בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרות הספורט בישראל: מדפיס מפסיד מספיד

אם אין בישראל ספורט של ממש, ובטח שלא תרבות ספורט, אז למה שתהיה ספרות ספורט אמיתית? אמיר דורון, אחד שניסה, מגולל את דרכו של סופר הספורט המקומי

תגובות

הסיפור הקצר 1. אני יוצא מהמכונית במתחם החניון התת קרקעי. בידיי ארגז קטן, אך כבד משקל. עכשיו אני ממתין למעלית. זו ממאנת להגיע ואני פונה בעייפות לעבר המדרגות הנעות בקניון. הספרים שבארגז מקשים את הסחיבה, אבל אני נחוש לעמוד במטרה: להביא עותקים ראשונים מספרי החדש לחנות הספרים, ואגב כך גם לעשות קצת שיווק פנים-אל-פנים אצל המוכרים בחנות. יודעי דבר אומרים שזה עוזר למכירות. ואני, עם יודעי דבר משתדל לא להתעסק.

שלט קטן מעיד על עיכוב נוסף בדרך אל היעד: "המדרגות מקולקלות. עמכם הסליחה". אני מקלל וגורר את עצמי בכוחות אחרונים לפתח החנות. רק לפני מספר ימים הסכימו בעלי הרשת לכלול את הספר במבצע, ואני ממהר להביא את היצירה החדשה שלי אל ערוץ השיווק דרכו יגיע ללב הקוראים הצעירים.

"איפה להניח את הספרים?", אני שואל, אבל המוכרנית הממושקפת עסוקה מכדי לענות. היא מספרת לאחד הלקוחות בהתלהבות על "המלצת החודש", ספר בבעלות אחת מההוצאות הקשורות לחנות, ואני נאלץ למצוא את הדרך בעצמי. "שוב אתה וספרי הכדורגל שלך", מקבלת את פניי בחמיצות מוכרת אחרת, ומצביעה על פינה בה אני יכול לנטוש את מרכולתי. ואני? אני בכלל כתבתי ספר על כדורסל.

אז למה אין ספרות ספורט בישראל? מיד לאחר שפנו אלי ממערכת העיתון כדי שאכתוב על הנושא לכבוד שבוע הספר, אני מתחיל להתחבט בשאלה עם עצמי. הייתי מעדיף לעסוק בשאלה אחרת - למשל, מדוע שבוע הספר בישראל נמרח על פני עשרה ימים - אבל כמו"ל לשעבר של הוצאה שהתמחתה בנושא וכסופר שעדיין חוטא בכך, אני מרגיש מחויב למשימה.

ראשית, ישנו עניין המיצוב. בשנים האחרונות ניכרת מגמת שיפור קלה, אבל בכל זאת אי אפשר לטעות - "ספר ספורט" לעולם לא ייתפש על ידי אנשי ספר כסוגה עלית, או כספרות לגיטימית. החשודים המיידיים אם כן, הינם המוכרנים בחנויות - הקו ראשון בשיווק ספרים. מרביתם הינם אוהבי ספר, המחשיבים עצמם אנשי תרבות גבוהה. ומה לכך ולדבר ההמוני והמיוזע? אניני טעם מושבעים אלה לעולם יעדיפו את החדש של ורגס יוסה, את ההוצאה המחודשת של ספרי דיקנס, או את האחרונים של גרוסמן ושלו.

אפילו אם תניחו בפניהם, למשל, את יצירת המופת של אדוארדו גליאנו, גדול סופרי אורוגוואי, שכולו שירת הלל לכדורגל, או את "ההולנדי של עכו", אסופת סיפורי כדורגל, שמתהדרת בשמות כמו אייל מגד, ארי פולמן, דודו בוסי ואחרים - כולם יוצרים מכובדים וחובבי כדורגל מושבעים בעוונותיהם - הם לעולם יביטו לעברך בבוז היפסטרי. כשתתרחק מהשטח, סביר להניח שיתחבו את הספר שלך עמוק אל מדפי השיכחה, השמורים לספרים שעדיף להרחיק מהציבור.

אבל למה להלין על המוכרנים? כמו במקומות אחרים, גם כאן הש"ג לא אשם.

הסיפור הקצר 2. אני יושב במשרדה של מנהלת בכירה ומיתולוגית של רשת ספרים גדולה. מאחוריה שלט גדול: "מדפיס, מפסיד, מספיד". לשווא אני מנסה להדחיק את העתיד הכלכלי המורבידי הצפוי לי בקרוב, כפי שעולה בבירור מהכתובת מלאת האופטימיות שעל הקיר. אמירה זו, המיוחסת לביאליק, גורמת לי למחשבות אגוצנטריות באם הסופר הלאומי כיוון אלי, או שביד המקרה מדובר, והוא מתאר בכלליות את דרכו של כל מו"ל בישראל.

לבסוף, אני מצליח להתעשת ופונה לדבר על לבה של הגברת הראשונה של הספרות הישראלית, לכלול סופסוף בחודש הבא את אחד מספריי במבצע. בפגישתנו האחרונה היא הרי הבטיחה שיהיה בסדר, ומבחינתי עכשיו הזמן לפרוע את השטרות. "החודש כבר סגור, מצטערת. תזכיר לי בעוד כמה חודשים. ותביאו לי ספרים אחרים אם אפשר, לא רק ספורט", היא מפטירה ביובש וממהרת לסיים את הפגישה.

אבל דיון במוכרים גבוהי המצח, או במדיניות הנוקשה של רשתות הספרים, הוא כמו לחפש מתחת לפנס. לתלות בהם את האחריות להיעדרותה של ספרות ספורט ישראלית בהיקף ראוי לשמו, זה קל, שטחי וצפוי מדי. בתוכי אני יודע: אני אולי לא מאיר שלו, אבל אילו רק ספריי היו מוכרים כמו, למשל, האחרון של מיכל שלו, החברים מלאכי עליון ברשתות הספרים כבר מזמן היו מקצים מדף שלם של ספרי ספורט בחנותם רק למעני. הם לא אשמים.

אצלם שורת הרווח היא הקובעת, ובנישת ספרי הספורט, מדובר, מה לעשות, בשורת ההפסד. מכאן שחייבת להיות תשובה אחרת, סיבה מאקרו תרבותית, שאת מקורה אין למצוא בשוק הספרים הבעייתי כשלעצמו.

הסיפור הקצר 3. איצטדיון רמת גן, לפני מספר שנים. ניסוי מרתק בשיווק. דוכן ספרים קטן מוצב מחוץ לאיצטדיון המלא. בעוד כמה דקות ינהרו החוצה עשרות אלפי צופים, לאחר שיסתיים משחקה של מכבי תל אביב בליגת האלופות. כל כך הרבה חובבי ספורט, בטח נמצא לנו כמה מאות שיהיו מעוניינים לשלם כדי לקרוא את מרכולתנו. המשחק תם, וההמונים נוהרים החוצה בלי לעצור אצלנו לרגע. מעטים בכל זאת מתעכבים, מעיפים לעברנו מבט תמה וממשיכים הלאה.

בתום הערב, סטטיסטיקת המכירות שלנו זהה למאזן ההבקעות של מסי במונדיאל האחרון. אפילו ספר אחד לא נמכר. עם ישראל כנראה אוהב ספרות. הוא כנראה גם אוהב ספורט, אבל הוא בטח לא אוהב ספרות ספורט. ומדוע שיאהב? בעיני, ספורטאים שעוסקים בספורט ברמתו הגבוהה ביותר, מצליחים לעשות בחייהם דבר כה יוצא דופן, שמעטים מבני האנוש מסוגלים לו. הם חיים את החלום של עצמם, ובאמצעותם, מיליוני בני אדם מממשים את חלומותיהם שלהם. כך הרגשתי כנער צעיר שאהב לקרוא ולראות כל דבר שקשור בספורט וכך, במידה כזו או אחרת, אני מרגיש גם כיום.

כקהל היעד של ספריי, אני מעריך שילדים ובני נוער מוצאים בסוגת הספרים הזו - ספרי ספורט - דבר מה שעונה על הצורך שלהם לצרוך עוד ועוד מהחלום באמצעי אחר. וממש כמו בדבר האמיתי - בספורט - גם בספרות הספורט בישראל, במעבר מהנוער לבוגרים, העולם בורח לנו וקהל חובבי הספורט הבוגר בישראל נמנע מלצרוך ספרות ספורט.

ובעצם, מדוע שיקראו, אם פרשני הספורט ומובילי הדעה מספרים להם כל יום כמה הספורט רקוב, גרוע, רע, בינוני, סתמי, רדוד ושהכל הוא, כמובן, "כלום ושום דבר". מי בכלל ירצה לקרוא על כלום ושום דבר? כשזוהי הדוקטרינה השלטת, לספרות ספורט אין כאן סיכוי מלכתחילה.

יתר על כן, החברה הישראלית כוחנית ודורסנית, רומסת את החלש, סוגדת לחזקים ולמנצחים. ביום שתדע לקבל הפסד ספורטיבי, ולהעריך ולכבד את המאמץ הכביר שהוקדש בניסיון להשיגו, יש סיכוי שגם תהיה פה תרבות ספורט וכפועל יוצא גם ספרות ספורט איכותית, שיכולה לעסוק בהפסדים ובכישלונות באותה נשימה שהיא עוסקת בסיפורי הצלחה. אני מסופק אם אנחנו קרובים ליום זה.

אם תרצו, זהו סיפורה של ספרות הספורט הישראלית.

* אמיר דורון הוא סופר ולשעבר מבעלי הוצאת גלורי. ספרו החדש, "העשירייה הפותחת - בין שניים", רואה אור בימים אלה בהוצאת פנדה ספרים

ספר הספורט של השנה, על פי אמיר דורון

ההמלצה שלי היא הספר "אימפריה", מאת שלומית גיא (הוצאת רסיס נהרה). הספר ראה אור לפני מספר חודשים בהוצאה קטנה ולא מוכרת, וצבר לעצמו אט אט קהל מעריצים אדוק, עד שיש כבר המכנים אותו ספר הכדורגל הטוב ביותר שראה אור. למען האמת? יכול להיות שהם צודקים.

גיא נסעה לאנגליה כדי לסיים את עבודת הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה - מחקר שדה שעסק בהתפתחות הכדורגל והכדורגלן האנגלי. שדה המחקר היה לא פחות מאקדמיית הכדורגל של צ'לסי. לגמרי במקרה, זה קרה בשנה בה הגיע אחד אברהם גרנט, עם אותה צ'לסי, לגמר ליגת האלופות. התוצאה היא מסמך מרתק, ויוצא דופן באותנטיות שלו. משה סיני היה מוסיף: מומלץ לכל מי שאוהב כדורגל וגם כדורגל אנגלי.



תצלום: מוטי מילרוד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#