בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספורט במגזר הערבי: ספורטאים סוג ב'

אתלטיקה, שחייה, כדורסל, כדוריד, טניס, ג'ודו? ובכן, הענפים הפופולריים הללו ורבים אחרים כמעט לא קיימים במגזר הערבי בישראל. הסיבות הן פער תרבותי, תשתיות מחפירות, ניהול לקוי ותקצוב מעליב. אבל השורה התחתונה והעגומה אינה משתנה: ילד ערבי שחולם על קריירה ספורטיבית מפוארת, ולא בכדורגל, יכול רק להמשיך לחלום

תגובות

מוהנד נעים הוא רץ ל-3,000 מטר מכשולים. לפני מספר שבועות זכה במקום השלישי באליפות אירופה למועדונים בבלגרד, והוא סגן אלוף ישראל באותו תחום. שגרת יומו כוללת אימונים וריצות, וגם שמונה שעות עבודה כפועל בניין. הוא משתכר 800 שקל בחודש מהמועדון שלו, מכבי תל אביב, סכום שלא תורם לקידום חלומו, האירוני במקצת - להקים לעצמו בית. ביכולתו להגיע להופעה באולימפיאדה כמרתוניסט, כך הוא עדיין מאמין, אבל נעים יודע שעבודת היום שלו רק מרחיבה את טווח הדקות שניצב בינו לבין הקריטריון האולימפי.

סיפורו של נעים יכול לבטא את הנרטיב של האתלט ישראלי - עלילות סוחטות דמעות, מהסוג שחוזר על עצמו כמעט בכל ענף, עדה ומין. במקרה הזה, סיפורו של נעים הוא גם סיפורו של הספורט הערבי בישראל. הוא סימפטום למגזר שכשל לבנות עצמו ייצוג הולם בכל מה שאינו כדורגל. המספרים מעידים: כ-20% מהאוכלוסייה, קרוב למיליון איש וחצי, מהם יצאו שני נציגים לאולימפיאדה, האחרון ב-1976. הצלחתן היחסית של הקבוצות הערביות בישראל נכונה רק החל מאמצע שנות ה-90', אולם לעומתם שחקני כדורסל, כדוריד וטניס ערבים אפילו לא רכשו לעצמם מעמד של שאלות טריוויה.

מוהנד נעים. פועל בניין, ובין לבין רץ 3,000 מטר משוכות (תצלום: חגי פריד)

כמו בכל פינה שהיא, כך גם במגזר הערבי בישראל, שאלת ענף הספורט הפופולרי כלל לא ראויה להישאל. "אני מסתובב בשכונה שלי ובכל רגע נתון יכול לראות 40-50 ילדים משחקים כדורגל על הכביש", מספר אחמד נאטור, מייסד קבוצת הכדורסל הראשונה (הפועל קלנסוואה) וקבוצת השחייה הראשונה (בבקה אל גרבייה) במגזר הערבי, "בבתי ספר אני מדבר על 'ספורט' ורואה שהילדים מבינים 'כדורגל'. זו התפישה". הסוציולוג יאיר גלילי מציע הסבר: "כדורגל הוא הענף הפופולרי בכל מגזר מיעוט, משום שהוא לא דורש משאבים. אפילו מגרש לא צריך. הכל מתנקז לעניין הסוציו-אקונומי. כשאין לך מה לאכול, אין לך פנאי וכסף להשקיע בספורט".

עוד כתבות בנושא

מונדר חלאילה, חבר הנהלת בני סכנין, מניח את האצבע על ההיבט התרבותי. לטענתו, רוב ענפי הספורט במגזר הערבי טרם התקבלו ככלי למוביליות חברתית, בעוד הכדורגל עשה זאת. "קבוצת הכדורגל שלנו מספקת את הרצון לייצוג של הערבי בישראל", אומר חלאילה, "זה נותן כוח אדיר - רואים אותנו, מתעניינים ומתגאים בנו. עניין הייצוג מהווה מנוף הדדי, הקהילה ממנפת את הקבוצה ולהפך. בחור שייקח אליפות ישראל באיגרוף, למשל, לא יזכה לאותה במה ייצוגית. את ההישגים שלו יציינו בעיתונות הערבית באופן בנאלי. ניצחונות של קבוצת הכדורגל הם ניצחונות למגזר".

מוחמד אגבריה, מחזיק תיק הספורט בעיריית אום אל פאחם, מחזק את הטיעון התרבותי. הוא מנסה ליישם בעירו פרויקטים כמעט בכל ענף. גם ההצלחה היחסית של ערבים בבתי הספר, למשל בכדורעף ובמירוצי שדה, נקטעת ברגע האמת. "אבא של ספורטאי יהרוג אותי אם אבקש ממנו להשקיע בספורט אחרי התיכון", אומר אגבריה, "אצל הערבים, ספורט הוא עדיין תחביב, ממש לא מקצוע". חמיד גנאים, מקבילו בסכנין, מאשר: "אני הראשון בעיר שסיים תואר בחינוך גופני. ההורים שלי התנגדו, שאלו אותי מה אני הולך לעשות עם כל הריצות והקפיצות האלה".

הפרויקט האישי של גנאים הוא קבוצות כדורגל הנשים המצליחות של סכנין. בעיר כמו אום אל פאחם, בה נשים מורשות להיכנס לבריכה העירונית במשך יומיים בשבוע, קשה לראות סיכוי להתפתחות הכישרון הנשי. "לא תמצא בחברה הערבית המסורתית הורים שיאפשרו לבנות שלהם לצאת לווינגייט", אומר אגבריה, "כשהענפים סגורים בפני נשים, כבר החמצת 50% מהפוטנציאל שלך". עלי חליל, נציג המועצה המקומית כאוכב, מוסיף: "יש לנו כדורסלניות מצוינות שמוזמנות לנבחרת, מה שאומר שאנחנו צריכים לנסוע לאימונים ברעננה ובהרצליה. ההורים לא מסוגלים להשקיע את הזמן והכסף. הם מסתכלים על הספורט בתור חוג".

בלם, לא חלוץ

סוגיית המשאבים עולה באופן תדיר בשיחות עם אנשי ספורט במגזר. לאור היעדר אגודות עשירות, עסקנים בעלי אינטרס או עמותות שאפתניות, עול ההשקעה בספורט נופל בידיהם של ראשי הרשויות. אף יישוב ערבי לא מדורג גבוה יותר מהאשכול הרביעי (הראשון הוא הנמוך ביותר) בדרוג החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. רוב הרשויות, אם בעקבות ניהול בלתי תקין ואם בגלל גירעון עצום, מנוהלות על ידי ועדה קרואה או שמוצמד להן חשב מלווה מטעם משרד הפנים.

החשב המלווה בעיריית סכנין נלחם בגירעון בגובה 150 מיליון שקל. במבנה הצנוע בו ממוקמת העירייה, יושב בכניעות חולה ספורט כמו מאזן גנאים. "אין לי תקציב אפילו לכיבוד", אומר ראש העירייה ולשעבר יו"ר בני סכנין בכדורגל, "החשב המלווה חושב כמו בלם אחורי ולא כמו חלוץ. המטרה שלו היא לאזן ולא לפתח. גם ראשי הרשויות אשמים בגלל ניהול ובעיות גבייה, אבל הוכח מחקרית שגם על ידי גבייה מלאה מהציבור, הרשויות הערביות לא יכולות לייצר הכנסות. אם אני רוצה לקדם ספורט בסכנין, עלי לוותר על סלילת כבישים או על טיפול באבטלה (14%)". אגבריה מוסיף: "אנחנו מקבלים 200 אלף שקל בשנה ממינהל הספורט. זה סכום מזערי שגם כך, על פי הוראתם, אמור להיות מופנה לענפים הקהילתיים. הנטל הכלכלי נופל בעיקר על הרשויות המקומיות, ואפשר להבין למה הספורט עבורן הוא עניין שולי".

ילדים משחקים כדורגל מחוץ לאיצטדיון בטייבה (תצלום: עבדאללה שמא)

גם כשהם מתלוננים על התקצוב הממשלתי, עושים זאת עסקני הספורט הערבים בזהירות. מינהל הספורט (האחראי מטעם משרד התרבות והספורט) מתקצב יישובים ערביים באופן שוויוני ביחס לערים יהודיות. גובה התקצוב נקבע על פי שקלול מספר האגודות הפועלות ביישוב, מספר הספורטאים הפעילים בו והיקף התחרויות בהן לוקחות חלק אותן אגודות. נראה כי עומדת מאחורי השיטה הזו הנחה לפיה ערים ויישובים שונים במדינת ישראל יוצאים מנקודת פתיחה זהה, ולכן יש לתקצבם על פי קריטריונים חופפים. במלים אחרות, עדיפות לתחזוק הקיים ולא לפיתוח. וכך, יישוב שבתחומו פועלים מעט ספורטאים יוסיף לסבול מכך. אין טניסאים? ובכן, גם בעתיד לא יהיו.

"מאז קום המדינה, האוכלוסייה הערבית לא היתה על המפה והדברים נכונים בעיקר בתחום פיתוח ההון האנושי בכלל ובספורט בפרט", טוען סוהיל דיאב, סגן ראש עיריית נצרת, "זה לא עניין של חוסר משאבים, אלא של שינוי החשיבה. הספורט הערבי בישראל נמצא במצב בו הוא תלוי בשלטון המקומי, ביוזמות פרטיות וביוזמות של המגזר השלישי. כשהשלטון המקומי לא תורם, בגלל גירעונות ובעיות חמורות יותר, הספורט תלוי בהשקעות פרטניות, בשגעונות רגעיים של אנשים".

ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה: "במשרד מייחסים חשיבות רבה למגמת העלייה בשנים האחרונות של עשרות ספורטאים מהמגזר הערבי הנכללים בסגל האולימפי בענפים רבים - איגרוף, שחייה, טניס, רכיבה על אופניים, אתלטיקה קלה, כדורסל וספורט נכים. אנו מעריכים כי הייצוג הנמוך יחסית של ספורטאים מהמגזר הערבי נובע בין השאר בשל העובדה שהחברה המסורתית אינה מעודדת פעילות גופנית וספורט בכלל, ובקרב הנשים בפרט.

"מצב החינוך הגופני והספורט במערכת החינוך במגזר הערבי נמצא במגמת ירידה, ביישובים הערביים חסרים מתקני ספורט, מאמנים ומדריכים. המחסור במתקנים נובע מהזנחה רבת שנים, אך בשנים האחרונות חלה תפנית חדה ובשנת 2010, למשל, הוביל המשרד פרויקט לבנייה ולשיפוץ מתקנים בהיקף של 30 מיליון שקל, מתוכם הוקצו 11 מיליון למגזר הערבי. במשרד משרתים את כלל האוכלוסייה בישראל באופן שוויוני".

אולם קטן

היעדרו של הערבי מהנוף הספורטיבי בישראל טרם זכה להתייחסות אקדמית משמעותית וכמעט שלא עלה לדיון בוועדות הכנסת. בפברואר השנה, כחלק מדיון בדו"ח ועדת סטרשנוב על מצב הכדורגל, השמיע ח"כ אחמד טיבי את זעקת הספורט הערבי: "כעשור לא ראינו שינוי דרסטי בשדרוג מתקני הספורט ביישובים הערביים".

מי שיחפש את שחר פאר הערבייה במגרשי הטניס, לא ימצא אותה ולא את המגרשים. זה יימשך בניסיון לאתר בריכת שחייה אולימפית או אולמות רחבים מספיק לענפים שאינם כדורסל וכדורעף. לנער הערבי בישראל חסר לא רק מודל לחיקוי, אלא גם במה להתפתחות, לאימונים, להכרת ענפים שמעולם לא התנסה בהם. במגזר היהודי, ילד גבוה יישלח לאימוני כדורסל וכדורעף. האם בפני ערבי ניצבת בכלל אפשרות דומה? "הייתי לאחרונה בבית ספר ברמת השרון וראיתי שלושה אולמות", מספר אחמד נאטור, "בקלנסוואה אני מנצל את מבנה בית הספר כדי להריץ את הילדים מסביבו. איך בכלל אפשר לדבר אתי על כדורעף?".

קרן המתקנים, הכפופה למועצת ההימורים ואחראית על הקמת האולמות והמגרשים, משקיעה 150 מיליון שקל בשנה בפרויקט "מתקנים 2020". אישור לבניית מתקן ספורט ביישוב מסוים ניתן לאחר חישוב ממוצע של גודל האוכלוסייה במקום, מספר המתקנים המצויים בו וכמות ספורטאי הנוער בענף הרלוונטי. הנוסחה הכלכלית שמממנת את בניית האולם מורכבת מהשקעה של הקרן ומהשלמה של הרשות המקומית, המשתנה בכפוף לדרוג החברתי-כלכלי של היישוב. מועצות ערביות, אם כך, נדרשות להשתתף ב-5% עד 30% מעלות הקמת המתקן. ביישובים מסוימים, גם החלק הסמלי הזה הוא עול כבד מדי.

אימון קראטה במתקן בבעלות התנועה האסלאמית (תצלום: עבדאללה שמא)

באום אל פאחם פועלים שלושה אולמות ספורט (שניים בגודל בינוני ואחד קטן) המותאמים לאירוח קבוצות מדרג נמוך. "כדי להקים אולם בינוני, יש צורך בשבעה מיליון שקל ואולם גדול הוא יקר יותר", מסביר מוחמד אגבריה, "מתוך התשלום אני צריך להשתתף ב-30%, אז ברור שהעירייה תעדיף לבנות אולמות קטנים יותר". ראז'י סרוג'י, מנהל מחלקת הספורט בנצרת, טוען: "אני יכול להשתתף בסכום מסוים, אבל קשה לי להשלים. חסר לי אלמנט, שהוא התשלום של ההורים על הפעילויות הספורטיביות. אני כל הזמן מציע - תבנו את האולם או המתקן, ואת ההשתתפות שלנו נשקיע בתפעול שלו ושל פעילויות הספורט שבו".

היחס של הקרן ליישובים הערביים דומה לזה שמופגן כלפי הערים היהודיות, אך ההזנחה רבת השנים דורשת כעת, כך נראה, העדפה מתקנת. אם רוצים לפתח ספורט כלשהו ביישוב מסוים, כדאי להתחיל בהחדרת הענף לתודעה. ערבים בישראל לא יגלו ענף כמו כדוריד רק בזכות הפופולריות שלו באזור השפלה. "כשאין לך מתקן, לא תוכל לגדל ספורטאי", אומר עלי חליל מכאוכב, "לפעמים נוצר מצב אבסורדי, בו מתקשרים מהטוטו אחרי שאני מציג את הדרישות לאולם או למגרש, ושואלים אם יש לי קבוצה בענף הרלוונטי. אני עונה שלא, אז הם אומרים שאין אולם. איך תהיה לי קבוצת כדוריד אם לא יהיה לי אולם כדוריד?".

יואל שביט, מנהל קרן המתקנים בשבע השנים האחרונות, טוען כי "יש בעיית מתקנים ביישובים הערביים, זה ברור. עם זאת, אני יכול להגיד שלפחות עד שנת 2008, ההשקעה מצדנו בערים הלא יהודיות עמדה על 32%, יותר מחלקן באוכלוסייה. מאז לא חל שינוי משמעותי. קיימת בעיה עמוקה בתפישת הספורט ובניהולו במגזר הערבי. מישהו שם נרדם, או שלא אכפת לו. כשהקמנו קרן קהילתית, במסגרתה כל רשות היתה חייבת להשתתף רק בכמה מאות אלפי שקלים מסך ההוצאות על הקמת מתקן, המימוש הארצי עמד על 95%. מבין 19 ערים שלא מימשו את הזכות הזאת, 14 היו ערביות. אנחנו רוצים להניק יותר משרוצים לינוק. הגענו במינוס ענק בפתיחה והיו שנים של הזנחה, אבל אנחנו חייבים שיתוף פעולה.

"אני מגיע לפעמים לעיריות בהן אין איש ספורט, או שקיים אחד ברבע משרה. למהנדס העירייה ייתנו רבע משרה? אין במגזר הערבי הערכה לתחום הספורט. לפני כשבוע ביקרתי בטייבה כדי לראות את האולם המשולב שרק הוקם שם. הוא לא החזיק שבוע, ילד אחד לא כידרר שם כדור וכבר עשו מדורה באמצע האולם. מבחינתנו, הקמת קבוצה על ידי הרשות מראה רצינות, שנדרשת כדי שהמועצה תקים מתקן באותו יישוב. גם התשלום הסמלי הנדרש מצדנו נובע מהרצון ליצור אלמנט של מחויבות. כחלק מ'פרויקט 2020', ייבנו במגזר הלא יהודי 80 אולמות, שהם 13% מכלל האולמות שיוקמו בישראל".

ביחס לשאלה שחוזרת ועולה לאורך הכתבה הזו, מפתה לנקוט בגישה הוותרנית, כמו זו של מונדר חלאילה, שאומר בהשלמה: "הספורט הוא רק עוד ענף בחברה הישראלית בו המגזר לא שותף". מצד שני, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות להישגים ספורטיביים שהתקיימו ביקום המקביל ליקום הפוליטי. ניצחונות של מגזרים מוכפפים בעבר הוכיחו כי הספורט יכול לעוות, גם אם לרגע, מציאות בלתי אפשרית. אולם מהפכות בסגנון הזה זקוקות לפנים, צריכות מהפכן. המגזר הערבי בישראל הצמיח ספורטאים רבים, אך אף לא פיגורת ספורט אחת לאורה יצמח דור ועוד דור. לספורט הערבי יש אינספור בעיות - ניהול מחפיר, גירעונות עתק, פיגור תרבותי וקיפוח בוטה מצד הממסד. עם כל אלה עוד אפשר היה להסתדר, אילו רק היתה אמביציה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#