בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשמחאה חברתית פוגשת את ספורטאי ישראל

כשהשתייכות פוליטית עלולה לפגוע בקריירה ובפרנסה, יותר פשוט לספורטאים הישראלים להישאר על הגדר גם כשהארץ גועשת

תגובות

המונים צעדו שלשום מכיכר הבימה, דרך רחוב אבן גבירול, בואכה רחבת מוזיאון תל אביב, בעצרת המחאה נגד מחירי הדיור ויוקר המחיה. זוגות צעירים, סטודנטים, נשים וטף, זקנים וילדים, אמהות ואבות, מיטב הנוער. כולם היו שם להביע תמיכה והזדהות, להציף את הרחובות ולזעוק נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה.

עמוק בתוך ההמון, לבוש בטי שירט ומכנסיים קצרים, כפכפים לרגליו, התהלך מיכאל זנדברג עם אופניו, חיוך רחב על פניו. זנדברג אמנם לא צעד בראש חבורה צעקנית, אלא הסתפק במחיאות כפיים סמליות ותרם את חלקו למאבק בעצם נוכחותו. רחוק ממנו צעד גם אורי אוזן ממכבי פתח תקוה. שניהם לא היססו להפגין בפומבי את מחאתם.

אוזן אף הגדיל לעשות וצייץ בטוויטר אמירות תקיפות ונוקבות נגד ראש הממשלה. "נמאס מביבי ומברק שאונסים אותנו כבר 15 שנה", הוא צייץ לפני מספר ימים, "שיילכו הביתה כבר וייתנו לחיות". בהמשך הוסיף ציוץ נוסף והצהיר: "כולנו במאבק שיאפשר לנו לחיות, ולא לעבוד כל חיינו כדי לממן בעלי הון ומגזר של פרזיטים".

הרבה אומץ נדרש מהשניים כדי להשתתף במחאה. ספורטאים בכלל, וכדורגלנים בפרט, נמנעים לרוב מהשתייכות פוליטית, מחשש שתחזור אליהם כמו בומרנג בדמות קללות מהיציע. הם מעדיפים להדיר רגליהם מעיסוקים שנויים במחלוקת ולהישאר ככל האפשר בלב הקונצנזוס. לאוזן אף פעם לא היתה שאיפה כזאת. "אין לי בעיה להזדהות פוליטית", הוא מבהיר, "בעבר הייתי חבר מפלגת שינוי. אני לא דופק חשבון לאף אחד, ואם מישהו יקלל אותי בגלל דעותיי הפוליטיות, שיבושם לו. אני אדם פרטי וזכותי להביע את דעתי בכל מקום. לא נתקלתי בקללות בגלל השתייכותי הפוליטית, אולי כי אני לא אייקון גדול. אני יכול להבין שחקנים שחוששים להזדהות פוליטית, אבל לי אין בעיה עם זה".

אתמול צייץ בטוויטר גם דקל קינן, בלם הנבחרת וקארדיף האנגלית: "העובדה שחברים שלי, עם תארים אקדמיים, ואחרי קרבי, מתקשים לגמור את החודש, ונלחמים על משהו בסיסי ביותר, פרנסה בכבוד, גורמת לי להזדהות עם המאבק".

שמור את הדעות שלך לעצמך

אוזן וזנדברג, שגם הוא ניצב בצדה השמאלי של המפה הפוליטית, הם אנטי תזה לחבריהם הספורטאים. מלומדים, משכילים, מתנסחים ברהיטות ובעלי אג'נדה ברורה ומוצהרת. מעטים מרשים לעצמם ללכת בעקבותיהם. אמירה כזו או אחרת, הם יודעים, עשויה לחולל מהומה רבתי וחסרת פרופורציות. זנדברג הבין זאת כששיחק בבית"ר ירושלים, והתבקש להימנע מאמירות מיותרות. אבירם ברוכיאן, לעומת זאת, כשל בלשונו כשהצהיר כי אין לו התנגדות להחתמת שחקן ערבי בבית"ר. את המהומה שחולל חש היטב על בשרו. האוהדים איימו להעביר אותו שבעה מדורי גיהנום, וברוכיאן לא חשב פעמיים לפני ששחרר מיד הודעת חרטה. עם אוהדי בית"ר הרי לא מומלץ להסתבך.

"זה בעייתי מאוד להזדהות פוליטית", אומר זנדברג, "שחקנים נמנעים מזה כי הם לא רוצים ליצור בעיה מול הקהל. גם המועדון לא מעוניין ששחקניו יהיו מעורבים פוליטית. הדעות שלי ידועות, אבל מעולם לא התבטאתי פומבית. אני מניח שאם הייתי יוצא בהצהרות המועדונים היו אומרים לי לשמור את זה לעצמי. זמרים ואמנים, בניגוד אלינו, אינם שייכים למועדונים, אלא אנשים פרטיים".

הכדורסלן אורי יצחקי מנסה לשרטט קו בין מחאה חברתית להבעת דעה פוליטית: "ספורטאים הם אנשים פרטיים, ואם מישהו מאמין במחאה ראוי שהוא יהיה מעורב כי יש לו השפעה תדמיתית. אני מצטער שזה לא קורה. פוליטיקה זה משהו אחר. לשחקנים יש דעות, אבל הם לא מביעים אותן בפומבי כי הם לא רוצים לערב פוליטיקה בספורט. זה יכול לפגוע ביחסים בתוך הקבוצה ובתוך נבחרת, אם למשל אתה פעיל במפלגה מסוימת ומשחק עם שחקן שחושב אחרת. ראינו את התגובות שהתקבלו בעקבות האמירה של גל נבו".

לא שתקו | ספורטאים שניצלו את מעמדם כדי להביע מחאה

"ספורטאים מעדיפים להישאר ניטרליים כי במדינה שלנו אי אפשר לדבר על דברים באופן ענייני", אומרת כדורסלנית נבחרת ישראל, ליעד סואץ-קרני, "כל מי שאומר משהו ישר חוטף, אז בשביל מה להכפיש את עצמנו?".

גם אורנה אוסטפלד, מאמנת רמת השרון, התייצבה לצד המפגינים. "אולי בין 100 אלף איש היו גם שחקניות, אבל אני לא ראיתי", היא מספרת, "הן בטח עסוקות בלארגן לעצמן דקות משחק. פעם לשחקניות היתה יותר מודעות חברתית, ולא רק להן, גם להרבה אנשים במדינה. היום מקבלים את מה שיש כעובדה. רמת השרון קיימת בשביל ספורט, אבל יש לה אידאולוגיה, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם הקהילה. ב-1999, למשל, ביום ששיחקנו בגמר גביע רונקטי, הפגנו ביחד עם בחורה שנאנסה".

אוסטפלד היא גם פעילה פוליטית שעמדה בראש רשימת "מרץ" בבחירות ברמת השרון ב-2003, ונבחרה למועצה. לפני חצי שנה התפקדה למפלגת העבודה. "אני רוצה לעזור לשלי יחימוביץ'", היא מסבירה. "אנשים מפחדים להביע עמדה פוליטית, או שאולי פשוט אין להם כזאת".

ברשימה השחורה של ראש העיר

סוציולוג הספורט פרופ' אמיר בן פורת יודע לשים את האצבע לסיבה שבעטיה נמנעים ספורטאים מלהיכנס לקלחת הפוליטית. "התלות של כדורגלן במועדון שלו, למשל, היא גדולה", הוא מסביר, "הבעת דעה המנוגדת לדעתו של הבעלים יכולה לעתים לגמור את הקריירה של השחקן בקבוצה. בנוסף, הבעת דעה פוליטית עלולה לגרום לספורטאים לאובדן הכנסות אפשריות מקמפיינים פרסומיים. כך שהם אמורים להישאר בקונצנזוס ולהתרחק מפוליטיקה. אם ברוכיאן לא היה חוזר בו מאמירתו, האוהדים היו מחסלים לו את הקריירה. גם במקרה של מחאת האוהלים - ברגע שהיא תזוהה עם השמאל סביר שהספורטאים יברחו ממנה. זה קורה בכל העולם".

"בכל פעם שספורטאי היה מעורב במשהו פוליטי היה לזה אפקט שלילי", מסביר שמעון אמסלם, בעבר כדורסלן הפועל תל אביב וכיום המנהל המקצועי של עירוני אשקלון, "כששיחקתי בהפועל עזרתי לאביגדור קהלני ואחר כך גם לדן דרין, שהתמודד מול רון חולדאי על ראשות עיריית תל אביב. זה פגע בי גם מצד התקשורת, שאמרה שבחרתי בצד הלא נכון, וגם מצד חולדאי, שנתן לשאול איזנברג (אז יו"ר הקבוצה) הוראה חד משמעית - להעיף אותי מהקבוצה או שהוא יפסיק לתמוך בה. ספורטאים לא מנותקים ממה שקורה במדינה, אבל הם במעמד אחר. אין להם בעיה להיות פעילים בנושאים אוניברסליים כמו המאבק לשחרור גלעד שליט, אבל בנושאים שיש עליהם מחלוקת הם מעדיפים להיות בשקט".

ואולי זה בכלל לא תפקידם של ספורטאים, להתערב בעניינים פוליטיים? "אני עוקבת אחרי המחאה, קוראת ומתעניינת", אומרת מדליסטית הכסף מברצלונה 92', יעל ארד, "אבל אני לא רואה את עצמי כזו שתיקח חלק בהובלת המאבק. אני מעורבת בהרבה דברים, אבל לא נוהגת לעשות זאת בפומבי. גם אם אני הולכת למאהל של משפחת שליט, אני לא עושה את זה לעיני התקשורת, אלא מתוך ההזדהות הפרטית שלי. אני לא נואמת בכיכר העיר כי אני לא חושבת שיש לי משהו מיוחד להביא. אמנים כמו דויד גרוסמן מביאים זווית אחרת, אבל האם כדורגלן שאין לו בעיות כלכליות יכול לקדם את המאבק? מה גם שלספורטאים אולימפיים למשל, ששוהים בחו"ל 200 יום בשנה, אין זמן להשתתף בדברים כאלו, ואני לא חושבת שאפשר לצפות מהם לעשות את זה. הם מקדישים את חייהם למטרות מאוד ברורות".

"אני לא חושבת שספורטאים יכולים לתרום יותר מאשר האזרחים האחרים", אומרת לידיה חטואל-צוקרמן, סייפת אולימפית לשעבר וכיום יו"ר איגוד הסיוף, "זה לא שיש לנו דלת פתוחה לשר האוצר. אולי היתרון שלנו הוא שיש לנו גישה ישירה לכתבים, ששמחים להקשיב לנו. אם לא הייתי נשאלת על זה, לא הייתי מביעה את דעתי כי לא חשבתי שמישהו יתעניין בה באופן מיוחד. יכול להיות שאם תהיה מחאה בעכו או בסביבה, אגיע לשם".

גם המוסדות לא ממש בעד

כשמארגני מחאת האוהלים החליטו להזמין אמנים למאהל, לא עלתה בדעתם האפשרות לחשוב על גיוסם של ספורטאים בכירים. הסיבה לכך פשוטה - שימוש באייקונים ספורטיביים איננו טבוע בחברה הישראלית. "האמת שלא חשבנו על זה", אומר רגב קונטס, מראשי המאבק, "חשבנו להביא זמרים ואנשי רוח בשביל המורל והאווירה. לא חשבנו להביא סתם ידוענים כדי לא להפוך את זה לסיפור של יחצנות".

הפועל תל אביב גרמה להם לחשוב קצת אחרת. המנכ"ל ניר ענבר ביקש לחבר את המועדון עם המאבק ש"אין צודק ממנו", כדבריו, והחליט להזמין את ראשי המאבק כאורחי הקבוצה בדרבי אתמול. "זהו מאבק א-פוליטי", הסביר ענבר, "יש סביבו קונצנזוס בחברה וטבעי שהמועדון יביע הזדהות מלאה עם זה". לקונטס זה העניק רעיון נוסף. "אולי נזמין כמה כדורגלנים ונקים פה ליגת אוהלים", סיפר, "זה יהיה מאוד נחמד". זנדברג ואוזן כבר הודיעו שהם בפנים.

עם זאת, ברור לכל כי אם היה מדובר במאבק שנוי במחלוקת, גם הפועל היתה מביטה מהצד. "בעלי המועדונים", אומר משה תאומים, פרסומאי ובעלי הקבוצה בעבר, "מעדיפים לשמור את השחקנים רחוק מהפוליטיקה. הרצון הוא להישאר א-פוליטי ולא ליצור מהומה מיותרת ביציעים. כשהייתי מבעלי הפועל הבהרתי שהמועדון צריך להיות מחוץ לפוליטיקה. לרוב מבקשים לעשות שימוש בכדורגלנים כסלבריטאים ולנצל אותם בצורה צינית לצורך קידום רעיונות כאלה ואחרים. זה פסול ולא ראוי בעיני. אבל אני מצדיע להפועל, על כך שהמועדון ממשיך להיות פעיל חברתית. כשישנו מאבק של צעירים לעתיד טוב יותר, הפועל חייבת להיות חלק מההוויה החברתית הזו. תרומה לקהילה היא חובה, לא זכות".

הרעיון של ראשי הפועל היה להעלות את השחקנים עם סרטים אדומים כרוכים סביב הזרוע, להכניס אוהלים סמליים לתחומי האיצטדיון, ולהציג מפגן תמיכה בלתי מתפשר. אלא שהמשטרה גנזה את התכניות ואסרה על הכנסת האוהלים והכרזות, וגם ההתאחדות סרבה לשתף פעולה. תקנון המשמעת של ההתאחדות קובע כי חל איסור מוחלט על קבוצות לנקוט עמדות פוליטיות. קבוצה שמוכרת כרטיסים, מצוין בתקנון, אינה יכולה לאלץ אוהדים להיות חלק מאירוע מחאה פוליטי.

בנושאים שבקונצנזוס התקנון יכול להתגמש. כך היה בעניין גלעד שליט, לאחר שהמחלקה המשפטית בחנה את הסוגיה והחליטה כי תמיכה בשחרורו של החייל השבוי היא בבחינת קונצנזוס ציבורי, ולפיכך התקיימו טקסים בנושא באחד ממחזורי הליגה בעונה שעברה.

באשר להתנהלותם של בעלי הקבוצות והשחקנים, אין מניעה ליטול חלק בהפגנות ומחאות פוליטיות מחוץ למסגרת המועדון, וגם יו"ר ההתאחדות אבי לוזון הגיע למאהל המחאה, כאדם פרטי כמובן. "כל אדם המקושר לקבוצת כדורגל של ההתאחדות", נמסר מהמחלקה המשפטית בהתאחדות, "רשאי להשתתף בהפגנה או במחאה כאדם פרטי, גם בנושאים השנויים במחלוקת. אבל לא ניתן לנצל את אוהדי הכדורגל להיות חלק ממחאה פוליטית או כל מחאה אחרת שנויה במחלוקת". והאם הכדורגל בארץ לא שנוי במחלוקת? נקודה למחשבה.



המפגינים אינם ספורטאים. מחאת הדיור, שלשום בתל אביב


תצלומים: דניאל בר און, ספי מגריזו, ניר קידר ושרון בוקוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#