עוד לא הספקנו להגיד ג'קי רובינסון, וכבר עברו 60 שנה

"אני זוכר את ג'קי פוסע לחדר ההלבשה. מישהו הגיש לו חולצה של הדודג'רס, מס' 42, והוא שם אותה עליו במהירות, בלי לחשוב על המשמעות ההיסטורית של הצעד". ביום ראשון, במשחק נגד סן דייגו, לבשו כל שחקני הדודג'רס את אותה החולצה, לציון 60 שנה להופעתו הראשונה אי פעם של שחקן שחור בליגה

דייב אנדרסון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דייב אנדרסון

ניו יורק טיימס

שלט הרחוב, סאליבן פלייס, נשאר כשהיה, אבל מלבדו השתנתה כמעט כל התפאורה שהקיפה את ג'קי רובינסון, כשצעד לכאן ב-15 באפריל לפני משחק פתיחת עונת הבייסבול של 1947. אותו השלט עמד אז מחוץ למתחם בו שכן מועדון ברוקלין דודג'רס, מתחת ליציעים, בצדו הימני של "אבוט פילד", המגרש של המועדון. שלשום, בגשם סוער, עמד אותו השלט בסמוך לגוש בניינים ברחוב אבוט מס' 23. מעבר לפינה ניצבה חטיבת הביניים על שם ג'קי רובינסון במק'קרוור סטריט.

במקביל לאותו השלט הזדקפה לפני שלושה ימים ליגת בייסבול שלמה ביום הצדעה לרובינסון, השחקן האפרו-אמריקני הראשון בליגה. כל 25 שחקני הדודג'רס, שעקרו ב-1957 מברוקלין ללוס אנג'לס, לבשו במשחק מול סן דייגו את החולצה שלו עם הספרה 42 - מספר שנאסר ללבושו החל מ-1997, אז הליגה ציינה 50 שנה לפריצת הדרך של רובינסון, שנפטר ממחלה קשה ב-1972. רובינסון עצמו הגיע ל"אבוט פילד" שבוע לפני המעמד ההיסטורי עם קבוצת הבת של הדודג'רס, מונטריאול רויאלס, ששיחקה במיינור ליג (ליגת המשנה), לכמה משחקי אימון. בסיומם התבשר כי מנג'ר הקבוצה המקצוענית החליט לתת לו חוזה בברוקלין, ולנפץ בכך את מדיניות ההפרדה של המייג'ורס בין שחקנים לבנים ושחורים.

"אני זוכר את ג'קי, בן 28 אז, פוסע פנימה עם ברנץ' ריקי ג'וניור, הבן של הג'נרל מנג'ר", מספר רלף ברנקה, הפיצ'ר של הדודג'רס דאז, "לא היה תא הלבשה בשבילו, אז ג'קי אלתר כמה נעצים וחבל ותלה את בגדיו ליד הדלת של מאמן הכושר. מישהו הגיש לו חולצה של הדודג'רס, מס' 42, והוא שם אותה עליו במהירות, בלי לחשוב על המשמעות ההיסטורית של הצעד".

צפון נגד דרום

ברנקה מגלה שהוא לחץ את ידו של רובינסון אבל מודה שהיו כאלה בקבוצה שסרבו ללחוץ. "גדלתי עם שחורים לצד איטלקים, אירים וגרמנים וגם שיחקתי עם שחורים", מספר ברנקה, "אבל הבחורים ממדינות הדרום היו שונים. אז נכון שהם לא לחצו את ידו של רובינסון, אבל מצד שני המחאה שלהם לא היתה דרמטית. איש גם לא אמד את החשיבות ההיסטורית והסוציולוגית של המהלך. החבר'ה הדרומיים לא התלהבו מהעובדה שיש להם שחקן שחור בקבוצה, אבל זה היה משני. העיקר שהגיע שחקן טוב שיכול לעזור לנו לנצח".

רובינסון לבש את החולצה מס' 42 בשלושה משחקי ראווה מול ניו יורק יאנקיס, כנהוג באותה תקופה לפני פתיחת הליגה, וב-15 באפריל 1947 התייצב למשחק פתיחת העונה מול בוסטון ברייבס.

לא כל השחקנים שבאו ממדינות הדרום הגזעניות התעלמו מרובינסון. קלייד קינג, הפיצ'ר המחליף, ניגש אליו ולחץ את ידו. "כשהג'נרל מנג'ר, ברנץ' ריקי, החתים אותי ב-1944, הוא שאל אותי את שתי השאלות ששאל את כולם", משחזר קינג בשיחת טלפון, "האם אתה מתכנן להביא משפחה, והאם אתה מאמין באלוהים? אבל אז הוא הוסיף עוד שאלה: האם יפריע לך לשחק ביחד עם שחקן שחור בקבוצה?. זה מלמד שכבר אז היו לו מחשבות לצרף שחקנים שחורים לקבוצה".

קינג ענה לריקי שאין לו שום בעיה עם כך. "שיחקתי עם שחורים במקום הולדתי בצפון קרוליינה ואמי נעזרה בשכנה שחורה בהמון דברים", מגלה קינג, "ובאמת מעולם לא ראיתי הבדלים בין לבנים לשחורים. ולכן רובינסון לא יכול היה להפריע לי".

בסיום העונה הראשונה, בה נבחר לרוקי השנה של הנשיונל-ליג, ובה גילו גם מיליוני אמריקאים שבסיפור הזה יש יותר ממחבט וכפפה, קיבל רובינסון לוקר בסמוך לכוכבי הקבוצה, גיל הודג'ס, דוק שניידר ופי.ווי. ריס.

"ג'קי היה הרץ על הבסיסים הכי טוב שראיתי", ממשיך קינג, "פעם, במשחק נגד פילדלפיה, ג'קי חבט חבטה ארוכה וטס לבסיס השני. השחקן על הבסיס השני פספס אותו ובתגובה תקע בראשו של ג'קי את הכפפה כל כך חזק, עד ששמענו את המכה ליד הספסל שלנו בקצה השני. ג'קי לא הגיב לפרובוקציה, אבל דקה אחר כך ברח לאותו שחקן וגנב את הבסיס השלישי. זו היתה התשובה שלו".

כוכבית 42

בעונתו ראשונה, כשחקן בסיס ראשון וכחובט שני בליין אפ, העמיד רובינסון ממוצע חבטות נאה (0.297) ו-125 ראנס (הקפת הבסיסים שמביאה את הנקודה). כעבור שנתיים זז לעמדת הקלין אפ (מס' 4, עמדה שאמורה לספק את עיקר הכוח ההתקפי) ונבחר לשחקן המצטיין של הנשיונל-ליג עם ממוצע חבטות מרשים (0.342), 124 רצים שהביא הביתה, ו-37 בסיסים שגנב.

כשברוקלין נסעה למקומות כמו סנט לואיס וסינסנטי הגיעו שחורים מכל רחבי הדרום כדי להריע לרובינסון. כמובן שהיו גם כאלה שחרקו שיניים והתנגדו בתוקף. "בשנת 1951 נשלח מכתב איום לראשי סינסנטי רדס ולמשטרה המקומית", נזכר הפיצ'ר קרל ארסקין, "המנג'ר שלנו, צ'רלי דרסן, קרא לנו את המכתב בחדר ההלבשה. נאמר בו שאם ג'קי יעלה לשחק בסינסנטי, יירו בו".

"בחדר ההלבשה השתרר שקט מוחלט", ממשיך ארסקין, "ג'ין הרמנסקי, האאוטפילדר השמאלי שלנו, שבר לפתע את השתיקה ואמר: 'מנג'ר, יש לי רעיון. אולי נשחק כולנו עם המספר של ג'קי ואז היורה יתבלבל ולא יידע את מי להרוג. כולנו פרצנו בצחוק אדיר, בעיקר ג'קי, ועלינו לשחק".

עד יום ראשון נשאר הרעיון של הרמנסקי בגדר הלצה. אבל לפני שלושה ימים כבר לבשו את המספר כהוקרה לרובינסון לא רק כל שחקני הדודג'רס, אלא גם שחקנים שחורים רבים בליגה הרואים ברובינסון סמל ומקור השראה.

הכל החל בפנייה של קן גריפי ג'וניור למנהלת הליגה. "תמיד הרגשתי שלולא רובינסון לא אבי ולא אני היינו יכולים להגיע לאן שהגענו", אומר קן גריפי ג'וניור בן ה-37, שהחל את הקריירה בסיאטל לצד אביו האגדי ואף האפיל עליו עם 561 הום ראנס. "ביקשתי לציין את יום השנה ה-60 לרובינסון בלבישת המספר שלו. לשמחתי הליגה נענתה, וגם שחקנים אחרים הרגישו צורך להביע את הערכתם". המחווה אכן היתה מרגשת ואולי בכלל רצוי שתתרחש יותר מאשר פעם ב-60 שנה.

+ג'קי רובינסון

(1972-1919)

קריירה מקצוענית: שיחק בניגרו ליג מ-1936, ובמייג'ורס בין השנים 1947-1956 בברוקלין דודג'רס.

תארים מקצועיים: רוקי השנה ב-1947, שחקן השנה בנשיונל-ליג 1949. נכנס להיכל התהילה ב-1962.

לאחר הפרישה: ניסה להיות מנג'ר בקבוצת מייג'ורס אבל כשל. בשידור הפומבי האחרון לפני מותו ב-1972 קרא לקבוצות הליגה למנות מנג'ר שחור. הקריאה נענתה שנתיים לאחר מכן ב-1974, כשפרנק רובינסון מונה למנג'ר קליוולנד.

שירת גם בצבא ארצות הברית בין השנים 1944-1942, נשפט וזוכה על סרוב לפנות מקום באוטובוס צבאי לחייל לבן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ