בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אליפות העולם בשחייה: מייקל פלפס שוב קופץ למים העמוקים

הוא הגיע לשיא שספורטאים אחרים יכולים רק לחלום עליו, גילה את העולם האמיתי וזנח את הבריכה לטובת מסלולי הגולף ומסיבות בלאס וגאס. כעת, בגיל 26, מנסה מייקל פלפס לשחות את דרכו חזרה לצמרת העולמית, ומגלה שהרבה יותר קל לצאת מהמים מאשר לחזור אליהם. אפילו אם אתה השחיין הטוב בכל הזמנים

2תגובות

"לעתים אני מרגיש זקן כשאני יוצא מהמים, הגוף שלי לא מתאושש כמו בעבר". משפט כזה, בווריאציות שונות, נאמר בוודאי אינספור פעמים על ידי אנשים אינספור. רק אחד מהם היה השחיין הטוב בכל הזמנים, אולי הספורטאי האולימפי הגדול בהיסטוריה. רק אחד מהם היה מייקל פלפס.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

את הדברים אמר פלפס, רק בן 26, לפני חודשיים במהלך תחרות בשארלוט. התוצאות שלו חיזקו את דבריו - ניצחון ב-200 מטר גב, מקום שני ב-200 פרפר, מקום שישי ב-200 חופשי. הישגים בינוניים ומטה בהשוואה לסופרמן שהיה בשנים שקדמו לאולימפיאדת בייג'ין, שלא לדבר על תשעת הימים ההם בבריכה בסין. עבור פלפס של שלוש השנים שחלפו מאז, הם דווקא היו אופייניים מאוד.

בתחילת השנה חזרו פלפס ומאמנו הוותיק בוב בומן למקום בו הכל התחיל, הבריכה באוניברסיטת טקסס. השניים מיהרו להפנות מבט לעבר לוח השיאים, שנמצא בקצה הבריכה. שמו עדיין הופיע עליו. שם, במארס 2001, הוא קבע את שיא העולם הראשון שלו, ב-200 פרפר, והפך לשיאן הצעיר בכל הזמנים בין הגברים, בגיל 15 ותשעה חודשים. את שיא העולם שיפר מאז, אך בבריכה בטקסס לא ראו תוצאה טובה יותר. "הוא עדיין זוכר היכן ניצב", אמר פלפס על מאמנו, "ואני זוכר באיזה מסלול שחיתי".

פלפס. "יש לי מטרות וחלומות להגשים בבריכה, והם נתנו לי מוטיבציה לחזור" (תצלומים: אי-פי ורויטרס)

מאז הוא צבר כל כך הרבה זיכרונות. 16 מדליות אולימפיות, 14 מהן זהב, 22 מדליות זהב באליפויות עולם, עשרות שיאי עולם, רצפי ניצחונות ארוכים, וגולת הכותרת כמובן - שמונה מדליות הזהב בבייג'ין, השיא למענו התכונן זמן רב כל כך. ילד, אחר כך נער ואז בחור צעיר, שלא הכיר כמעט את החיים מחוץ לבריכה. יום אחרי יום, שנה אחר שנה. ללא פשרות, ללא ויתורים, ללא הפסקה.

בייג'ין שינתה הכל. מתוך הפקעת בה שהה במשך שנים, מוגן על ידי אמו ומאמנו, בקע לפתע פרפר שלא הכיר את העולם כפי שהעולם הכיר אותו. בגיל 23 הוא יצא מהבריכה, ולאט לאט, צעד אחר צעד, החל לחיות את חייו. חיים מחוץ למים, אך לאור הזרקורים. וככל שחלף הזמן, הוא התאהב בחיים האלה יותר ויותר, עד שכאשר הגיע הזמן לשוב לבריכה, כבר לא היה מסוגל.

סוכנו פיטר קרלייל סיפר ל"ספורטס אילוסטרייטד" על הופעתו במסיבה אחרי טקס הפרסים של MTV, מעט אחרי בייג'ין. "היה אוהל עם אלף אנשים, וכשמייקל נכנס נרשמה התלהבות גדולה", נזכר קרלייל, "אנשי האבטחה נראו מבוהלים ולקחו אותו לחדר ה-VIP. היו שם מאה איש, רבים מוכרים, והתגובה היתה זהה - בקשה לחתימות ותמונות ללא הרף.

"אז אנשי האבטחה שוב לקחו אותו, הפעם למה שהיה אזור לאח"מים מיוחדים. 12 איש - פאריס הילטון, האחים ג'ונאס, דמי מור, אנשים כאלה. אתה חושב 'עכשיו אפשר לנשום' - ואז הוא שוב מוקף, ושוב המצלמות והעטים נשלפים. מייקל פשוט הביט בי, 'בן אדם, אתה מאמין לזה?'".

מתאמן ספוראדי

ככל שחלף הזמן, הוא החל להאמין. נסיעות בעולם, נאומים, אירועים של חברות מאמצות, הופעות בתכניות אירוח בטלוויזיה, הנחיית "סאטרדיי נייט לייב". מי שנהג לשרוף שעות בין אימונים במשחקי פוקר באינטרנט, הוזמן על ידי האחים מאלוף יחד עם חברים לסוף שבוע פרוע בלאס וגאס.

היו מסיבות, שאחת מהן הובילה לתמונה המפורסמת שלו מעשן מריחואנה ולהשעייה לשלושה חודשים, ומשחק מחשב על שמו שעזר לפתח, ושעות על מסלול הגולף, בו התאהב לפתע, ושינה עד שתיים בצהריים. חלק אחר מזמנו הקדיש למטרות נעלות, שמתבטאות בהקמת "קרן מייקל פלפס" - בעזרת מיליון הדולרים שקיבל מ"ספידו" על הישגו בבייג'ין - לקידום השחייה ולימוד ילדים לנהל חיים בריאים ופעילים.

קשה לנהל לצד כל זה תכנית אימונים ראויה, לקום מדי יום מוקדם בבוקר ולזנק לבריכה. בתחילה לקח פלפס חצי שנת חופש, במטרה לשוב לאימונים בתחילת 2009. גם אז, כשכבר חזר, משהו היה שונה.

במשך ארבע שנים לפני בייג'ין, פלפס אפילו לא הגיע הביתה לחג ההודיה, כדי לא לפגום באימונים באן ארבור. "ב-2007 זה היה הכי גרוע", סיפרה אחותו הילארי, "התקשרנו והוא בדיוק חזר מהבריכה ואכל ארוחה סינית לבדו. זה שבר את לבי". אחרי האולימפיאדה שב לבולטימור ונהנה מכך שאמו ואחיותיו היו יכולות להגיע לביקורים ספונטניים. אחרי שהסתגל לחיים מחוץ לבריכה, לא היה קל להשאיר אותם בצד ולהקדיש עצמו במלואו לשחייה.

בומן העריך כי על כל יום שלא הגיע לאימונים, עליו לפצות ביומיים בבריכה. מדובר, אם כך, בהרבה ימים בבריכה. מי שבמשך שמונה שנים כמעט שלא החמיץ אימון, הפך למתאמן ספוראדי. לפעמים הגיע, לפעמים לא. לעתים התחשק לו לקפוץ לבריכה, לעתים בא לו לשחק גולף. וכשזה קרה, הוא פשוט הלך למסלול והשאיר את מאמנו מאז גיל 12 לאסוף את השברים.

הישראלים שיסתערו על הבריכה בשנחאי | אורי טלשיר

בומן, שבתחילה עודד את חניכו לקחת קצת חופש, ליהנות ולהתרענן, לא ידע כיצד להגיב. "התנהגתי כאילו זה לא מטריד אותי, למרות שזה הרג אותי", סיפר, "ואז אמרתי 'לעזאזל עם זה' ונדבקתי אליו. הוא החמיץ איזה שבועיים רצופים". במקרה אחר, מספר המאמן, ממש התרתח. פלפס החל להגיע לאימונים באופן רצוף, ואיפשר לו לתכנן את כל אימוני קבוצת השחייה שלו סביב צרכי הכוכב. ואז פלפס שוב נעלם.

"לא רק שלא עשה מה שהיה צריך, כל הקבוצה היתה בבריכה ועשתה את מה שהיא לא צריכה, אלא מה שהוא צריך. קשה להמשיך לומר לצעירים, 'בעבר, כשמייקל עבד קשה, הוא היה עושה זאת כך וכך'". בומן התעמת עם פלפס שוב ושוב. "מייקל היה מגיב באלגנטיות ובתבונה, ואז מחמיץ עוד שבועיים".

התוצאות לא ניכרו בבירור. הופעתו באליפות העולם ברומא 2009 לא היתה דומיננטית כמו בבייג'ין וההפסד ב-200 חופשי עוד רודף אותו, אבל חמש מדליות זהב וסדרת שיאי עולם הותירו רושם של עסקים כרגיל. בדרך שהתאמן, לא היה סיכוי שזה יימשך. עד ש-2010 הסתיימה היה לארצות הברית - ולעולם - כוכב שחייה אחר.

לא רק מייקל פלפס | שלוש שחיינים ושתי שחייניות שכדאי לשים אליהם לב

כבר ברומא נראה ריאן לוכטה טוב ממנו, החלטי ממנו. אחר כך השאיר אותו מאחור. לוכטה היה הכוכב של אליפות ארצות הברית 2010, כשבין השאר ניצח לראשונה את פלפס בתחרות גדולה, ב-200 מטר מעורב אישי. אחר כך האפיל עליו במשחקי פאן-פסיפיק, כשזכה בארבע מדליות זהב אישיות מול שתיים של גיבור בייג'ין. ב-400 מעורב פלפס אפילו לא הגיע לגמר, וסיים במרחק 12 שניות משיא העולם שלו. "לוכטה", אמר אז בומן, "הוא השחיין הטוב בעולם השנה. זה יהיה אתגר עצום עבור מייקל. אני מקווה שזה ייתן לו מוטיבציה".

המאמן לא ניסה להסתיר את מה שידע. משהו חייב להשתנות בראשו של חניכו. פלפס דיבר שוב ושוב על תסכול מתוצאותיו, סיפר כמה הוא שונא להפסיד ועל נחישותו לנצח גם במשחקי מחשב, אבל כשהגיעה העת להקריב הכל מחדש למען השחייה, הוא נעלם שוב ושוב. בחודשים האחרונים חזרה לפתע המחויבות הזו. העובדה שאולימפיאדת לונדון מתקרבת אינה הסיבה היחידה. בדרך היו גם מספר זעזועים.

קריאת השכמה

מאז 2002 שלט פלפס ללא עוררין ב-200 פרפר ולא הפסיד במשך תשע שנים, כ-60 משחים. תקוותו לסיים את הקריירה כשהוא עדיין מחזיק ברצף התנפצה באפריל האחרון, בתחרות גראנד פרי במישיגן. לא רק שהפסיד, הוא סיים רביעי. "נורא, אומלל", סיכם את תחושותיו, "אחרי 150 מטר, כששחיינים בשני הצדדים הקדימו אותי, חשבתי 'אוי, זה לא טוב'. ניסיתי להיכנס להילוך, אבל לא היה לי כלום במיכל. זו היתה תחושה לא נוחה, קריאת השכמה".

קריאה נוספת סיפקו עמיתיו בתחרות, בה ניצח רק בשלושה משישה משחים. "היו הערות פה ושם. דברים ששמעתי במקרה או באופן ישיר בנוגע אלי. אשתמש בכך, הם ידליקו בי את האש", סיפר. ובומן הרחיב: "אני חושב שאנשים מדברים על הפרישה שלו, שאולי עבר זמנו. על כך הוא מדבר".

ובעצם, מדוע שימשיך? בייג'ין היתה השיא, הוא לעולם לא יאפיל עליו. אפילו בומן מודה כי "הוא הגדול בכל הזמנים גם אם יעזוב ולא ישחה שוב". אבל פלפס חושב אחרת. "יש לי מטרות וחלומות להגשים בבריכה, והם נתנו לי מוטיבציה לחזור", אמר ל"לוס אנג'לס טיימס", "הדברים האלה לא קלים ולא קשים, לדעתי ניתן להגשימם. לכן חזרתי. אותם אני רוצה לעשות לפני שאפרוש".

מהן המטרות, הוא לא מספר. שנה לפני אולימפיאדת לונדון, אומר פלפס כי הן ידועות רק לו ולבומן. ולא, הן לא כוללות הסתערות מחודשת על שמונה מדליות זהב. את זה כבר עשה. יהיו אשר יהיו, הן מצריכות אותו לחזור ולהשקיע את כל כולו בבריכה. אליפות העולם בשנחאי חשובה לו מאוד. לפיה יידע מה מצבו ויוכל לייצר תכנית עבודה לקראת לונדון.

"אני הראשון להודות שלא השקעתי מספיק מאז בייג'ין", אמר פלפס ל"בולטימור סאן", "תמיד יש אימונים שאינך רוצה לעשות, ובשנתיים האחרונות פשוט לא עשיתי אותם. לא הייתי מנסה, או שהייתי יוצא מהבריכה. הרגשתי שצריך לכפות עלי כדי שאכנס לבריכה. השנה זה השתנה מאוד. אני לא סובל להפסיד, כך שהיה עלי לשנות משהו. כעת אני מבין שכדי לעמוד במטרות שקבעתי, עלי לעשות את הדברים שאיני תמיד רוצה לעשות".

כאן נכנסת לתוקף המשוואה של בומן: יום מחוץ לבריכה = שני ימי אימונים. המחויבות אולי חזרה, אבל התוצאות נותרו מעורבות. מאז אפריל הוא הפסיד פעמיים נוספות ב-200 פרפר. "הייתי רוצה לנצח ולסיים את הבצורת במהלכה בועטים לי בישבן מדי משחה", אמר אחרי שנכנע במאית השנייה בסנטה קלרה. התנועות שלו, סיפר שוב ושוב, לא חשות נכונות, טבעיות. "לפעמים הייתי נכנס לבריכה ומרגיש שהכל לא בסדר, שאיני מחובר. לא חשתי שאני גורף מידה נכונה של מים, הרגשתי שאני מחליק. הרבה דברים קטנים, לראשונה בחיי. זה די מוזר ושונה. זה מתסכל, כי בדרך כלל הכל פשוט מתחבר".

כדי להתמודד עם כך ועם הגוף "המזדקן", מנסה פלפס טכניקות שונות. הוא ובומן הגיעו למסקנה כי אימונים איכותיים יותר בגבהים מסייעים לו, והוא החל לישון באוהל דליל חמצן, "בגובה 1,800 מטר כביכול, כשהמטרה היא להגיע ל-3,000. אפשר להרגיש את זה כשפותחים את הדלת בבוקר. אני מרגיש שגופי מתאושש מהר יותר. זה נראה כאילו המיטה שלי היא אקווריום".

מחפש מוטיבציה

בתור הדג הגדול באקווריום הזה, פלפס מרגיש מחויבות להחזיר משהו. קת'י לירס בנט, המאמנת שלימדה אותו לשחות בגיל שבע, מספרת כי כשהיה בן 15 אמר לה שברצונו לשנות את הענף. "חשבתי 'כן, בטח, מי אמר לך לומר את זה, ילד?'", גילתה.

אבל הוא עשה את זה. הסקרנות סביבו גרמה לקצת יותר מהפיכת לוח הזמנים בבייג'ין והעברת משחי הגמר לשעות הבוקר, לטובת הקהל האמריקאי. NBC גם החלה לשדר את אליפויות העולם ואת אליפויות ארצות הברית. ופלפס רוצה יותר. והוא ובומן פתחו בית ספר לשחייה בבולטימור, ומקווים להרחיבו עם סניפים נוספים באמריקה ובעולם. אפילו במשחק הווידאו שלו הוא רואה אלמנט תורם. "ממש צריך לייצר את כל התנועות, אי אפשר לשבת על הספה", אמר ל"ניו יורק טיימס", "אני מקווה שזה יקים אנשים מהכורסה אל הבריכה".

אבל הדבר שיעשה זאת יותר מכל, היא ההזדמנות לחזות בפלפס בשיאו. עמיתיו, עם זאת, בהחלט יבינו אם לא יחזור אליו. "האם הוא באמת זקוק לכך?", תהה אלכסנדר פופוב, מדליסט הזהב מברצלונה 92' ואטלנטה 96', "הוא יכול לשחות לאחור, למעלה, למטה, ועדיין יהיה פלפס. הוא שם למעלה, אנחנו למטה". אריק שנטו סיפר: "ככל שאתה מתבגר, זה קשה יותר לגוף וכתוצאה מכך לראש. ואז מתחילים לתהות 'מה עוד יש בחיים?'".

אבל לפלפס יש מטרות. חזרתו של איאן ת'ורפ מפרישה, הוא מספר, הלהיבה אותו. השניים כמעט לא התחרו זה מול זה. אחד מאותם משחים, 200 חופשי באתונה 2004, נחשב לאחד הגדולים. ת'ורפ, המנצח אז, אמר כעבור ארבע שנים שאינו רואה את פלפס זוכה בשמונה מדליות בבייג'ין. האמריקאי הדביק את הציטוט לארונית שלו והביט בו מדי יום לפני האימון.

אולי זה מה שספורטאים גדולים עושים. קובעים לעצמם מטרות חדשות, מחפשים מוטיבציה. בשנחאי הוא יתחרה בארבעה משחים אישיים ובשלושה משחי שליחים, שיהוו מבחן מחודש ליכולתו להתמודד עם לוח זמנים צפוף. על 400 מעורב, המשחה המתיש ביותר שלו, ויתר. יעדיו בלונדון נותרו תעלומה, אבל בומן מאמין כי העיקר הוא שככל שעובר הזמן, חניכו מתעורר.

"זו כמו התחושה שהיתה לי בעבר לפני תחרויות", אמר פלפס במהלך מחנה האימונים עם הנבחרת, "פשוט להתלהב, להיכנס למים ולהתחרות. השנה האחרונה לא הלכה כמתוכנן, אבל הכל יחזור אם אעשה מה שצריך בבריכה. זו תהיה ההתחלה לקראת השנה האולימפית".

ברומא לפני שנתיים, אחרי ההפסד ב-200 חופשי, הלך פלפס למלון, החליף הודעות טקסט עם חברים, ואז - לראשונה מאז נחת באיטליה עשרה ימים קודם לכן - ישן היטב. כעבור יממה, לפני גמר 200 פרפר, אמר לבומן שישחה אגרסיבי יותר מכרגיל. התוצאה היתה שיא עולם. "אתה תמיד יכול לומר שמשהו גדול עומד לקרות כשאתה מביט בו", מספר המאמן. רק הוא יודע מה המבט אומר עתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#