משהו לרוץ איתו: החיים החדשים של בן ג'ונסון

בן ג'ונסון עדיין צופה באותה ריצה מסיאול 88', ב-9.79 השניות בהן הגיע לשיא, רגע לפני שחייו הידרדרו לתהום. 22 שנים אחר כך, חמוש בכנות מרעננת, אוטוביוגרפיה ותיאוריית קונספירציה, האיש שהפך סמל לריקבון בספורט מאמין שהוא במסלול לחיים חדשים

גרדיאן
דונלד מקריי, טורונטו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרדיאן
דונלד מקריי, טורונטו

29 שנים חלפו מאז אותו יום בספטמבר 1981 בו החל בן ג'ונסון, אצן בן 19 מג'מייקה, לצעוד בדרך שהתווה לו מאמנו. דרך שתשנה את חייו לבלי הכר.

ג'ונסון הביישן והעילג, שהשקיע באותו זמן מאמצים כבירים להסתגל לחיים חדשים ומוזרים עבורו בקנדה, שקל 44 ק"ג בלבד כשפגש את צ'רלי פרנסיס ואת שיטות האימון המחמירות שלו. כעבור זמן לא רב יהפוך הנער הצנום לבחור שרירי, שיהיה שותף לאחת מהונאות הספורט הגדולות ביותר.

השאפתנות האדירה של פרנסיס דחפה אותו להציג בפני ג'ונסון חומרים שישנו את חייו לנצח ויטילו עליו כתם של חרפה, שלא הוסר עד עצם היום הזה. ב-1988 יהפוך ג'ונסון לאלוף אולימפי שתוארו נשלל ממנו, לרמאי ידוע לשמצה.

בן ג'ונסון ב-1988 וכיום (למטה). "ההיגיון היה שכולם עושים זאת, אז מדוע שאני לא אעשה כן?" (תצלום: גטי אימג'ס )

כעת, ביום סתווי בשלהי 2010, אומר ג'ונסון בקול רך כי הגיע הזמן לבחון את סיפורו מחדש. לקראת פרסום האוטוביוגרפיה שלו, "סיאול לנפש", ג'ונסון בן ה-48 מדבר ללא הגמגום שבזמנו הזיק לתדמיתו ולגרסתו. הוא מספר על מאמן כוחני, דמות אב לנער תמים, שפיתה אותו לשימוש בסמים. "ההיגיון היה שכולם עושים זאת", נזכר ג'ונסון, "צ'רלי תמיד אמר, 'אם אחרים עושים זאת, אתה לא רמאי'".

ג'ונסון רוצה שנאמין כי פרנסיס ניצל את חוסר בגרותו ואת פגיעותו הנפשית כדי לעצב מחדש את מושגי הטוב והרע. "נדרשו לי שלושה שבועות לתת לפרנסיס תשובה חיובית", הוא ממשיך, "הייתי הולך הביתה וחושב על דבריו, מבלי לשתף את אמי. חשבתי לעצמי, 'רגע, אם כולם מרמים כדי להגיע לתוצאות, מדוע שאני לא אעשה כן?'".

שבע שנים לאחר שהסכים לקחת חלק במזימה, זכה ג'ונסון במדליית זהב בריצת 100 מטר באולימפיאדת סיאול תוך קביעת שיא עולם, 9.79 שניות. לא יעבור זמן רב עד שיופשט משיאו ומהמדליה ויישלח חזרה לקנדה בטקס משפיל והיסטרי, אחרי שבדיקת סמים גילתה בגופו עקבות סטרואיד אנאבולי בשם סטנוזולול.

אות קין

לאורך השנים נתפסו עוד חמישה אצנים מאותו גמר בסיאול, המושחת והמזוהם אי פעם, על שימוש בסמים, אבל ג'ונסון המנודה והמדוכא נותר הסמל לכל מה שרקוב בספורט. כעת הוא מחפש סוג של נחמה וגאולה. "ברור לי שיבקרו את צאת הספר, את הגרסה שלי", הוא אומר בטון מפוכח, "אנשים קברו אותי עם אות קין והם לא מעוניינים לשמוע את האמת. נדרשו לי 22 שנים לצאת מהמקום בו הסתתרתי".

ג'ונסון מאמין שספרו יזעזע את עולם הספורט. מעבר להודאה בשימוש בסמים, הוא מספק בו פרטים חדשים. לדבריו, החומר שהתגלה בגופו ב-1988 נמהל לתוך המשקה שלו במהלך האולימפיאדה. "הפסקתי להשתמש בסטרואידים כשישה שבועות לפני תחילת המשחקים", הוא טוען, "והנה, בבדיקה שנערכה לי נמצאו סמים בכמויות שיכולות להרוג בן אדם. כמו כן התגלה אצלי סטנוזולול, בעוד אני השתמשתי בסמים אחרים".

הפיכתו מאשם לקורבן היא סיפור מורכב, אבל ג'ונסון טוען לתפנית כזו בזכות עדות של "איש המסתורין", כפי שהוא מכנה אותו. "האדם הזה יצר אתי קשר יום אחד, נפגשנו ודיברנו", מספר ג'ונסון, "שמו לי סם במשקה. הוא סיפר לי מה קרה, מה עשה, והדברים התחברו עם המחשבות שהיו לי בנושא. הגילויים האלו יזעזעו את עולם הספורט. המסתורין סביב הפרשה ייעלם בעוד זמן קצר".

ג'ונסון מסרב לחשוף פרטים נוספים. הכל נמצא בספר, הוא אומר. הוא רק מוכן לומר כי הסיבה שהופלל בסיאול קשורה לספונסרים ששילמו לאיש המסתורין משום שלא רצו לראותו זוכה במדליית הזהב. מוקדם לדבר על נכונות הדברים, אבל אין ספק שהטראומה עדיין ניכרת בפניו ונשמעת בקולו.

"אחרי שפורסמו תוצאות הבדיקה צלצלתי לאמי להרגיע אותה", משחזר ג'ונסון, "אמרתי לה שלא תדאג, איש לא מת. אמנם צפויה לי תקופה לא קלה, אבל אני אשרוד. בדיעבד, התקופה היתה ארוכה וקשה לאין שיעור ממה שחשבתי". הוא כמובן מצטער על שלא נועץ באמו שנים קודם לכן. "היא היתה אומרת לי לסרב לפרנסיס ואני הייתי מקשיב לעצתה. בכל התקופה הקשה שעברתי, אמי היתה מעודדת אותי שבסוף אמצא את האור בקצה המנהרה. היא נהגה לומר 'בן, ייתכן שלא אהיה בחיים לראות את היום הזה, אבל הוא יגיע'".

והאור הגיע לפני שלוש שנים. "הייתי בדיכאון כבד וחבר המליץ שאצור קשר עם בריאן פרנום. בריאן ריפא את הדיכאון והחרדות שלי והפך ליועץ ולחבר. הוא עזר לי לגלות שכבר בגיל 17 הייתי בדיכאון, בגלל שנאלצתי לקחת אחריות על אמי, אחייני ואחייניתי. כאב מאוד להביט לאחור, אבל בריאן אמר שעלי לסלוח לעצמי לפני שאוכל לסלוח לאחרים. כעת אני נמצא בקרב הגדול של חיי - לספר את האמת על עצמי ועל מה שקרה".

בן ובולט

ג'ונסון נחת בקנדה בגיל 14 והתקשה להשתלב. הגמגום, המבטא והקשיים בשפה האנגלית הפכו אותו לאאוטסיידר. "בני כיתתי חיקו אותי ולעגו לי, אבל ידעתי שאלוהים העניק לי כישרון ואלה החיים שעלי לחיות", הוא נזכר, "הרבה דברים המריצו אותי, ופרנסיס שימש לי דמות אב. תמיד חיפשתי את קרבתו ואת הדרכתו. חבל שהוא מת בגיל כל כך צעיר, הוא היה גאון בכל הקשור לאימון אצנים".

סרובו להפנות אצבע מאשימה מלמד על הקשר החזק בין השניים לאורך השנים. ג'ונסון אף היה בין נושאי הארון של פרנסיס בהלווייתו בחודש מאי. "צ'רלי עשה המון בשבילי. איש לא יוכל להחליפו", הוא מסכם, אך גם מודה: "אמי אמרה לי שאסור לי לבטוח באחרים, אלא שאני תמיד סמכתי ועל אנשים רבים. זאת היתה החולשה הגדולה שלי".

כיום, הרחק מהמסלול, מרשה לעצמו ג'ונסון להעריך שכ-40% מהספורטאים משתמשים בסמים. "פגשתי לאחרונה מכר שלי, סוכן בתחום. הוא אמר לי 'בן, אתה לא תאמין מה הולך היום, זאת בדיחה, טירוף'. בוא נגיד שמה שהיה, נשאר". גם הגמר מ-88' נשאר. בזיכרון, בקלטות. "אני מביט בשידור ואומר לעצמי 'וואו, פעם הייתי ממש, אבל ממש, מהיר'". האם הצילומים מסיאול יכולים להעניק לו הנאה חרף כל מה שקרה? "כן, כמובן".

כך עושה גם הצפייה באוסיין בולט, וג'ונסון מפרגן. "אני שמח עבורו ורק מצטער שאיני צעיר ב-22 שנים כדי להתחרות מולו. אני לא חושב שהוא היה מנצח אותי", הוא אומר וצוחק בהתחשב בכך שהרגע טען כי על מסלולים מודרניים ונקי מסמים, היה יכול לרוץ מהר יותר מ-9.58 שניות.

כיום מייחל ג'ונסון לדבר אחר, לרגע בו יחוש נקי, והוא מאמין שזה יקרה בקרוב. "אזכה לחיים חדשים. כאצן הייתי כמו אדם שעיניו קשורות, אבל כיום אני יכול לראות. אם הייתי מסוגל לראות מה שאני רואה עכשיו, הייתי בוחר בדרך אחרת".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ