הפרמייר ליג חוזרת: האם לאופטימיות הנושבת מליוורפול יש אחיזה במציאות?

השקעה ברכש אולי לא ענתה על כל השאלות בליוורפול, אבל בכל מקרה ממתינה להן תשובה זהה: קני דלגליש

עוזי דן
עוזי דן
עוזי דן
עוזי דן

חרף בעלים בעייתים, מנג'רים הפכפכים שלא פגעו וסגל לא מרשים, היו בשנים האחרונות לא מעט אנשים שסימנו את ליוורפול כמועמדת לאליפות אנגליה. מילא אוהדים, זה טיבם, אבל גם פרשנים ואנשי מקצוע דנו בכך. אולי זה אפקט אנפילד, אולי ההיסטוריה.

אבל העונה, עם מנג'ר חדש-ישן שהחזיר לאנפילד את ההיגיון והאמונה; בעלים אמריקאי נוסף, אבל כזה שיושב בשקט, מנהל כראוי והוכיח את עצמו מעבר לים; ורכש מרשים למדי, פתאום לא רק לאוהדים יש את כל הסיבות לחשוב שהאדומים עשויים לחזור להיות גורם בצמרת.

בניגוד לעבר, הגישה של ראשי המועדון ריאלית. הבעלים, ג'ון הנרי, קבע שליוורפול כלל אינה מועמדת לאליפות. "השאיפה שלנו היא להגיע לליגת האלופות, אחרת נתאכזב", אמר האמריקאי וסימן רף הגיוני, אפילו קצת נמוך בעבור מי שאחראי לרכש הגדול בתולדות המועדון המפואר. 100 מיליון ליש"ט הושקעו מאז ינואר, כשמחצית מהסכום מגיע כמובן ממכירתו של פרננדו טורס.

קני דלגליש (תצלום: אי-פי)

הקיץ המשיכה ליוורפול לבלוט בשוק ההעברות, עם רכישתם של ג'ורדן הנדרסון, סטיוארט דאונינג וצ'רלי אדם, המצטרפים ללואיס סוארס ולאנדי קארול שהובאו בינואר. אם קני דלגליש היה מקבל את כל השחקנים שרצה, הרשימה היתה מפוארת יותר, אבל הפיחות במעמדה של ליוורפול והעובדה ששוב לא תופיע בליגת האלופות לא עזרו במרדף אחרי אשלי יאנג, פיל ג'ונס וגאל קלישי, שבחרו בקבוצות ממנצ'סטר.

לליוורפול עדיין יש בעיות ברורות בעורף - לא לחינם היא ספגה 15 שערים בחמישה משחקי ידידות - וייתכן מאוד שעוד תשקיע בשבועות הקרובים בשחקני הגנה, אבל מבחינה התקפית היא נראית לא רע בכלל.

סוארס כבש רק ארבעה שערים ב-13 משחקיו בעונה שעברה, אך הוכיח את מגוון כישוריו ובקופה אמריקה שוב הראה כי מדובר בחלוץ ברמה עולמית. קארול ייכנס לתמונה אחרי שהחלים מפציעה, והחיזוק בקישור אמור לתרום לגיוון ההתקפי של הקבוצה.

דאונינג אינו קיצוני ברמה הגבוהה ביותר, אבל ליכולת ההגבהה שלו תהיה כתובת ברורה בדמות קארול. אדם הראה בבלקפול הצנועה כי ניחן בכישורי המסירה והבעיטה שכה חסרו לליוורפול מאז עזיבת צ'אבי אלונסו. השאלה אם סטיבן ג'רארד יעניק לו את המרחב לו הוא זקוק במרכז השדה.

יחסית לגדולות, יכולה ליוורפול להתהדר בהיותה קבוצה אנגלית. ג'רארד, דאונינג, הנדרסון, גלן ג'ונסון, ג'יימי קראגר, ג'ו קול וגם צעירים מקומיים, שחלקם השתלבו היטב בחצי העונה האחרונה (ג'ון פלאנגן וג'ק רובינסון). זה טוב לאוהדים ולכדורגל האנגלי. אבל השינוי המרכזי טמון ללא ספק באגדה החיה שחזרה לקווים.

קינג קני הוכיח שגם אחרי שנים הרחק מהמשחק, לא נס ליחו. המנג'ר הסקוטי השיב לאנפילד את השפיות ואת רוח המועדון, שהוא אולי מייצגה הטוב ביותר. החזרת דמות כזו אינה תמיד מהלך נכון - ראו קווין קיגן בניוקאסל - אבל דלגליש מוכיח שהוא האיש המתאים להחזיר את ליוורפול למקום אליו היא מרגישה שייכת, למרות שלא היתה בו כבר שני עשורים, לפחות בליגה.

דלגליש (במרכז) עם שחקניו. יצליח להוביל אותם לתואר? (תצלום: AFP)

כמה שאלות מרחפות מעל אנפילד. כיצד ישתלב הרכש, מה יקרה בהגנה, האם הקבוצה יכולה להחזיר לעצמה את אפקט ההרתעה ואיזה כדורגל תציג. דלגליש אמנם התקפי באופיו, אבל משחק כמו הניצחון בסטמפורד ברידג' בעונה שעברה הוכיח שהוא לא מתבייש גם להתגונן עם כל מה שיש לו.

ויש חידה גדולה עוד יותר. אנדי האנטר הזכיר השבוע ב"גרדיאן" את דברי דני מרפי, שחקן העבר של ליוורפול, שטען בשלהי העונה החולפת כי הקבוצה משחקת ללא לחץ ושהשנה זה יהיה שונה מאוד. דלגליש כעס, אבל מרפי צודק. אם ליוורפול תרוץ בצמרת, יהיה עליה לחץ כמותו לא הכירה בשנים האחרונות. מצד שני, אלו השנים שהיא כל כך רוצה להשכיח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ