בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספורט במגזר הערבי: עיתונות הספורט הערבית יוצאת לאור

עבודה בתקשורת הערבית היא אמנם חלטורה עבור רוב העוסקים במלאכה, אך מגרשי הכדורגל במגזר גדושים בכתבים ובשדרני רדיו, שמנסים להתנער ממסורת של עיתונות חצר ולהתחיל לתת בראש למאמנים ולהנהלות. ואחרי זה, כמובן, לריב על הקרדיט

תגובות

אין טעם לנסות להתקשר לשאקר מואסי לפני השעה 14:00, גם אם אתם מבקשים להעביר לו בדחיפות ידיעה על מריבה נוספת בין מאזן גנאים להנהלת סכנין. מואסי בן ה-57, עורך הכדורגל של השבועון "פנורמה", מקדיש את שעות הבוקר לעבודת היום שלו, שאותה הוא מסרב לחשוף. רק לאחר מכן הוא מתפנה להעביר דיווחים לאתר האינטרנט של פנורמה, PANET. למערכת בטייבה הוא מגיע רק פעם בשבוע, בזמן שאת מרבית ידיעות הספורט באתר מעדכן עורך כללי, שעוסק גם בתחומי סיקור אחרים. למאות אלפי הגולשים שנכנסים ל-PANET מדי יום זה לא מפריע.

סיפורו של מואסי מקפל לתוכו את הפער בין רמת העניין העצומה בספורט בקרב אזרחי ישראל הערבים, לבין המשאבים הדלים שמקצה התקשורת המקומית לתחום. השילוב בין תקציבי הפרסום הנמוכים המוקצים למגזר הערבי, העדיפות המובנית של מדורי החדשות והמו"לים שלא ממהרים להכניס את היד לכיס - הופכים את העיסוק בעיתונות הספורט לתחביב יקר. "רק עשרה אחוזים מכתבי הספורט עובדים בעיתונות במשרה מלאה", מעריך מוחמד שייח חליל, עורך ומגיש שירים ושערים בקול ישראל בערבית. "חלק מהכתבים משתכרים כמה מאות שקלים בחודש".

אולפן ריאדה אל חמיסה. "הורדנו את המחסום של הפחד", מתגאים בסט (תצלום טלוויזיה)

פרופסור מוסטפא כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה, שעומד לפרסם בצוותא עם פרופסור דן כספי ספר שיסקור את ההיסטוריה של התקשורת הערבית בישראל מאז 1948, מזכיר שהתופעה אינה ייחודית לתחום הספורט: "העבודה לא מאוגדת, הרוב המכריע של העבודה הוא עבודה נוספת, ואנשים לא עוברים הכשרה. העבודה בעיתונות הערבית היא חלטורה. עובדים בתנאי עבדות ומקבלים כסף פר כתבה. תמצא שהכתב הוא יותר צלם מאשר כתב מלל. תראה עשרות תמונות בכל כתבה באתר ערבי, לעומת תמונה או שתיים באתר מהמגזר היהודי. לעתים קרובות כתבים מדווחים על אירועים שכלל לא נכחו בהם".

במגרשי הכדורגל, לעומת זאת, נרשמת בדרך כלל נוכחות יתר של עיתונאים. "זה עדיין כבוד להיות עיתונאי במגזר הערבי", אומר רז זהבי, פרשן התכנית "ריאדה אל חמיסה" בערוץ הספורט ומנהל התוכן של אתר הליגות הנמוכות "דאבל פס". פאדי מוסטפא, עורך "ריאדה אל חמיסה", מסכים: "הכתב בשופוני, הוא מתחכך עם השחקנים, לוקח מצלמה ב-600 שקל, רואים אותו, כותבים את השם שלו. היו מצבים שהיינו מגיעים למגרש והיו יותר עיתונאים משחקנים, וכולם ישבו על הדשא, כי אין יציע עיתונות. פעם אחת השופט עצר את המשחק ואמר לכולם לצאת החוצה. לא כל ירחון של שלושה עמודים צריך לקבל כרטיס כניסה, ולא כל ירחון מפלגתי צריך מדור ספורט".

הרייטינג של עראבה

למרות ריבוי העלונים, הקרב הספורטיבי בעיתונות המגזר לא מתנהל בזירה המודפסת. העיתונים הפרטיים המובילים במגזר, "א-סנארה", "כל אל-ערב" ו"פנורמה", הם שבועונים שמתפרסמים בימי שישי, רגע לפני מחזור הליגה, מה שהופך את מדורי הספורט שלהם ללא אקטואליים. מטבע הדברים, העיתונות המפלגתית לא מצילה את המצב. מדור הספורט ב"אל-איתיחאד", היומון של תנועת חד"ש, קטן יחסית, ובאתר האינטרנט ARAB48 המזוהה עם בל"ד כלל אין מדור ספורט. התוצאה, לפי כבהא, היא שאחוז צרכני תקשורת הספורט בעברית בקרב ערביי ישראל גבוה יותר מאשר בכל תחום אחר: "האינדיקציה היא שהמכירות של 'ידיעות אחרונות' במגזר הערבי ביום ראשון עולות על כל הימים האחרים, רק בגלל שהעיתון מתפרסם אחרי מחזור הכדורגל".

בהיעדר עיתונות מודפסת יומית, המאבק עובר לאינטרנט ובעיקר לרדיו. התחרות הלוהטת ביותר ניטשת בעיקר בין רדיו א-שמס וקול ישראל בערבית. תחנת הרדיו האזורית, שמחלקת הספורט שלה מנוהלת על ידי זוהיר בהלול, משדרת תכנית ספורט יומית בשם "גול", בנוסף לגירסה שלה לשירים ושערים, בהגשת נביל סלאמה.

מערכת PANET. "כשהפסקנו לסקר את עראבה, אף אחד לא התלונן" (תצלומים: אתר PANET)

"הספורט הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בחיי היום יום במגזר הערבי בארץ", מסביר מנכ"ל התחנה, סוהיל כראם, את ההשקעה בתחום. מנגד, בקול ישראל בערבית מגיש שייח חליל תכניות ספורט בימים רביעי וחמישי, בנוסף לתכנית הדגל בסוף השבוע. "כשאתה הולך למשחק במגרש של קבוצה ערבית תראה מלא שדרני רדיו, חלקם של תחנות פיראטיות", אומר זהבי.

מרבית הסיקור סובב סביב הכדורגל המקומי, אבל ההחלטות שעומדות בפני עורך במגזר הערבי מורכבות במיוחד: מעבר לסכנין, לבירם כיאל ולכוכבים ערבים בקבוצות יהודיות, גם סצינת הכדורגל בליגות הנמוכות תוססת. "הידיעות על הקבוצות מאום אל פאחם זוכות לעתים לרייטינג גבוה יותר ב-PANET מאשר הידיעות על סכנין", מספר מואסי, "וגם ליותר טוקבקים".

נוכח כוח האדם המצומצם, איך מחליטים על מה לשים דגש? "למשל, כשעראבה מהלאומית הידרדרו והקהל החרים אותם בגלל ריב חמולות, הפסקנו לסקר אותם כמעט לגמרי", הוא אומר, "הגולשים לא התעניינו ואף אחד לא התלונן". לדברי העורך הראשי של PANET, בסאם ג'אבר, לשעבר איש קול ישראל בערבית, גם הרייטינג של נבחרת ישראל לא יציב: "כשבנבחרת לא משחק שחקן ערבי, הציבור הערבי לא עוקב אחריה. כששחקן ערבי עולה בהרכב, עוקבים אחריה ורוצים שתנצח".

לאור היקף הסיקור של הכדורגל העולמי ב-PANET, כמו גם באתר של רדיו א-שמס וא-סינארה ובאתר BUKRA, ניכר שהטירוף סביב ברצלונה לא פסח גם על המגזר הערבי. חיכמת גרה, ראש המחלקה הערבית בערוץ הספורט (שמעיד כי עד מינויו לתפקיד ב-2007 לא הבין דבר בספורט), אומר שהאחראים לכך הם בעיקר האוהדים הצעירים: "הדור הצעיר הוא דור הטכנולוגיה. הוא רוצה לעסוק במשהו שהעולם כולו מדבר עליו. ריאל מדריד וברצלונה זה נושא יותר חשוב מהלימודים. הם אוהבים כדורגל וזה הכדורגל הכי טוב. במגזר הערבי אין בריכות שחייה, אין אתלטיקה, אין כמעט כדורסל, אז במה הילד אמור להתעסק?".

ומה לגבי קבוצה אירופית מצליחה אחרת, מכבי תל אביב? "אנחנו לא מסקרים אותם. מי שרוצה, שיצפה בטלוויזיה", אומר מואסי. לעומתו, פאדי מוסטפא בן ה-33 טוען שהקבוצה של המדינה זוכה לאהדה: "אל תשכח שכשהיינו ילדים היה רק ערוץ אחד, וגם אנחנו צפינו במכבי בימי חמישי".

דיליי של שש שנים

התחרות בתקשורת הספורט במגזר הערבי אינה רק על הרייטינג, אלא גם על מידת העומק, הביקורתיות והאתיקה המקצועית - נקודה כאובה במיוחד עבור חלק מהעוסקים בתחום. "יש כתבי חצר שנוסעים עם הקבוצה באוטובוס, שעוזרים לקבוצה לארגן נשפי סיום עונה והתרמת כספים ולא יעזו לכתוב מלה רעה", אומר עיתונאי ערבי-ישראלי בכיר. כראם טוען שהגישה של רדיו א-שמס שונה: "אנחנו מסקרים גם את השלילי במגרשים, מפצירים במגזר הערבי לא לקחת את דרך הגזענות, ומנסים לתקן עיוותים בעולם הספורט".

שייח חליל, איש הרדיו הממלכתי, טוען שדווקא התכנית שלו שינתה את התמונה: "פעם התקשורת במגזר הערבי היתה מנומסת, מציגה רק דברים טובים, העיתונאים היו מתביישים להעמיד אנשים במקום, עד שהגענו אנחנו, שאלנו את השאלות הנכונות ודחקנו אנשים לפינה. רבים חששו וחוששים להופיע אצלנו. כל המתחרים החלו ללכת בדרכנו".

שלא במפתיע, גם אנשי ריאדה אל חמיסה טוענים לאחריות על המהפכה. "אצלנו במגזר יש מה שנקרא 'לא נעים'", אומר מוסטפא, "ברגע שקיבלתי את התפקיד הזה לא רציתי להיות עוד ערבי שמטאטא מתחת לשטיח. יש לנו אחוזי צפייה מאוד גבוהים ואני לא יכול לרצות את כולם. אם אתה יו"ר קבוצה שגונב בסתר וכולם אומרים ברדיו שאתה גדול, אצלנו בתכנית יגידו לו: 'אתה גנב'. הורדנו את המחסום של הפחד מזמן".

אלא שפרופסור כבהא טוען שכתבי החצר עדיין מושלים בכיפה: "אין הרבה ביקורת. ההתגנדרות הזאת לא מוצדקת, בעיקר בספורט. רמת העיתונות בספורט היא לפי קבוצות השפעה, אנשים שיותר סוגרים פינות מאילוצי מערכת ולא משיקולים מקצועיים". מוסטפא מעדיף לשמור על אופטימיות: "כבעלים של משרד פרסום אני יודע שהמגזר הערבי חי בדיליי של שש שנים מהמגזר היהודי. הכל מגיע בעיכוב של שש שנים. הפתיחות לוקחת זמן, גם הפתיחות האופנתית. המגזר היהודי מקבל את אמריקה בהפרש של שנה, אנחנו מקבלים אתכם אחרי שש שנים. פעם במקרר בבית ערבי היתה פסוליה, היום יש שניצל קפוא. זה נכון לגבי כל דבר, גם לגבי הביקורתיות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#