בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספורט במגזר הערבי: מקופחות מכל הכיוונים

הספורט בישראל לא זוכה למשאבים הראויים, ספורט הנשים במצב גרוע מכך וספורט הנשים במגזר הערבי, מן הסתם, מפגר הרחק מאחור. אבל הנשים הבולטות בענף מאותתות שהשינוי מעבר לפינה: "גדל פה דור שלא מוכן להיות מקופח יותר"

תגובות

התופעה הכי בולטת בספורט הנשים במגזר הערבי בשנים האחרונות היא קבוצות ההליכה", טוען שאקר מואסי, עורך הספורט בעיתון "פנורמה" ובאתר PANET. הוא מתייחס למאות ואולי אלפי נשים, שמתארגנות בעיקר בשעות הערב להליכה משותפת לאורך מספר קילומטרים בסמוך למקום מגוריהן.

מואסי מספר כי "כמעט בכל כפרי המשולש והגליל מתארגנות קבוצות כאלה. כל מי שנוסע בכבישים הסמוכים לישובים הערביים לא יכול להתעלם מהתופעה". לדבריו, מדי ערב אפשר לראות אותן הולכות בצדי הדרך, בזוגות או בקבוצות גדולות יותר. הוא מסביר כי מדובר בנשים בכל הגילאים, שנפגשות בדרך כלל מספר פעמים בשבוע ומקדישות כשעה להליכה מזורזת.

חטיב (למעלה) ושחקניות הכדורעף של בנות נצרת. מצב הנשים בספורט הערבי גרוע, אך התגלה האור בקצה המנהרה (תצלומים: דניאל צ'צ'יק ועבדאללה שמא)

כמובן שעוד לא נקבעו קריטריונים אולימפיים לענף הספורט הזה, וההליכה הקבוצתית תישאר ככל הנראה במסגרת הספורט העממי, אך לדעתו של מואסי, לתופעה משמעויות גדולות בנוגע לחברה הערבית. ייתכן שגם יהיו לה השפעות מרחיקות לכת על ספורט הנשים במגזר. הספורט בישראל מקופח ביחס לתחומים אחרים בהם משקיעה המדינה את משאביה. ספורט הנשים מקופח עוד יותר. אם כך, ספורט הנשים במגזר הוא ככל הנראה המקופח מכולם.

"היום קל יותר"

על פי רוב ההערכות, וביחס לחלקן באוכלוסיה, מספר הספורטאיות הערביות נמוך בהרבה מזה הקיים במגזר היהודי. בודדות מהן הצליחו להגיע להישגים משמעותיים, ובענפים רבים הן אינן נוכחות כלל. הרבה סיבות הובילו למציאות הזו, חלקן קשורות בממסד, אחרות קשורות במבנה ובערכי החברה הערבית, לפיהם אין מקום לספורטאית אישה.

"עד לא מזמן היה הספורט מחוץ לסקאלה", אומרת האתלטית דועא סולימאן חטיב (38). לאחרונה פרשה באופן סופי מתחרויות, והיא משמשת כמאמנת בקבוצת האתלטיקה של אחי נצרת. לאורך הקריירה שלה זכתה חטיב מספר פעמים באליפות הארץ בריצות בינוניות, והיא עדיין מחזיקה בשיא הישראלי לריצת 2,000 מטר לבוגרות מתחת לגיל 23. הסיפור של חטיב, כמו זה של מעט הספורטאיות הערביות בישראל שהצליחו להתבלט בשנים האחרונות, אינו מייצג את המציאות במגזר. הספורטאיות האלה נאלצו לפרוץ גבולות, למרוד במסורת ולעתים אף לקומם עליהן את המשפחה, כדי לפתח קריירה כספורטאית. זו אולי הסיבה לכך שבענפים הקבוצתיים אין למגזר הערבי הנשי כמעט כל נוכחות.

כמו בכל חברה, דיכוי המסורת עובד טוב יותר על קבוצות. לכן גם לאינדיבידואלים המוכנים לשלם את המחיר האישי יש סיכוי טוב יותר להצליח. לדבריה של חטיב, "היום זה קל יותר. המודעות לשמירה על בריאות הגוף ולהשפעות החיוביות שיש להתעמלות הרבה יותר גבוהה מבעבר. גם לקידמה הכללית במגזר הערבי יש תרומה גדולה, הרבה מהסטיגמות והפחדים נעלמו. הורים לא חוששים לשלוח את הילדות לאימונים. הם סומכים על הצוות ומאוד מעורבים".

"יש עתיד"

גם אחלאם שלבי (23), שופטת כדורגל ומורה להתעמלות, מעידה על מעורבות גדלה והולכת של נשים בפעילות ספורטיבית במגזר הערבי. לדבריה, "פעילות בחוגים, השתתפות בשיעורי קראטה, ריקודים אירוביים או פעילות בחדר כושר, שהיו לגמרי מחוץ לתחום בעבור נשים, הופכים לנפוצים ולגיטימיים הרבה יותר". לדבריה, עם האוכל בא התיאבון: "המודעות האישית מובילה למודעות קולקטיבית ולרצון לקחת חלק. רק לאחרונה הקמנו באיכסל קבוצות כדורעף וכדורסל לנשים. זו עדיין ההתחלה ויש עוד הרבה מה ללמוד, אבל עובדה היא שהעניין אינו שנוי במחלוקת ואף זוכה לעידוד מחלקים נכבדים של הקהילה. זה מעיד שיש עתיד לספורט הנשים במגזר הערבי".

שלבי סיימה לאחרונה את לימודיה במכון וינגייט, ורק העונה החלה את קריירת השיפוט שלה. בינתיים היא שופטת רק במשחקי ילדים ונוער, אך היא שואפת להגיע כמובן לליגת העל. למרות שבמובנים רבים נחשבת שלבי לנציגת המגזר המקופח ביותר בישראל 2011, היא עדיין אופטימית. "שישפטו את העבודה שלי", היא אומרת. אביה היה כדורגלן ומגיל צעיר קיבלה חיזוקים ותמיכה למשיכתה לספורט.

היא למדה חינוך גופני ורואה בעשייה שלה שליחות של ממש. "יש פה מרחב גדול לפעילות", אומרת שלבי, "גדל פה דור של נשים שלא מוכן להיות מקופח יותר. הספורט הוא דרך לביטוי אישי וגם קולקטיבי להשגת שינוי ושוויון". דוגמה לשינוי כזה, אומרת שלבי, אפשר למצוא באחד הדגלים הבולטים ביותר של ספורט הנשים הערביות בישראל - קבוצת הכדורגל בנות סכנין. היא הוקמה לפני כעשור ביוזמתו של היו"ר חמיד גנאים, מחזיק תיק הספורט בעירייה, ובציבור הישראלי נחשבת לאחות הקטנה של קבוצת הגברים.

הישגיה של הקבוצה בליגת הנשים לא היו מזהירים עד כה, אך באופן מאוד מפתיע היא זכתה לתמיכה גדולה בעיר ומאחוריה ניצב היום קהל אוהדים מסור, כמותו אין לשום קבוצה בליגה. הלגיטימציה הזו הובילה גם להקמת קבוצת כדורעף נשים בעיר, אך היא לא סחפה אחריה ערים ערביות נוספות. "זה תחילתו של תהליך", אומרת שלבי ומעריכה כי בעתיד הקרוב יוקמו עוד קבוצות.

"המודעות גוברת, אבל צריך גם להפנות יותר תקציבים", אומרת חטיב, המשמשת כיום גם כחברת הנהלת איגוד האתלטיקה, "כדי להדביק את הפער, נדרש הרבה יותר מרצון טוב ומודעות". חטיב טוענת כי "אם בוחנים את הישגי הנערות הערביות באתלטיקה בהשוואה ליהודיות, מגלים כי עד גיל 16 אין כל פער. ההבדל ניכר אצל הבוגרות. באופן כללי, אפשר לומר שכל תחום האתלטיקה בישראל לא זוכה לתקציבים מספקים. בגלל שאין תמיכה כספית בספורטאים, מעטים מהם מצליחים להישאר בתחום. מעטות עוד יותר הנשים שיכולות להרשות לעצמן להמשיך להתאמן, להקים משפחה וגם לפרנס אותה. במגזר הערבי הבעייתיות הזאת גדולה עוד יותר.

"בנוסף, כדי להתאמן ברצינות, ברמות של בוגרים, צריך מתקנים ראויים ותשתיות. בכל המגזר הערבי אין אפילו איצטדיון אתלטיקה אחד. וזה עוד מבלי לדבר על עזרים לאימון, כמו משוכות תקניות או מתקן קפיצה לגובה או לרוחק. כרגע, למשל, יש אצלנו בקבוצה כמה אתלטיות עם פוטנציאל. יש ילדה אחת בת 14, מצטיינת בריצות למרחקים קצרים. או ג'ומאן ג'ובראן, שזכתה לא מזמן באליפות הארץ בקפיצה לרוחק. היא גם תלמידה מחוננת ויש לה הורים שתומכים. בעבר לא היו דברים כאלה במגזר הערבי. אנחנו צריכים לשמור עליהן, לטפח אותן ולאפשר להן את התנאים הטובים ביותר כדי שיוכלו להמשיך ולהתפתח".

מואסי אומר: "ברגע שהאימהות התחילו ללכת, הילדות קיבלו לגיטימציה לרוץ". לדעתו, השינוי שהתחיל בתודעה מראה את אותותיו. "עד כה, ספורטאיות בודדות מהמגזר הערבי הביאו הישגים בעלי משמעות, אך השינוי כבר מתרחש. ובספורט הרי לא מתחוללים נסים ברגע. נדרשת עבודה קשה וממושכת. גם מהפכת הפייסבוק של מצרים לא התחוללה ברגע. הקולות בעד הקידמה והדמוקרטיזציה רחשו במשך חודשים עד שהיא החלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#