בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לייחל למפלתה של נבחרת ישראל, ולהישאר בחיים

הטענה של לואיס פרננדז כלפי העיתונאים היתה כי "אתם רוצים שניכשל". בחינת האפשרות מעלה שאין כל בעיה בישראלי ואפילו בכתב ישראלי המייחל למפלת נבחרתו. תתפלאו, זה אף עשוי להיות לטובתה

20תגובות

1. דיווח חסר

לואיס פרננדז החרים את מסיבת העיתונאים שקדמה למשחק מול חוף השנהב. לפי דיווחי העיתונאים, הוא האשימם בחוסר נאמנות לנבחרת והפטיר "אתם רוצים שניכשל". עוד לפני ההחרמה, עמד פרננדז מולם באוטובוס הנבחרת וצעק דברים ברוח דומה. דיווחי העיתונאים בעניין כללו בעיקר ציטוטים מפי המאמן ומיתר ראשי הנבחרת, סיקור קלאסי של "התרחשות", אך קשה היה להבין מה עמדתם בנושא שעומד על הפרק: האם הם אכן רוצים שהנבחרת תיכשל או לא?

נדמה לי שהעיתונאים, שלושה במספר, לא כתבו את דעתם בעניין, משום שרצו שנצא מתוך נקודת ההנחה המובנת מאליה שהם תומכים בנבחרת ככל ישראלי טוב, ולכן כלל אין טעם בהעלאת הסוגיה. ואולם, בעיניי מדובר בהנחה שגויה: כל אזרח ישראלי רשאי לסלוד מנבחרתו ולייחל לכישלונה המהדהד, קל וחומר עיתונאי שזה מושא סיקורו.

2. זיכרון דברים

באופן אישי, אני יכול להיזכר בלא מעט תקופות במהלכן עוררה בי נבחרת ישראל בכדורגל אנטגוניזם מוחלט, שהתפרץ בקיצוניות בכל פעם שעלתה לשחק במסגרת רשמית. ימי אברהם גרנט כמאמן לאומי היוו את שיא תקופת הסלידה שלי, וחלק גדול ממנגנוני ההדחקה שבי עדיין מוציאים אנרגיה רבה מדי יום כדי לא להעלות מעל פני השטח את נזקי התקופה.

איני יכול לשכוח משחקים מסוימים - ה-2-2 באירלנד, למשל - במהלכם לא יכולתי לתפקד בגלל המתח ובעיקר משום שקיוויתי בכל לבי שהמשחק יסתיים בהפסד מביך, שלצערי נמנע שוב ושוב בדקות האחרונות.

רגעי מצוקה קיצוניים התעוררו בי לא רק במהלך המשחקים. גם כשגרנט היה מתראיין לאחר עוד תיקו שלווה בבונקר הרואי ומתאר מבלי להתבייש תמונת מציאות חלופית, הייתי מתמלא כעס וחרון. כחלק מכך, אחז בי צורך בלתי מרוסן להעיף חפץ חד לכיוון הטלוויזיה ולייחל לכך שיחדור את המסך ויישא עצמו על גבי תדרי השידור עד שיפגוש באיש שאינו דובר אמת.

3. נגד הישראליות

לא רק גרנט גרם לי לסלוד מהנבחרת. גם בתקופה של דרור קשטן ייחלתי להפסדים ואפילו בקדנציות המרובות של שלמה שרף היו בי לא מעט רגעי אנטגוניזם, אם כי בדרגות עוצמה מופחתות. למעשה, רק הקדנציה של ריצ'רד נילסן וזו הנוכחית של פרננדז לא הוציאו ממני רגשות שליליים כלפי קבוצת האנשים שאמורה לייצג אותי, אך בינה לביני מתקיים לרוב מרחק שאינו ניתן לצליחה.

כמובן שלא נעלם מדעתי המכנה המשותף לתקופות הסלידה: המאמנים הישראלים. לאחר שהפכתי בדבר, הגעתי למסקנה שמה שהטריד אותי כלל לא היה קשור לכדורגל עצמו - אם כי גם הוא הגיע לדרגות שממון דרקוניות בתקופות גרנט וקשטן - אלא לסוג מסוים של ישראליות ממנו ביקשתי לברוח.

במקרה של שרף היו אלה רגעי ההתבהמות הקלאסיים שלו, שלרוב אירעו במנהרה ההיא באצטדיון רמת גן (ד"ש לרפי כהן); אצל גרנט היו אלו המניפולציה וגניבת הדעת כדרך חיים; ואילו במקרה של קשטן היו אלה הקפיצות והיבשושיות שלוו בהתפרצויות זעם, שגרמו לי לקחת מרחק מהמפגע.

4. על העיוורון

מה שאני בעצם רוצה לומר, זה שאין שום בעיה בלא לאהוד את נבחרת ישראל. הרי אהבה עיוורת שמוענקת לכל דבר - בין אם לנבחרת בשל לאומיותה, ובין אם להורים מכים בשל הוריותם - היא מגונה מעצם הגדרתה כעיוורת.

כשאדם לא מזדהה עם מושא מסוים, יהיה קונצנזואלי ככל שיהיה, עליו להודות בכך, ראשית בפני עצמו ובהמשך בפני החברה. הרי יש סיבות לכך שלא נוצרת הזדהות ויש טעמים לכך שרגשות שליליים ממלאים אותך. את הסיבות והטעמים אסור לדחוק למקומות אפלים, משום שבהמשך הם יתפרצו ביתר שאת, ולרוב על מושאים חלופיים שאינם האחראים לתחושות הקבס והסלידה.

גם החשש שמא תיחשב לאנטי פטריוט לא צריך להדריך אף אזרח, כולל עיתונאי נבחרת, משום שבתקופות רבות בחיי מדינה, פטריוטיות עשויה להוות כיסוי לא מוסרי לתרבות שלילית וכושלת. כזו ששורדת בדיוק בזכות אותם גילויי אהדה סינתטיים.

5. במקרה של מכות

אחד הרגעים היפים בתרבות הספורט הישראלית המצומצמת נלכד בסרט שעשה דני ענבר על איל ברקוביץ', בו רואים את השחקן הגדול הזה עומד על מרפסת ביתו במהלך משחקה של נבחרת ישראל מול שווייץ ומודה כי הוא רוצה שתפסיד. הוא רצה שתפסיד משום שגרנט ניפה אותו מהסגל וברקוביץ' נתן ביטוי אותנטי לכעס ולתסכול שבו. הביטוי הזה זכה לקיתונות של ביקורת על ברקוביץ', משום שלדעת פטריוטים עטויי רטיות הוא אמור לאהוד את הנבחרת בכל מצב.

זה בדיוק הכשל ממנו צריך להימנע: אין דבר כזה "בכל מצב". "בכל מצב" זה אומר שהמדינה - על ראשיה, מוסדותיה וסמליה - חסינים מביקורת גם במקרי קיצון של התעמרות וחוסר מוסריות כלפי העם עצמו. מדינה היא בסך הכל מבנה שנוצר עבור אנשים, וכשהמבנה לא משרת את האנשים, יש חובה לבקר ובהמשך אף לתקן או להחליף אותו.

בקיצור, גם עיתונאי ספורט שמסקרים את הנבחרת - או מוטב, בעיקר עיתונאי ספורט שמסקרים את הנבחרת - רשאים לסלוד ממה שרואות עיניהם ולפתח רצון לכישלון לאומי. הרי הם, יותר מכולנו, רואים מקרוב ובאופן רציף את המתרחש בתוכה. אם הגיעו למסקנה שיש בכך טעם לפגם וכי שרשרת הפסדים תתרום לביעור הנגע, חובתם לתת לכך ביטוי בעיתון בו הם עובדים.

ולא פחות חשוב מכך: עליהם לזכור שגם אם הצעקות יתפתחו בהמשך למכות, הם הרי שלושה ופרננדז רק אחד.

פדרר חוגג 30 | וואלה, קוסם

רוג'ר פדרר
תצלום: רויטרס
בעולם מתוקן, היה עוסק הטקסט המרכזי בנושא הבא: יום הולדתו ה-30 של גדול טניסאי תבל מאז ומעולם, רוג'ר פדרר, שצוין ביום שני השבוע. אבל זהו הרי לא עולם מתוקן, ומאחר שטקסט ארוך על פדרר ייכתב בעוד כמה שבועות, כשאמריא לאליפות ארצות הברית הפתוחה כדי להביט מקרוב באיש המופלא הזה, אחסוך מכם לעת עתה את דברי השבח וההערצה.

מה שכן, עלי להודות קבל עם ועדה לשני המושאים הבאים: ראשית, אתר "וואלה! ספורט", שבמהלך השבוע ניפק סדרת כתבות - רובן מעניינות - לכבוד יום הולדתו של פדרר (רובן, משום שהטקסט על אשתו מירקה ועל כך שיכול היה להשיג בחורה יפה ממנה היה בעייתי, במקרה הטוב). בכך הוא היה היחיד שנתן את הכבוד הראוי לקוסם הטניס הפלאי הזה.

כמו כן, יש לציין לטובה את הפתיח של הצמד יהונתן כהן ועמיחי שפיגלר ב"חדשות הספורט" של שבע בערב, בו קבעו ללא מורא וללא משוא פנים כי מדובר בגדול הטניסאים מאז ומעולם (ואף הוסיף מי שהוסיף את העצה המדויקת: "ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת").



לואיס פרננדז, אתמול. בעדו, נגדו, איך שתרצו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#