היא ESPN, שכבר הפגינה נוכחות כשבחרה בשם האתר. סימונס סבור שהוא יומרני, אבל בכירים ברשת "אהבו אותו וכל כך תמכו באתר. צריך לבחור את הקרבות שלך". כבר עתה יש לו חרטות על "גרנטלנד". "זה לא כיף כמו שחשבתי", אמר, "אני לא בטוח שהייתי עושה זאת שוב". הוא מעביר יותר מדי זמן במשרד, עוסק במלאכות מנהלתיות, שפולשות לעבודה על טורו.

האישיות המצטיירת מכתיבתו היא של עצלן, אדם שישמח להעביר את יומו בשתיית בירה ובצפייה בספורט. הדמות הזו, אותה מחזקת גישתו הפשוטה והמשוחררת, מטעה. סימונס עובד קשה ותחרותי. דרכו לצמרת לוותה ברגעי תסכול, גם כשמבחוץ נראה שהכל לטובתו.

רחוק ככל שהגיע מאז חיפש קהל, הוא רוצה להגיע רחוק הרבה יותר, ליצור דבר מתמשך יותר מהטור שלו ואפילו מספריו. אבל עבודת הפרך הקשורה בהפעלת אתר משלו כבר מפריעה לעולם האוטופי שבנה לעצמו. הוא יודע שהדבר היחיד שמונע ממנו להפוך לעוד כתב בעל חשיפת יתר, שמקבל כסף כדי לקשקש בטלוויזיה, הוא הטור, עליו הוא לעתים עובד ימים. "הדאגה הגדולה ביותר שלי לגבי האתר היא שאיני רוצה שהטור יהפוך רק לאחד מהדברים שאני עושה", אמר.

בארוחת צהריים במסעדה סינית הקריא סימונס פתק שחילץ מעוגיית מזל: "הזדמנות עסקית חשובה עשויה להתפתח עבורך". כולם צחקו. "או שהיא עשויה להיות סוף הקריירה שלי", התבדח, "לא יודע, אני חושב שעדיין טמון בי קונצרט גדול אחד מול אולם מלא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#