בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן: בית"ר ירושלים, שיגעון של מועדון

בית"ר ירושלים היא קפסולה של בלבול: החלש ששואב כוח דרך התעמרות בחלש יותר; זה שנשכח על ידי המדינה ובתמורה הופך לפטריוט הגדול שלה

תגובות

1. בית"ר גייט

בשבוע שעבר התייחסתי להחלטה של רוני לוי לעבור לסטיאווה בוקרשט. ציינתי שהבעיה העיקרית במעבר היא מוסרית וכרוכה באדם הגזען/הומופוב/שונא נשים/אנטישמי, שעומד בראש המועדון, גיורגו בקאלי. בעקבות הטקסט קיבלתי לא מעט תגובות שחזרו על טענה דומה: הרי אותו לוי אימן עד לאחרונה את בית"ר ירושלים, קבוצה שלא מאפשרת לערבי לשחק בשורותיה וידועה ברפרטואר לירי ענף שנושק לתורות גזע חשוכות.

ביום שלישי בערב, בחדשות ערוץ 10, שודר אייטם שעסק בקבוצת אוהדים של בית"ר, שמלמדים את ילדיהם בני החמש-שש לזמר את אותו רפרטואר לירי שנושק לתורות גזע, תוך כדי מחיאות כפיים קצובות וכשחיוך אווילי מרוח על פניהם. קטע קשה לצפייה.

ילדים אוהדי בית"ר משננים את הרפרטואר הגזעני (תצלום: ערוץ 10)

ביום שני הפנה מישהו את תשומת לבי לטקסט שנכתב באתר "העוקץ" ושטוען שגם אני, בהתייחסות שלי לאוהדי בית"ר (ולאלי טביב), מייצג גזענות בוטה נגד מזרחים.

אני מציין את הדברים כדי לנסות להתעסק עם בית"ר ירושלים. מועדון שהפך לעיסה קשה לאחיזה, מעין סמל לערבוב בלתי אפשרי של סמלים, תחושה שהיכן שלא תיגע תעלה על עצב חשוף, על תסביך שמקורו אינו ברור, על טראומה שעדיין מהדהדת, על ניקוז של בעיות, ופחדים, ואלימות, וגאווה, ושלא תמיד ברור מה מזין את מה, והיכן נמתח גבול הלגיטימיות ואם יש טעם להאשים או שמא עדיף להסתפק בלהבין.

2. למה גיידמק ואגייאר

כדי לקבל פרספקטיבה על בית"ר, אני מציע להביט בארקדי גיידמק ובגומא אגייאר - זה שעדיין וזה שרוצה - כסימפטום למה שקרה למועדון. הרי גם גיידמק וגם אגייאר אינם ראויים להחזיק בקבוצת כדורגל בישראל: גיידמק, משום שהמוטיבציה האמיתית שלו פוליטית, ובית"ר שימשה כלי להגשמת המטרה; אגייאר, משום שכשירותו הפסיכולוגית מוטלת בספק.

אך מדוע גיידמק ואגייאר בכל זאת נמשכו דווקא לבית"ר? הם נמשכו כי איתרו בתוך העיסה הזו, בתוך הדימוי האלסטי הזה, אפשרות להגשמת מאוויים שאינם מתחום הכדורגל. גיידמק תפש את בית"ר כמתחם עמוס באנשים שתודעתם גמישה באופן שעשוי לאפשר צבירת כוח פוליטי. הוא האמין שברגע שיספק לאותה קבוצת אנשים כסף והצלחות, הם יעבירו את תמיכתם הפוליטית אליו.

אגייאר הוא אדם שמערבב בכמיהה לבית"ר דימויים משיחיים, שתפקידם למלא מצבורי מגלומניה פרטית. עבור אגייאר, בית"ר היא חלק מירושלים הקדושה, ולכן בעלות עליה תקנה לו חלק מאותה קדושה בדרכו להפוך לשליח אלוהים או משהו בסגנון.

אבל למרות השוני, החשיבות של גיידמק ואגייאר היא דווקא במשותף ביניהם: שניהם אנשים מופרכים. שניהם מגלמים סוג של שיגעון, ועצם משיכתם לבית"ר מלמדת על מה שהיא הפכה להיות: מקום של שיגעון, של הזיה, של מגלומניה, של ערבוב בין קדושה לפוליטיקה, בין משיחיות לפטריוטיזם. גיידמק ואגייאר הם בעיקר אנשים מבולבלים, ובית"ר ירושלים היא קפסולה של בלבול: החלש ששואב כוח דרך התעמרות בחלש יותר; המקופח שבוחר לקפח; זה שנשכח על ידי המדינה ובתמורה הופך לפטריוט הגדול שלה.

אוהדי בית"ר ירושלים (תצלום: ניר קידר)

הבלבול הזה לא מאפיין את כל אוהדי הקבוצה, אבל הוא הרסני משום שהמיעוט הכן מבולבל משרת כוחות פוליטיים קיצוניים (תנועת "כהנא חי", למשל, שמגולמת ביציע כ"לה פמיליה"), שרוכבים על תחושות קיפוח היסטוריות, שמבקשות להימחק על ידי פעולות כוחניות נגד קבוצות חלשות יותר. הפתולוגיה הזאת מובילה את בית"ר לתהומות עמוקות, שספק אם תוכל להיחלץ מהן בשנים הקרובות. ההתאהבות בסימון היהודי-לאומני-גזעני - גם אם הוא מובן מבחינת הנסיבות - מרחיק את המועדון הזה מתחום הלגיטימיות ומעמיד אותו בקצה האסור של התרבות.

3. ימי סלקום

מי זוכר היום שבשנות ה-90' אימצה סלקום את בית"ר כחלק מניסיון למתג עצמה כחברה ישראלית, עממית, שווה לכל כיס ונפש. בית"ר של אז, עם אותו גרעין של תחושת קיפוח, הצליחה לשחרר עצמה מהתסביך בעזרת דמויות חזקות ומצליחות, שלא נזקקו לאישור חיצוני של הממסד: דדש, קשטן, אוחנה. במבט לאחור, זו היתה תקופה חשובה שבה הפצע יכול היה להתרפא במידה מסוימת.

אבל זה לא קרה. זה לא קרה משום שבית"ר נפלה קורבן לאמביציות כלכליות, פוליטיות ומגלומניות של אנשים לא ראויים. שמות כמו גד זאבי, קובי בן גור ומאיר פניג'ל הובילו לדמויות הזויות כמו גיידמק ואגייאר, וסופו של תהליך שאיש לא רוצה להיות מזוהה עם בית"ר, לאמץ אותה, להתעסק עם קריאות גזעניות ועם סרוב עקרוני לשתף שחקן ערבי. אלו שכן מעוניינים, יוצאים באישון לילה לחלץ את גלעד שליט משבי חמאס.

4. משוואה חדשה

אז מה עושים עם בית"ר ירושלים? איך גודעים את הקשר הגורדי הזה שהפך כה סבוך? הפעולות של היו"ר איציק קורנפיין מבורכות, אבל נדמה לי שיגיע הרגע בו ייאלץ לפנות את הבמה. ההתנגדות לו ולמה שהוא מסמל תדחק אותו מטדי לטובת שחרור רסן.

נדמה לי שמה שיקרה זה שאת מקום האמפתיה וההבנה, יחליפו במוקדם או במאוחר סלידה וענישה. הן מצד הממסד, ובעיקר מצד הרוב הדומם של אוהדי בית"ר. למרות הקושי בהחרמה ובנידוי, יש מצבים שבהם הצבת גבולות מוצקים וברורים עשויה להיות אפקטיבית יותר מאשר ליטוף ראש מכיל. אני חושב שכל שירה המונית ביציע נגד ערבים תצטרך להיות מלווה בהפסקת משחק; כל נהמה המונית נגד שחקן שחור תלווה בהפחתת נקודות; כל גילוי אלימות נגד מנקים ערבים בשירותים תגרור הפסקת פעילות והורדת ליגה.

המטרה אינה לפגוע בבית"ר, אלא להוביל אותה למצב שבו המשוואה "גזענות + כוחנות = עונג" תוחלף ב"גזענות + כוחנות = תסכול". רק כשתופנם המשוואה החדשה, יש סיכוי שההוויה תשתנה ובעקבותיה התודעה. הילדים האלו שישבו על כתפי אבותיהם לא קראו "מוות לערבים", הם צעקו "הצילו".

מסממני הקיץ | רוג'ר את סלים

זו תקופה מוזרה. יש ספורט ואין ספורט. קטן וגדול מתערבבים זה בזה. על הציר שבין ערוץ 50 לבין ערוץ 58 נפערת תהום של קיץ: מסיבת עיתונאים לרגל עזיבתו של דניאל יאמר ("היתה חסרה לי האורגזמה") לצד עוד מפח נפש של ילנה יאנקוביץ' בווימבלדון; מסיבת עיתונאים לרגל פרישתו של אריק בנאדו (היה באמת מרגש) לצד ניצחון דחוק של רובין סודרלינג; שידור ישיר מאימון הפתיחה של הפועל תל אביב (מה יהיה עם העגילים והכפכפים?) לצד יכולת פושרת של רוג'ר פדרר. וברקע: תומר סיני, גל חצור, דני לוי (אזיקים, זכות שתיקה, הבזקי מצלמות).

תצלום: אי-פי

מה שבעיקר מתברר זה שבין ערוץ 50 (ONE) לערוץ 58 (5+ לייב) נרקם אפיון טלוויזיוני: בעוד ערוץ הספורט משדר את הטורניר הנאצל מכולם, הספורט הלבן במלוא הדרו, עוסק ערוץ ONE בשידורים חיים של פתיחת אימוני קבוצות כדורגל ומסיבות עיתונאים של ראשי קבוצות.

בעיניי מדובר בפערים מבורכים: בתור אוהד כדורגל וחובב טניס זה פחות או יותר מה שאני רוצה - את פדרר לצד סלים טועמה, את סרינה לצד בנאדו, את נדאל לצד יאמר. ואם אפשר לסדר באופק את תומר סיני מובל לעוד הארכת מעצר, זה בכלל יכול להיות מושלם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#