משה הרוש
משה הרוש

ערן זהבי יודע שלוורידים החסומים ברגלו של נמניה ווצ'יצ'ביץ' מגיע קרדיט מסוים על קיבוע מעמדו בהרכב הפועל תל אביב. בתחילת דצמבר התגלתה הבעיה המוזרה ברגלו של הקשר הסרבי, שהשביתה עבורו את העונה. עד אז, זהבי התנדנד בין הספסל לדשא, חיכה בסבלנות. "יש לך הזדמנות להוכיח", אמר לזהבי עוזר המאמן בהפועל, יוסי אבוקסיס, אחרי פציעתו של ווצ'יצ'ביץ', "אל תפספס את זה".

זהבי (22) לא היה צריך את אבוקסיס כדי לדעת שמדובר בהזדמנות נדירה להגשים את החלום שנרקם בגיל שש, תחילת דרכו במדים האדומים. לא פעם במהלך העונה הוא פנה לאלי גוטמן. "אני רוצה לדעת מה אני עושה לא בסדר", התאונן זהבי, "במה אני צריך להשתפר כדי לשחק יותר?". גוטמן רק סימן לו להמשיך לעבוד ולהתאזר בסבלנות.

את ההסבר היותר מפורט קיבל דווקא מאבוקסיס. "אתה לא מתאמן כמו שצריך", העיר לו, "לא משקיע את כולך באימונים. קח את עצמך בידיים". זהבי הפנים, אבל בטח לא חלם שהדרך להרכב תהיה קצרה כל כך. "זה שילוב של מזל ויכולת", מספר זהבי בראיון ל"ספורט הארץ", "אם ווצ'יצ'ביץ' לא היה נפצע, לא הייתי נכנס מהר להרכב. עדיין הייתי צריך להוכיח את עצמי, לא עשו לי הנחות. הבנתי שאצטרך לקחת יותר אחריות, להתבגר, לא לאבד כדורים באזורים מסוכנים. בעבר הייתי אדיש, לא חושב יותר מדי.

"את העונה הנוכחית פתחתי על הספסל, ישבתי בחוץ לא מעט, אבל ידעתי שלא מגיע לי לשחק. הייתי צריך להוכיח לגוטמן שיש לו על מי לסמוך. היו לי הרבה רגעי שבירה, הייתי בוכה ומגיע הביתה עצבני, מוציא את העצבים בבית. עברו לי מחשבות לעזוב, אבל הן חלפו מהר. רציתי להצליח בקבוצה גדולה כמו הפועל".

צרות בצרורות

לזהבי יש את כל הסיבות לומר ש"הדרך שלי היתה קשה יותר משל רוב השחקנים שאני מכיר". את בית הספר הוא נטש אחרי 11 שנות לימוד. "אמא שלי היתה מגיעה לשיחה עם המנהלת בכל שבוע", הוא מספר, "בכיתה כל הזמן היה לי כדור בין הרגליים, למרות שאסרו עלי להביא אותו. אחרי 11 שנים התייאשתי ועזבתי, אמא שלי התעצבנה, אבל אמרתי לה 'עזבי אותך מבית ספר, גם ככה אני אהיה כדורגלן'. לא היתה לי אופציה אחרת".

בגיל 12 הוריו של זהבי התגרשו והקשר עם אביו, אילן, נותק. על הפעם הבאה שראה את אביו מספר זהבי: "ישבנו יום אחד בבית ופתאום אנחנו רואים אותו מתראיין בטלוויזיה כאחד מראשי מאבק 'כיכר הלחם' (מאהל המחאה של מחוסרי הדיור בתחילת העשור, מ.ה.). לא הבנתי מה הוא עושה שם. נכנס לו ג'וק לראש, הוא רצה לעשות טוב, אבל כנראה שזה לא הצליח לו יותר מדי. זה היה מצב לא נעים בכלל. אנשים שאלו אותי עליו ולא ידעתי מה לענות, כעסתי עליו. היינו מנותקים ממנו, מאוד עצבניים עליו, אבל העדפתי לא להתעסק בזה. זה הביך אותי כי אנשים הסתכלו על זה בצורה לא טובה. עד היום אני לא יודע מה הביא אותו למאבק הזה. רק בשנים האחרונות חזרנו להיות בקשר למרות שהוא חי בצרפת, ועדיין, עד היום לא שאלתי אותו מה בדיוק הוא איבד שם".

גם על הדשא, צרות לא היו חסרות. "הייתי ילד מאוד אימפולסיבי ואמוציונאלי", מספר זהבי וממהר לתאר את הפרידה הראשונה שלו מהפועל ת"א: "באחד האימונים בקבוצת הילדים, עשו לנו משחקון חמישה על חמישה עם שמירות אישיות. זו היתה תקופה מעצבנת. הרשיתי לעצמי יותר מדי. המאמן רצה שאשחק בקו ואני רציתי באמצע, כל החיים אני באמצע. במהלך המשחקון עזבתי את השחקן שלי. פתאום מאמן הכושר צורח עלי. עניתי לו 'מה אתה צועק עלי, הלכתי לעזור לשחקן שלי. במקום לצעוק עליו, אתה מתעצבן עלי?'. העיפו אותי מהאימון, זרקתי את החולצה וסיננתי כמה קללות. שמוליק חנין, מנהל מחלקת הנוער, אמר לי לחזור רגוע למחרת. אמרתי 'אני לא חוזר, תביא את כרטיס השחקן ולהתראות'. הייתי חוצפן לא קטן".

אחרי שנתיים בנוער של הפועל ראשל"צ, כשהוא בן 18, קיבל זהבי טלפון ממאיר אורנשטיין מהפועל ת"א, שביקש להחזירו למועדון. "לא חשבתי שאחזור להפועל בגלל שסיימתי שם רע", אומר זהבי. בינואר 2007, כשגילה שהדרך לקבוצת הבוגרים האדומה עדיין חסומה, לקח שוב את הרגליים. הפעם לרמת השרון מהלאומית.

"אני לא יכול לראות את המשחק מבחוץ, זה מעצבן אותי", מסביר זהבי, "בכל מקום שהייתי בספסל הייתי קם ועוזב. עברתי לרמת השרון כדי לשחק ולהתחשל, לא חשבתי לרגע שהפועל תל אביב הולכת לי לאיבוד, למרות שהרבה שחקנים שעשו את הדרך שלי לא חזרו. יגאל הילל, שחקן עבר ואחד האנשים הקרובים אלי, אמר שעוד יבוא יום שהפועל תצטרך לשלם עלי הרבה כסף. לקחתי סיכון גדול כשעברתי, אבל האמנתי שזה הדבר הנכון".

זהבי לא לקח בחשבון את ההשלכות של הירידה ללאומית. הצבא הגדיר אותו כ"ספורטאי פעיל" ולא "ספורטאי מצטיין". "זה גרר לא מעט בעיות", הוא נזכר, "לכל הדור שגדל אתי היה מעמד מצטיין. להם זה הלך יותר קל, תמיד עבדתי קשה יותר מהאחרים. זה היה מתסכל. אם רק הייתי נשאר בהפועל, אפילו בספסל, הבעיות האלה כנראה היו נחסכות ממני. קיבלתי ריתוקים, לא נתנו לי לנסוע לחו"ל עם הנבחרת הצעירה, אמא שלי שיגעה את הפועל שיעזרו לי, אחי היה מחכה מחוץ לבסיס ומבריח אותי לאימונים. רק אחרי חצי שנת שירות קיבלתי מעמד של מצטיין".

אליפות בלי כוכבית

היום, אחרי תשעה שערי ליגה, שישה בישולים ומקום קבוע בהרכב של גוטמן, מצדיק זהבי את הסטטוס הצבאי. גם בהפועל יודעים זאת, למרות שהצדדים עשויים להיפרד שוב בתום העונה בגלל פערים גדולים במגעים להארכת חוזהו, שתם בקיץ. זהבי דורש שכר של כ-150 אלף דולר בעונה לשלוש שנים ומענק חתימה שמן, הפועל תסתפק ב-90 אלף דולר ומענק חתימה צנוע.

"הפועל צריכה לרצות להשאיר אותי כמו שאני רוצה להישאר", הוא אומר, "יש מחלוקות בינינו על גובה החוזה. אני ממש לא מגזים במה שאני דורש, זה מה שאני חושב שמגיע לי. הוצע לי שכר נמוך לדעתי, אבל זה לא העליב אותי. הם יכולים לחשוב שמגיע לי סכום מסוים וזכותי לחשוב שמגיע לי מיליון דולר, לדוגמה. אם זה יתאים לי אחתום, אם לא אז לא. כרגע אין בינינו שיחות. יש לי הצעות גם בארץ וגם מבלגיה, אבל אני מקווה שנמצא את הדרך להישאר".

לדרך החדשה, אם תהיה או לא, חולם זהבי לצאת עם אליפות. גם הוא יודע ששיטת הקיזוז משאירה אותו ואת חבריו בחיים, אחרת "האליפות היתה סגורה לחלוטין", כדבריו. "הקיזוז שומר אותנו דרוכים. אני מקווה שזה יעזור לנו לזכות ושבעונה הבאה נהיה במצב של חיפה, בלי קיזוז. אם נזכה, זה יהיה הכי מתוק בעולם. בדפי ההיסטוריה יהיה רשום 'הפועל תל אביב אלופה' בלי כוכבית. אם הייתי שחקן של חיפה הייתי רותח מעצבים על השיטה המטומטמת הזו, אבל כולם אינטרסנטים. בסופו של דבר, מה שיקבע זה המפגש בינינו בקרית אליעזר. אין לנו דרך אחרת לקחת אליפות, אלא לנצח שם. בכל עונה ממוצעת הפועל של העונה לוקחת אליפות בפער של עשר נקודות. אנחנו משחקים כדורגל יותר יפה לעין מהם. אנחנו עושים עונה מדהימה, הבעיה שחיפה עושה עונה שחבל על הזמן".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ