איל חלפון נרגש מהמפגש הממשמש ובא עם פמלה אנדרסון

איל חלפון כבר רואה בחלומותיו את בנו משחק בפיפ"א 2011 עם הפועל תל אביב נגד אריות אירופה.מבחינתו זה דומה לבילוי סוף שבוע עם גיבורות המגזין הזול של אמצעו

איל חלפון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל חלפון

אני יודע בדיוק מתי הכל התחיל. כשהלכנו יום אחד לקניון להחזיר עוד מתנות מיותרות מעוד יום הולדת רווי ממתקים ואריזות גדולות של שטויות מתוצרת סין. רגע לפני שלקחנו עוד בובה של טיגר הנמר או אי-אה החמור, ראיתי שבסניף ההוא בקניון יש גם דוכן של משחקי מחשב. הצעתי לילד להמיר ארבעה טיגרים ושתי מכוניות מירוץ, שכבר היו לו, במשהו אחר לגמרי. בקופסת פלסטיק, ובתוכה דיסק ותוכנת מחשב. עד אז הוא רק שמע על משחקי מחשב, וראה ילדים גדולים ממנו משחקים בהם בלי לספור אותו כלל. אבא ואמא שלו הם מאלה שיודעים לעשות ENTER ולשלוח דואר אלקטרוני. שום טכנולוגיה מעבר לזה.

כמעט כל משחקי המחשב בחנות היו מהסוג שאמא של הילד אוסרת עליו לשימוש גם היום, כשהוא כבר בן שמונה. משחקים שבהם אתה צובר נקודות כשאתה הורג סנאי, צד דוב או מפוצץ חייזר. משחקים עם רובים וטילים, או מכות קראטה קטלניות. ובמקרים רבים, גם זה וגם זה. האופציה הצמחונית היחידה על המדף היתה של פיפ"א אלפיים ומשהו, עם לוגו של ליגת האלופות. לקחנו.

כעבור שעה הדיסק היה במחשב, אחרי שבוע הילד היה מכור. אני עוד ניסיתי להבין על איזה כפתור לוחצים כשרוצים לבעוט, והוא כבר שיחק אונליין מול ילדים שיכולים היו להיות אבא שלו. היינו צריכים לעקור אותו בכוח מהאיצטדיונים הווירטואלים שאליהם ריחפו אצבעותיו. ועד היום, כשאנחנו רוצים שיעשה משהו שהוא ממש שונא - למשל, שיקרא ספר מהספרייה - זה תמיד בא עם גזר מליגת האלופות.

פיפ"א יודעים לבנות מותג ולארוז מוצר. המוסיקה המחוצרצת בפתיחה, האיכויות הגרפיות המשכנעות והקריינות הנלהבת למהלכים שלך, כל אלה עושים את העבודה. ליגת האלופות, לפחות במחשב, ואולי גם במציאות, היא כמו תמונות מחיי נישואין בלי פח זבל שצריך להוריד, חשבונות חשמל ומים, כיור סתום ומצבי רוח כל שני וחמישי. זה רק החגיגות, רק הפרצופים המחייכים, המאושרים שמקפידים להדביק באלבום. בלי אבי לוזון, משחקי חוץ בעכו ובאשקלון, זיעה ושקיות טרופית חמה.

הילד שיכלל את בעיטות העונשין שלו, והתאמן שעות על תרגילים שונים בבעיטות קרן. קצרה, עם מסירה של אינייסטה לצ'אבי, ומסובבת אל בין החיבורים. הוא התלבט, כמו רוב חבריו, בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד, מי מהשתיים תהיה ה-קבוצה שלו, ולא היסס להחליף כוכבים ידועי שם, כי הם לא סרו לפקודות ששיגר מקצות אצבעותיו. יום אחד שמעתי אותו מקלל וצורח על המחשב, בטענה שהשופט נגדו. ניסיתי להסביר לו שזה לא יכול להיות, והוא אמר שאני לא מבין כלום. היה פנדל ברור, והשופט עשה את עצמו שהוא לא ראה כי זה משחק חוץ. הנה, משהו מרוחו האמיתית של המשחק נכנס גם לקופסת הפלסטיק.

החיבור הממשמש ובא בין קבוצתנו האהובה להתמכרותו של הילד למשחק המחשב והיכרותו עם השחקנים שם הוא מעבר לכל דמיון. זה כמו שמישהו מנוי על "פנטהאוז" במשך שנים ומלטף בערגה דפי כרום נוצצים, ובסופי שבוע מבלה בחוג ריקודי עם במרכז הקהילתי. ואז, יום אחד, הבנות מפנטהאוז מגיעות לחוג במרכז הקהילתי שלו. ולא סתם מגיעות, אלא עם כל הטררם מסביב. עם ההמנון, עם הדגלים, עם ניידות הטלוויזיה הגדולות, עם החזה הכי יפה בעולם. אצלנו בבית, בחוג לריקודי עם. אז ברור שהילד מבולבל. ברור שהוא נרגש. ברור שהוא לא נרדם בלילה. והאמת, גם אני לא.

אלוהים, רק עוד 90 דקות, ופמלה אנדרסון ואחיותיה אצלנו במגרש. הנה זה מגיע. דה צ'מפיונס, קבלו אותנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ