בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספורט במגזר הערבי: אשליה ושמה ספורט

מי שציפה כי זכייתה של סכנין בגביע המדינה או שעריהם של שחקנים ערבים במדי נבחרת ישראל יביאו לקירוב, צריך לקחת בחשבון גם את "חוק הנכבה" ו"חוק ועדות הקבלה"

תגובות

הכותרות בעיתונות העברית בעקבות זכייתה של בני סכנין בגביע המדינה במאי 2004 לא היו יכולות להיות אופטימיות יותר: "הישג שיפתח דלתות", "ככה עושים דו קיום", ואפילו "גביע אחוות העמים". בשבע השנים שחלפו מאז נמשכה ההצלחה הספורטיבית הערבית, אך מסתבר שבכל הנוגע לשינוי מהותי במעמדם של הערבים אזרחי ישראל, כדורגל הוא רק כדורגל.

מן הדוחות המקצועיים של עמותת "סיכוי", עולה שבשנים אלה אי השוויון בין יהודים לערבים בתחומי הבריאות, הדיור, החינוך, הרווחה והתעסוקה רק העמיק. הכנסת נמצאת בעיצומו של מסע חסר תקדים של חקיקה אנטי-ערבית ("חוק הנכבה", "חוק ועדות הקבלה"), ובהתאם לכך מחקרים מגלים כי נרשמה ירידה חדה בשיעור האזרחים הערבים הרואים בישראל מדינה דמוקרטית, ובשיעורם של אלה מביניהם המגדירים עצמם ישראלים. על מה התבססו הציפיות האופטימיות, ומדוע התבדו?

לאחר שחרבה התשתית הספורטיבית הערבית-פלסטינית העצמאית ב-1948, עודד הממשל הצבאי את התפתחות הספורט הערבי במטרה ברורה להרחיק את הנוער הערבי מפעילות פוליטית אופוזיציונית. הכדורגל והאיגרוף זכו להתעניינות יוצאת דופן בציבור הערבי, וההתנגדות הממשלתית לעסוק בענפים ה"גבריים" הללו הומרה בהכלה ובפיקוח.

עבאס סואן (משמאל) חוגג במדי נבחרת ישראל את שער השוויון נגד אירלנד ב-2005 (תצלום: AP)

כיום הנוכחות וההישגים של האזרחים הערבים בענפים אלה היא מעל ומעבר למשקלם באוכלוסיה, ולא בכדי. הם מספקים הזדמנות לא שכיחה לנצח את הגברים היהודים בתחרות גופנית. באותו הזמן, הספורט מספק הזדמנות להשתלבות וקבלה על ידי הרוב היהודי, שכן בזירה זו מועלים על נס ההישגיות והמקצוענות המספקים הגנה מסוימת מן האפליה.

בין שני הפנים של הספורט, העימותי והמשלב, מסתבר שדווקא האחרון היה אפקטיבי יותר. בסקרים שביצעתי בשנים 1999 ו-2000 מצאתי מתאם בין נוכחות גברים ערבים באיצטדיון לבין הצבעה למפלגות ציוניות. אוהדי הכדורגל האדוקים נטו גם פחות מאחרים לזהות עצמם כפלסטינים. בשורה התחתונה, הספורט הערבי בישראל מילא בעיקר תפקיד שמרני, מונע זעזועים, בזכות יכולתו ליצור אשליה של שוויון ושל היעדר מגבלות מבניות.

אך מסתבר ששאיפת ההשתלבות של האוהדים הערבים לא תאמה את ההזדמנויות שמחוץ לאיצטדיון. מי שציפה כי זכייתה של סכנין בגביע המדינה או שעריהם של וואליד באדיר ועבאס סואן בנבחרת ישראל יביאו לקירוב בין יהודים לערבים, סמך על דימויו של הכדורגל כ"שפה אוניברסלית" מגשרת. הבעיה היא שהכוחות המזינים את העימות בין אזרחיה הערבים והיהודים במדינה אינם פערים תרבותיים או הבדלי השקפות, אלא נישול, אפליה והשפלה.

הצלחה בתחום הספורט והגאווה שבניצחון יכולות לספק לאזרחים הערבים מענה אך ורק על המרכיב האחרון. הספורט כשלעצמו לא יכול להביא לשינוי מהותי במבנה האתני המעניק יתרון מובנה לאזרחים היהודים ומצר את צעדיהם של הערבים, או לביטול האידאולוגיה הרואה באזרחים הערבים איום דמוגרפי. הספורט גם לא יכול לסיים את סבלם של מיליוני פלסטינים תחת כיבוש שסיומו אינו נראה באופק, מציאות המעמידה את הפלסטינים אזרחי ישראל בפני דילמות קשות מנשוא.

איצטדיון הכדורגל נמנה על מספר מובלעות מבודדות בחברה הישראלית, כמו חדרי ניתוח או בימת התיאטרון, בהן מושעה היתרון הפוליטי היהודי ומפנה את מקומו - באופן זמני ומוגבל - ליחסי גומלין שוויוניים שבסיסם ספורטיבי, מקצועי או אמנותי. ככל שמחריפה האפליה, דווקא היחסים הנורמליים הללו, שאמורים היו להיות מובנים מאליהם, זוכים לתשומת לב חריגה. לכן ההתלהבות בתקשורת הישראלית מן ההצלחה הערבית בתחום הספורט, כמו גם התקוות שתולים אזרחים ערבים רבים בספורט, אינן מבשרות עתיד שוויוני אלא מעידות דווקא על כישלון פרויקט האזרחות הכל ישראלית.

פרופ' שורק חבר במחלקה לסוציולוגיה ובמרכז ללימודים יהודיים באוניב' פלורידה, ומחבר הספר "זהויות במשחק - כדורגל ערבי במדינה יהודית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#