בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תלם יהב לא מפסיק לרוץ

אני רץ כשטוב לי, אני רץ כשרע לי, אני רץ כי אומרים לי שזה בלתי אפשרי, אני רץ כי אנשים מסתכלים עלי במבטים משתאים, אני רץ כי אני מכור, אני רץ כדי להוכיח לעצמי שאני יכול, אני רץ כי כך אני יכול לגבור על עצמי. תלם יהב מתאמן לריצת 100 קילומטר. אתם רשאים לשאול למה

תגובות

פרו-ספורט אולטרה מרתון | יום שישי, 5.3

אני מתאמן למירוץ של 100 קילומטר. בריצה. למה? אני לא ממש יודע. זה נראה פחות ופחות מובן כשבשעה 04:27 בבוקר, יום שישי, רטט חרישי מפר את רצף חלומותיי. הזמזום הופך אט למוסיקה צורמת ומחרישת אוזניים. זה השעון המעורר שלי.

כך מתחילה לה השתלשלות אירועים בלתי מוסברת. אנחה מלווה בנשיפה נרגנת, סיבוב לצד ימין תוך כדי השלכת השמיכה מעליי, כיבוי השעון, עצימת עיניים לעוד רגע מתוק אחרון והתרוממות מהמיטה למצב עמידה בראש מורכן. בדד. אני פוסע לאיטי אל הכיור, מצחצח שיניים, שוטף את הפנים. בקפידה אני לובש את בגדי הריצה אשר הוכנו מבעוד מועד. בתרמיל הריצה אני מניח כמה חטיפי אנרגיה, סלולרי, כמה שקלים לעת צרה ושקית שתייה מלאה במשקה אנרגיה מתוק לרגעים עייפים במיוחד.

לם יהב רץ ביער. "בחודשים האחרונים אני בעיקר עיי (תצלומים: ניר קידר)

לאחר סיום הטקס אני תופס את מפתח הרכב ונוסע לאסוף את ניר, השותף שלי לריצה. בשעה חמש בדיוק אנחנו נפגשים, מבט עייף ומתוסכל על פנינו וכך אנו שמים פעמינו אל היער. הנסיעה תמיד נראית קצרה מדי ותוך עשרים דקות אנחנו מוצאים עצמנו שם, מרחק שנות אור מתל אביב, ופוגשים את חברינו לריצה.

כולם נראים מרוכזים בעצמם והדיבורים מועטים. הכנות אחרונות דוחות במעט את הקץ ולבסוף אנו יוצאים לדרך. פנסי הראש שרתומים לפדחתנו מוציאים את אלומות האור אחריהן נעקוב בזהירות רבה בזמן הקרוב. רגעי החושך תמיד יוצרים תחושה של חוסר סבלנות לקראת עליית השמש.

קר בבוקר. או שאולי עדיין לילה?

צבעי הזריחה

מעלות החום מטפסות לאיטן ואנו מסירים את פריטי הלבוש כקליפות הבצל. בזריחה אנחנו משתדלים להגיע לנקודות התצפית היפות באזור. אמנם הדבר כרוך בריצה משופעת לפסגת הגבעות המקומיות, אבל בליל הצבעים שנוצר כאשר השמים מאבדים את השחור לטובת גווני האדום-צהוב-סגול-כתום הנפרשים במלוא תפארתם על היער שווים כל טיפת זיעה.

במרחק מה ניתן להבחין באורם הצהוב של פנסי הרחוב באחד מישובי האזור. תושביו ישנים שנת ישרים כעת. מעניין אם הם אי פעם טרחו להעפיל אל אחת הגבעות האלה ולהשקיף על הזריחה.

כל אחד מאתנו לוקח עוד לגימה משקית השתייה ואנו ממשיכים במסלול. הקצב מתייצב ועמו גם הנשימה, וכך מתחלפות הדקות בשעות. בכל ריצה אנו מוצאים אינספור נושאים לשיחה, החל בפוליטיקה והיסטוריה וכלה ב"אח הגדול". לפעמים גם נחמד לרוץ בשקט. בדרכנו אנו חוצים ואדיות ועמקים, צולחים מעברי מים בימי סערה, מפלחים שדות מלאי צמחיה עבותה ומוריקה ומסניפים את ריחותיהם המשכרים של העצים בעוד אנו עוברים בשבילים המבתרים את היער. רק אנחנו והטבע. מדי פעם נבחין בעדר פרות דנות ביניהן על שפיותנו.

מרחוק כבר ניתן להבחין באנטנה שמסמלת את סוף הריצה. הטיפוס אליה ארוך ומייגע ולפעמים נדמה כאילו הזמן עומד מלכת. בסיום העלייה אנו נושמים לרווחה למראה מגרש החניה.

ליד הרכב אנחנו מטילים את התיקים שהתרוקנו, דואגים ללכת מספר דקות לשחרור השרירים ולבצע מתיחות. כשהגענו ליער היינו היחידים באזור, כעת הוא שופע מכוניות עמוסות משפחות ומטיילים. אנו מטפסים בזהירות אל הרכב ונוסעים בחזרה הביתה, אוכלים ארוחה מלאה, מתקלחים ומתחילים את יומנו. נתוני הריצה ייכנסו היום לסטטיסטיקה של יומן האימונים.

בחודשים האחרונים אני בעיקר עייף. שגרת האימונים שלי כוללת חמישה אימוני ריצה שבועיים. שלוש ריצות בינוניות באמצע השבוע ועוד שתיים ארוכות, יום אחרי יום, בשישי ובשבת. העומס אדיר ומורגש בכל שעות היממה. ריצה של מעל ל-100 קילומטרים בשבוע, מרחק שנשמע לי דמיוני לחלוטין, הפכה לעניין שבשגרה. החברים צוחקים שאני גומע יותר קילומטראז' מרכב ממוצע.

אז למה אני רץ? כשטוב לי אני רץ, וכשרע לי אני רץ. אין כמו ריצה בבוקר יום קיצי משגע ולאחריה טבילה מרעננת בים, ואין כמו ריצה בערב סופה משתוללת, כשהגשם מתערבב עם הזיעה ויוצר הרגשת הישג שאין שנייה לה.

אני רץ כי אומרים לי שזה בלתי אפשרי. אני רץ כי אנשים מסתכלים עלי במבטים משתאים כשאני מזכיר את זה. אני רץ כי זה עושה לי טוב, או שמא אני מכור. זו גם אפשרות. אני רץ כדי להוכיח לעצמי שאני יכול למתוח את הגבול רק עוד קצת.

ולבסוף, אני רץ כי זה הספורט היחיד בעולם בו אתה יכול להתחרות נגד שיאן העולם ולנצח. לנצח זה לא לגבור על היריב, אלא לגבור על עצמך.

"תמיד אהבתי לרוץ", אמר פעם ג'סי אוונס, זוכה מדליית הזהב בברלין 1936, "זה משהו שאתה יכול לעשות בעצמך ובכוחך. אתה יכול לפנות לכל כיוון, מהר או לאט כפי שתרצה, להילחם נגד הרוח אם תבקש ולראות דברים חדשים, רק על חוזקן של הרגליים שלך והאומץ שבריאותייך".

זר לא יבין זאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#