בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספורט במגזר הערבי: הנזק כבר נגרם

בדמוקרטיה, מיעוט חסר יכולת אמור לקבל יותר מהמדינה, מתוך שאיפה שאולי באמצעות השוויון האזרחי גם מצב הספורט והתרבות ישתפר. בישראל זהו מצג שווא

תגובות

אינני מבין גדול במספרים. אני מבין יותר במציאות. בעובדות. כשיצאתי לארה"ב לפני כשבועיים, החוב הלאומי שלה עמד על 14.3 טריליון דולר. ואז, בזמן שסיירתי ברחבי ניו יורק, ריצד מעל אחד הבניינים מספר בלתי נתפש: 11 טריליון, ועוד כמה מספרים נלווים. שאלתי לפשרו של המספר, ואז הבנתי - זהו חובה של המעצמה לאותו יום נתון. במלים אחרות: הורדה דרמטית בחוב הלאומי, בתוך שבועיים.

איני יודע מדוע, אך כאשר התבקשתי לכתוב על מצב הספורט בחברה הערבית חשבתי אסוציאטיבית על הנתון הזה, בקונטקסט של חברה אנושית המסוגלת לשגות, ובד בבד למזער נזקים. בישראל, מצב הספורט הערבי הוא קטסטרופלי - אך אני מסופק אם לחברה הישראלית יש את היכולות לשפרו.

מגרשי כדורגל בטייבה (תצלומים: עבדאללה שמא)

ספורט אמור להיות אחד ממנופי ההישרדות של כל מיעוט אתני. רודי ג'וליאני למשל, אפרופו ניו יורק, הוריד משמעותית בזמנו את מפלס הפשיעה בעיר בזכות, בין השאר, הרחבת הפעילות הספורטיבית לילדים ולנערים מעוטי יכולת. כך תועלו האנרגיות שבקרבם לפעילות ברוכה. הפשיעה צנחה, ואלה שניצלו הפכו עם הזמן לרבדים יצרניים. מצב הפוך ב"מגזר", כנהוג בקרבכם לכנותו. כמעט שאין בנמצא נגישות לפעילות ספורטיבית, וילדים ונערים כישרוניים לרוב מתבזבזים. בהיעדר מסגרת בונה וזמינה לפעילות ספורטיבית או תרבותית אחרת, הדור הצעיר ניגש מיד, ובלית ברירה, לפעילות האולטימטיבית בחברה הערבית הבטלנית בעל כורחה: עישון נרגילה.

כותב שורות אלו משחק למעלה משלושים שנה במסגרת ליגת הוותיקים בכפר מכר, הסמוך לעיר מגורי עכו. מזה כשלוש שנים הפך מגרש הכדורגל במקום למזבלה. גדותיו נפרצו, שעריו נעקרו וחדרי ההלבשה חרבו. בכפר הגדול יש אמנם שניים-שלושה מגרשי כדורסל, אך כמעט תמיד התאורה אינה פועלת. במלים אחרות: עולם שלישי בהתגלמותו. מכר היא רק דוגמה, מיקרו-קוסמוס של היישוב הערבי.

אין זה סוד ש"המגזר" נשען ביסודו של דבר על הרשות המקומית. פעם, כמה נוסטלגי לומר, הצליחו הרשויות המקומיות הערביות לספק שירותים בסיסיים, לרבות סעד בסיסי-קיומי למועדוני הכדורגל, ולעתים גם לכדורסל. אלא שהממסד הזה קרס מזמן. אחי נצרת, המייצגת את העיר הערבית הגדולה בישראל, פועלת מכח נאמן מלווה, בדיוק כפי שרוב הרשויות הערביות פועלות מכח חשב מלווה; בעוד בני סכנין, הנציגה הברורה של המיעוט הערבי, מתקשה באופן סיסטמתי בגיוס תקציב המינימום הנדרש לליגת העל.

"המגזר" מצא בעבר, פה ושם, כמה אנשי עסקים שהואילו בטובם להקריב חלק מהונם כדי להבטיח את המשך פעילותן של קבוצות כדורגל, אבל בשנים האחרונות מסתמנת נטישה המונית של אלה בשל מה שמוגדר "קן הצרעות". קבוצות הכדורגל ב"מגזר" נתפשות באחרונה כאוכלות יושביהן, הן בשל כשלים ניהוליים, והן בשל ריבים חמולתיים-פוליטיים. אחווה עראבה היא בדיוק הדוגמה: ראיס שאינו מקובל על הרשות המקומית, שאינו ניחן ביכולת ניהולית ושאחראי אולי להישרדותה של הקבוצה, אך גם לחורבנה. הקהל הפסיק להגיע, ההישגים התמעטו והלכו, הראיס נעלם, הקבוצה פתחה את העונה עם מינוס נקודות גדול, עד שקרסה.

בדמוקרטיה, מיעוט חסר יכולת אמור לקבל יותר מהמדינה, מתוך שאיפה שאולי באמצעות השוויון האזרחי גם מצב הספורט והתרבות ישתפר. בישראל זהו מצג שווא, חלום באספמיה. המדינה תמשיך להתייחס לערבים כאל בנים חורגים, מוקצים מחמת מיאוס. גולגולתו של נער ערבי באום אל פאחם או בכסייפה פחותת ערך מגולגלתו של נער בראשון לציון או בבית שאן. להזכירכם, גם איצטדיון דוחא הוקם בין השאר מתרומות שהגיעו מקטאר.

כיום, בשל האנרכיה בעולם הערבי, גם מארצות הזהב השחור אי אפשר לגייס כסף. במצב הנתון, הקריסה תימשך. הכאוס ישלוט. זהו מצב של אפוקליפסה. הבעיה מספר אחת ממנה סובלת החברה הערבית כיום היא האלימות. ספורט עשוי היה להיות גורם ממתן. ספורט יכול היה לספוג חלק מההידרדרות. ספורט יכול היה להפוך את "המגזר" לרגוע יותר, פוזיטיבי יותר. אבל אפילו את חלקת האלוהים הזו הפקיעו מאתנו, כפי שמפקיעים מאתנו אדמות חדשות לבקרים. מי שנוטש את המגזר כיום, יקבל מחר מציאות עועים קשה יותר. מי שאינו מבין את משמעותה של הפעילות הספורטיבית למיעוט הערבי - מזיק בראש ובראשונה לעצמו, מכח ההגדרה שאם לשכני רע, גם לי יהא רע.

קשה לי להאמין שמישהו ביקום אינו מבין איזו כמיהה יש לערבים לספורט, וחבל שרק אצלנו חושבים אחרת. הנזק כבר נגרם. כלום יימצא מאן דהוא שימזער אותו?

הדשא של השכן | פרויקט מיוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#