בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באתיופיה גיליתי את ברוך דגו

"ישבתי בבית סבתי, באדיס אבבה, ופתאום היא קראה לי והתחילה לברך אותי. הרגע השקט והמיוחד הזה נתן לי יותר ממה שכל מאמן יכול היה לתת לי". קשר הפועל ת"א ערך הקיץ טיול שורשים למולדתו. הוא פגש אנשים, מקומות וריחות שהדחיק במשך 17 שנה, וחזר ממנו אדם אחר. על המגרש, השינוי לטובה כבר ניכר. עכשיו הוא משיק את ברוך דגו החדש גם מחוצה לו: "האתיופים בארץ צריכים להתחיל לשבור את הכלים כדי שמשהו יזוז"

תגובות

מי שמביט השנה בברוך דגו, רואה שחקן אחר. חד יותר, נמרץ יותר, בטוח יותר. אחר. לשינוי החד ישנה סיבה, ושורשיה נעוצים בקיץ החולף. בגיל 25 ערך לעצמו קשר הפועל תל אביב מסע שורשים במולדתו אתיופיה וחזר ממנו, לעדותו, אדם אחר. הוא נסע להתגורר במשך שלושה שבועות בבית סבתו באדיס אבבה, אותה לא פגש מאז עזב את אתיופיה בשנת 90', וחווה שם דברים שנגעו בנימי נפשו.

"ישבתי בביתה של סבתא, בחדר", הוא מתאר אחת מהן, "ופתאום היא קראה לי. התיישבתי לידה והיא התחילה לברך אותי. זה היה אירוע מאוד אינטימי, מאוד אישי, למרות שלא הבנתי חלק מהברכה, אבל היא חיזקה אצלי את הנפש בצורה שאני לא יכול להסביר. הרגע השקט והמיוחד הזה היה טוב יותר מכל מה שמאמן או מאמן כושר היו יכולים לתת לי באימונים".

דגו מתאר את השינוי בעיניים בורקות, אגב אכילת פטוצ'יני עם רוטב עגבניות מיובשות במסעדה תל אביבית חלבית-אורגנית. "באתיופיה", הוא מספר, "הלכתי לכל המסעדות, מהפשוטות ועד להכי טובות. הטעמים והריחות חזרו אלי. אכלתי לא כדי לשבוע, והקפדתי לקחת מהכל רק כדי לנסות לחוות כמה שיותר דברים. להתערבב בריחות והטעמים שגדלתי עליהם".

דגו, אם כן, היה בבולמוס של השתנות. היה דחוף לו לטעום כמה שיותר מהחומרים שעומדים לשנות את חייו. היה דחוף לו לקבל תשובות לשאלות. עם חלקן בא מהארץ, את חלקן מעולם לא ניסח לעצמו ערב המסע. למשל, מהי תרבות אתיופית או מה משמעותה של גאווה אתיופית. לשם כך, הוא לא הפסיק להסתובב במהלך שלושת השבועות הללו ברחובות אדיס אבבה, "בים, ואפילו סתם במוניות. רציתי לראות ולהרגיש כמה שיותר מאתיופיה. היה חשוב לי החיבור הזה למקום ולתרבות שלו. באתיופיה יש 70 שפות, ולכל מקום יש את הריקוד שלו. ישבתי שם בהופעה בבית קפה ופשוט התחלתי לחייך. יצאו לי דברים מהנשמה שאפילו לא ידעתי שהם שם. פתאום היתה לי איזושהי גאווה. הדברים היו לי פתאום הרבה יותר ברורים. את כל המנהגים שלנו, שכילדים ראינו בחגים ובאירועים, ראיתי פתאום בגלוי, בכל פינת רחוב".

מה זה עשה לו? המון. "אחרי 17 שנה בארץ אתה לא יכול שלא 'להשתכנז'. אמנם תמיד הרגשתי אתיופי, אבל כילד חשוב לך להתערבב בתוך החברה הישראלית. וכשישבתי באותו בית קפה באדיס אבבה וראיתי את התרבות שלהם, חשבתי איך אפשר כל כך בקלות להפסיד אותה, ואיך זה יכול לברוח לך מהידיים לאור הרצון להתערות בישראליות. אבל באותו רגע החלטתי שאני את התרבות הזאת יותר לא הולך לפספס".

"יום אחד", הוא מספר, "ישבתי בבית קפה באדיס אבבה, כשפתאום ניגשו אלי שני אנשים, צברים מתברר, ושאלו בעברית: 'אתה ברוך דגו? מה אתה עושה כאן?'. עניתי: 'מה זאת אומרת? זאת המדינה שבאתי ממנה'. זה היה רגע מצחיק. ישראלים מגיעים לטייל שם משום שמדובר במקום יפה עם תרבות מעניינת, והולכים עם הבגדים המסורתיים על חוף הים. אני באותו הזמן לא יכול להימנע מהמחשבה, שאם אותם אנשים היו רואים אישה אתיופית הולכת עם הבגדים האלה בשינקין, הם היו חושבים שהיא פרמיטיווית".

האבסורד הזה, שמתאר דגו, הולך ומחריף ככל שמתמקדים בישראל. "אתן לך דוגמה. באמסטרדם ישבתי במסעדה אתיופית במרכז העיר, כאשר כל שאר הלקוחות לצדי היו אירופאים. פה בארץ לא תמצא בתל אביב מסעדה אתיופית רצינית אחת. אני חושב שזה קשור לזלזול בתרבות שלנו. אם אנשים פותחים מסעדות איטלקיות, תאילנדיות ויפאניות, אין סיבה שהם יפחדו להכיר את האוכל האתיופי".

הביקורת על הממסד

"המדינה מאבדת את הדור השני של העדה"

וכאן, בנקודה הזאת, שנוגעת במתח בין מזרח למערב, בין הישראליות לאתיופיות, יוצא מדגו ברוך החדש - החד והבטוח בעצמו. המסע חיבר אותו לזהות הראשונית שלו - האתיופית - והיום בוער בו הצורך להגן על כבודה הנרמס. "הבעיה היא שאין היום מישהו שיקום ויעשה בלגן", הוא אומר על מצבם של הישראלים יהודי אתיופיה. "צריך לשבור את הכלים כדי שמשהו יזוז. אולי הגיע הזמן לגרום לאנשים להתעורר. אולי הגיע הזמן שהדור הצעיר יהיה הרבה יותר אקטיווי, כי המצב כמו שהוא לא יכול להימשך.

"אני מאמין שהפיצוץ יגיע בקרוב, כי כך אי אפשר להמשיך. חלק גדול מדי מהנוער האתיופי מידרדר לפשע ואם המדינה לא התחילה עדיין לחשוב מה לעשות אתם, הגיע הזמן לגרום לה להתחיל לחשוב.

"המדינה עושה הרבה דברים לא בסדר גם בנושא הפלאשמורה", הוא ממשיך להאשים. "אני רוצה שכל יהודי יעלה לארץ, אבל יותר מעניין אותי מי שכבר נמצא פה. את אלה שעלו זרקו לחורים שאין שום סיכוי להצליח בהם. אני מסתובב באזורים של ריכוזי אוכלוסייה אתיופית ורואה את החבורות האלו. מדינת ישראל לא עוזרת להם ובורחת מאחריות. מדברים אתך על הבורסה ורמת החיים שעלתה, אבל אף אחד לא מגיע לקרית משה ברחובות כדי לראות ששם לא השתנו דברים כבר 20 שנה, בלי קשר להצלחות של הבורסה או של חברות ההיי-טק.

"יש כל כך הרבה ילדים מוכשרים ותלמידים טובים בעדה האתיופית, אבל הדרך שלהם לעומת הדרך של ילד ישראלי להיות רופא, למשל, רחוקה מאוד. אם לילד מרעננה זה קשה, לילד האתיופי מקרית משה זה כמעט בלתי אפשרי, אם לא בלתי אפשרי".

דגו עצמו משתדל, גם בימים אלה, להתייצב כמה פעמים בחודש בבתי הספר לכדורגל של הפועל תל אביב ולעבוד עם ילדים, זאת מתוך אמונה ביכולתו לשנות. הוא פוגש שם לא מעט ילדים שנמצאים במצב בו הוא היה רק לפני עשור. שם, כמו גם במרכזי הקליטה בהם הוא מבקר מדי פעם, הוא עומד מקרוב על אוזלת ידן של הרשויות: "יש הרבה ילדים מהעדה שמוותרים ונשברים כי קשה להם, ובממשלה אין היום אף אחד שתומך ועוזר להם. אף אחד לא דואג להוציא אותם ממרכזי הקליטה. אני מכיר ילדים חכמים ומקסימים, אבל הם לא פוגשים שום יד מכוונת. ככה מדינת ישראל מאבדת גם את הדור השני של העדה האתיופית".

דגו לא מוריד מהאחריות של בני עדה למצב. "הרבה אנשים שמנהלים את העדה הוליכו אותה שולל. לא יכול להיות שעם כל האתיופים בארץ אנחנו לא מצליחים להכניס חבר כנסת אחד, ואני כבר לא מדבר על שר. הרוסים ידעו להשתמש בכמות שלהם ולהפוך אותה לכוח פוליטי. הם ידעו לצאת ממרכזי הקליטה ולהגיע לערים הגדולות. אצלנו לא היה מי שיכוון".

דגו לא מתכוון להיות כרגע זה שיכוון, אך לא שולל אפשרות שבעתיד יקדיש עצמו לנושא. בינתיים חשוב לו להדגיש שאין בדברים האלה כדי להסיר מהאחריות האישית של כל ילד וילד לגורלו, "משום שאי אפשר שהילדים יפסיקו לחלום. אני חלמתי להיות שחקן כדורגל וזה היה קרש ההצלה שלי. חשוב מאוד שגם הילדים האלה ייקחו אחריות. הכי חשוב זה לנסות להגשים את החלומות ולעשות הכל בשביל זה".

במציאות הנוכחית, מי כמוהו יודע, זה לא קל. "כשאני שומע שראש עיר שולח ילדים אתיופים ללמוד בעיר אחרת כי יש לו יותר מדי אתיופים (ראש עיריית אור יהודה, י"ק), או שאני רואה קבוצות של ילדים אתיופים יושבים בחבורה בלי אף ישראלי - זה מרגיז אותי. יש הרבה דברים שהיום כבוגר מפריעים לי, ושבעבר לא ראיתי. אני הייתי במצב הזה כאשר כל החברים שלי במרכז הקליטה היו רק אתיופים".

חוויות הילדות של דגו הן החומרים מהם הוא מנסה ליצור שינוי. הן צרובות עמוק בתודעה שלו, וצצות ממנה מפעם לפעם, לעתים קרובות מדי. "כילד, אני זוכר הרבה אירועים בהם צעקו לי 'כושי' ו'אתיופי' ואני יכול להגיד לך שכל ילד זוכר כל פעם ופעם כזו שבה זה קרה לו. מהצד זה נראה כמו מקרה שולי, אבל הקללות הגזעניות האלו שהילד ספג, אותו הן מלוות כל ימי חייו. בי זה פגע מאוד באותה התקופה ואני זוכר גם רגעים של בכי. אני זוכר ששיחקתי בבית הספר ותוך כדי משחק, סתם, משום מקום, הגיע פתאום ילד וצעק לעברי 'כושי', כולם הסתכלו ואני פשוט ברחתי משם ובכיתי".

דגו מספר, בהקשר הזה, שאותן קריאות חיסנו אותו, וכיום כשהוא נתקל בגילויי גזענות במגרשים הקריאות פשוט עוברות לידו.

הרצון לחזור לאתיופיה

"ידעתי שיש דברים שאבין רק שם"

דגו מגיע לראיון ברכב חדש ויוקרתי, וביציאה מהחניה הוא מדגיש שבלי הג'י.פי.אס לא היה מוצא את הדרך. אינדיקציה ציורית לאדם המבוסס שהוא כיום, מרחק שנות אור מהילד ברוך ממרכז הקליטה בבאר שבע; הילד שעד כתה ה' לא זכה לראות בגודל טבעי ילדים צברים בני גילו. זאת אולי גם הסיבה שעד היום הוא עורך הפרדה בלשונו בין "ישראלים" ל"אתיופים", כך הוא מכנה את בני עדתו, כאילו האחרונים אינם אוחזים בתעודות זהות כחולה.

הרצון לנסוע לאתיופיה על מנת לפצח את המרכיב האתיופי באישיותו, התעורר בו כבר לפני שנתיים. בשנה שעברה הוא דחה אותו לאחר שחברים שיכנעו אותו לערוך טיול בפגרה לתאילנד, "ולמרות שהיה כיף הבנתי שעשיתי טעות. מאותו רגע הנסיעה לאתיופיה הפכה למשהו שחיכיתי לעשות. בשנה האחרונה כבר הייתי חולם על זה. אמרתי שלא משנה איזו הצעה תגיע אלי - בקיץ אני ממריא לאתיופיה. רציתי להבין דברים שידעתי שאוכל להבין רק אם אגיע לשם".

דגו יצא לדרך. "עד שחזרתי לאדיס, לא זכרתי בדיוק איך היא נראית. תמיד היתה לי תמונה לגביה, אבל היא לא היתה ממש ברורה. כשהגעתי, כבר היו דברים שנראו לי מוכרים. אבל פחות היה לי חשוב לראות מה אני זוכר מאתיופיה, אלא יותר להריח אותה, לנשום אותה. לספוג ממנה כמה שיותר.

"הדבר הראשון שהרשים אותי אצל האנשים שם, זאת תרבות הדיבור והשלווה. הרבה פעמים הייתי רואה פה את ההתנהגות הזאת כתמימות. אבל אז אתה מגיע לשם ורואה שאין שם את הלחץ שיש פה. אתה רואה את הכבוד של אחד לאחר. רק אז גם נופל לך האסימון איך ההורים שלך הרגישו עם כל הלחץ בישראל, כל השנים הללו".

דגו החליט שבמסע הפרטי שלו הוא לא יגע בכדור ולא יראה כדורגל בטלוויזיה, וטייל במהלך רוב שעות היום. הוא שהה שם, כאמור, אצל סבתו בת ה-80 שסרבה בזמנו לעלות יחד עם בתה, בעלה ושלושת ילדיהם לארץ המובטחת. "היום אני מודה להורים שלי שהביאו אותנו לארץ", אומר דגו. "הם ביטלו את החיים שלהם כדי להביא לנו חיים טובים יותר".

ההבנה הזאת הגיעה תוך כדי המסע, אבל היא פרי התעסקות ארוכת שנים של דגו בנושא. "בגיל עשר התחלתי להבין בעצם מה עובר על ההורים שלי. הבנתי בשלב מסוים שאני לא יכול לקבל מה שילדים אחרים בבית הספר מקבלים. אבל לא האשמנו את ההורים כי ידענו שאין. היה מספיק להסתכל על אמא שלי בעיניים ולראות שהיא כבויה וחסרת שמחת חיים, והדבר האחרון שרצית זה לבוא ולבקש משהו".

בכפוף למצב הכלכלי, גם הכבוד העצמי ירד לשפל. "לאבא שלי, שהיה איש צבא באתיופיה, היה הרבה כבוד מהחיילים שלו. פתאום הוא הגיע לכאן והכל נרמס. זה היה לו מאוד קשה מבחינה נפשית. הוא יצא לעבודות מזדמנות רק כדי לפרנס אותנו. לי אפילו לא היה את האומץ לשאול במה ההורים שלי עובדים כי הבנתי שהם לא מרגישים בנוח. לשאול שאלות זה היה לפתוח פצע שכאב גם ככה. "הגענו לפה אחרי ששמענו על ארץ זבת חלב ודבש ואנחנו פתאום מגלים מציאות אחרת לגמרי. אבא שלי היה מגיע הביתה מדוכא. אני זוכר את אמא שלי מתפרקת לעתים ומתחילה לבכות. אבא לא הרשה את זה לעצמו, היה חשוב לו לשמור על הכבוד, להראות שהוא בשליטה".

ברוך, כבן הבכור, היה צריך להפוך לאחראי על שני אחיו - מני, הקטן ממנו בשנתיים, ומסאי, הצעיר בארבע שנים ושחקן הפועל ת"א אף הוא. במשפחת דגו יש שני ילדים נוספים, נתן בן ה-10 ואושר בת ה-3. "אני גידלתי את שני האחים שלי. את מסאי הייתי מאכיל, כי אמא שלי יצאה לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לפרנס אותנו. אנשים טוענים שאני ומסאי לא נראים מספיק קרובים, שנראה שיש נתק. אבל צריך להבין שאנחנו שחקנים בתוך קבוצה. יש לי מערכת יחסים מצוינת אתו, הוא אח שלי ואני אוהב אותו, אבל בהפועל אי אפשר להיות מנותקים מהשאר. אנשים לא יודעים שבגיל עשר הייתי אחראי עליו וכל היום הייתי סביב הצרכים שלו.

"מה שאולי פגם בקשר שלנו זאת כתבה שעשו עם ההורים שלי בעיתון, שפגעה, לאור דברים שצוטטו שם, במערכת היחסים שלי עם מסאי. אבל אחרי תקופה מסוימת יישרנו את ההדורים. כשהוא עזב לבית האדום של הפועל תל אביב, הוא כבר הזדהה עם הצעד שעשיתי כמה שנים קודם לכן, כשעזבתי את הבית לביתו של דוד תשובה, ונראה לי שזה סגר את הפינה הלא פתורה האחרונה בינינו".

סגירת מעגל

"כשאני רואה את אבא, אני מאושר"

הצעד הזה, עליו מדבר דגו, היה אולי הקשה בחייו. מטבע הדברים, הוא הותיר משקעים. דגו טוען שהביקורת ברובה היתה תוצאה של אי-הבנה לה גרמה התקשורת. "המעבר שלי לתשובה נבע אך ורק מהרצון שלי להצליח בכדורגל. לדוד היתה יכולת כלכלית לתת לי להתרכז במשחק, הוא הסביר לי על עולם הכדורגל והזהיר אותי מכל מיני בעיות שעלולות לצוץ בעתיד. ההורים שלי נתנו לי את ברכת הדרך לעבור לגור אצלו, ובאותה התקופה לא עניין אותי שום דבר חוץ מהרצון להיות שחקן.

"אבל מי שעשה את דוד תשובה לאבא מאמץ שלי זאת רק התקשורת. דוד נתן לי לחיות אצלו בגיל 14 בבית ובעצם היה הסוכן שלי. יש לי אתו מערכת יחסים שהיא מעבר לחבר, אבל אבא יש לי רק אחד וזה אבי הביולוגי. גם היום הקשר בין דוד להורים שלי מצוין, אבל בזמנו לא יכולתי להתמודד עם התקשורת שהתעקשה לכתוב שהוא האב המאמץ שלי. בשלב מסוים נשבר לי ואמרתי שיכתבו מה שהם רוצים".

חלק מהמעגל שנפתח עם המעבר לבית משפחת תשובה, סגר דגו בשנים האחרונות באמצעות תמיכה כלכלית רצופה במשפחתו. "כשאני רואה את אבא שלי הולך זקוף ומחייך ואת אמא שלי שמחה, אני לא יכול להסביר מה זה עושה לי. העובדה שאני יכול לתת להם היום הכל כדי שהיה להם טוב היא ההצלחה שלי בחיים. לא משחק כזה או אחר".

את התפר האחרון בזהותו הפרומה הוא הרכיב בקיץ האחרון. "המסע הזה החזיר לי את הגאווה להיות אתיופי", הוא מסכם. "בדרך לשדה התעופה, לטיסה בחזרה לארץ, היו לי דמעות בעיניים. ראיתי את סבתא שלי עומדת בשדה התעופה והרגשתי שזה לא הספיק לי, שלא הוצאתי הכל מהמסע הזה. אבל היום ברור שאתיופיה זה מקום שאחזור אליו בכל הזדמנות".

יניב קובוביץ'



דגו, עם אחותו הקטנה, אושר. "באתיופיה הלכתי לכל המסעדות, הטעמים והריחות חזרו אלי. אכלתי לא כדי לשבוע, אלא כדי להתערבב בטעמים והריחות שגדלתי עליהם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#