בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תעשה לך פסל

בדרך כלל זה קורה אחרי מותו של סופרסטאר, אבל לפעמים מספיקה קריירה ככרוז מיתולוגי. בכל מקרה, אין כבוד גדול יותר מפסל בדמותך לצד האיצטדיון

6תגובות

ג'ו פאטרנו, שפוטר מפן סטייט, זכה לפסל בעודו מאמן פעיל. קראתי שגם מנצ'סטר יונייטד מתכננת להקים אחד לאלכס פרגוסון באולד טראפורד. מי בעולם, שחקנים ומאמנים, זכו לכבוד והאם נפוץ לעשות זאת כשהאדם עוד חי? (מאיר, כפר סבא)

יש לכם שאלות נוספות לעוזי דן? דברו איתנו בעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

יש הבדלים גדולים בדרכי ההנצחה - ולא נרחיב לגבי הנצחה על פני יציעים, איצטדיונים, רחובות וכו'. במקומות מסוימים, מקימים פסלים לכבודו של אדם רק אחרי מותו. במקומות אחרים, ובארצות הברית במיוחד, פרישה מספיקה. לעתים הספורטאי אפילו לא צריך לפרוש.

אספרטה

גם התקופה משמעותית. באנגליה, פסלים הוקמו בעבר למאמנים גדולים אחרי מותם - מט באזבי ממנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד, ביל שאנקלי מליוורפול באנפילד, בובי רובסון ואלף ראמזי באיפסוויץ', בריאן קלאף בנוטינגהאם, ובלידס מקימים כעת פסל בדמותו של דון ריווי.

גם שחקנים גדולים - סטנלי מתיוס בסטוק, בובי מור בוומבלי, בילי בראמנר בלידס, טום פיני בפרסטון, ג'קי מילבורן בניוקאסל, ווילף מניון וג'ורג' הארדוויק במידלסברו, בוב סטוקואו בסנדרלנד, יו מקלמויל בקרלייל ועוד - לא זכו לראות את הפסל מוקם לכבודם בחייהם. אחרים בבריטניה זכו לראות במו עיניהם את הפסל, למשל ג'ון גרייג, גדול שחקני גלזגו ריינג'רס שפסלו מוצב מחוץ לאייברוקס, אך זה קורה לרוב אחרי פרישתם.

ישנם פסלים קבוצתיים, וזה סיפור אחר לגמרי. הפסל לא מאדיר אדם מסוים, ולכן אין בעיה עם העובדה שחלק מהמוצגים בו עדיין חיים. כך, למשל, פסלו של בובי מור מניף את גביע העולם באפטון פארק, כשלצדו ג'ף הרסט, מרטין פיטרס וריי ווילסון. או פסלם של ג'ורג' בסט, דניס לאו ובובי צ'רלטון באולד טראפורד, לציון מנצ'סטר יונייטד הגדולה של שנות ה-60'. בכל מקרה, ההנצחה בפסלים הפכה לאחרונה פופולרית ביותר באנגליה.

בונים מסביב לפסל

אספרטה

אם אכן ייבנה פסלו של פרגוסון בעודו בחיים, ובוודאי בעודו מאמן, יהיה זה דבר חסר תקדים באנגליה, אך לא בעולם. פאטרנו הוא דוגמה אחת, אבל נישאר בינתיים בכדורגל.

פסלו של יוזביו באסטדיו דה לוז של בנפיקה, שהוצב עם פרישתו ב-1978, נחשב כיוצא דופן וראוי לשחקן הדגול. גם כשכל האיצטדיון נהרס ונבנה מחדש לכבוד יורו 2004, הפסל נותר בדיוק באותו המקום. כיום ניתן למצוא פסלים של פלה (מבקיע את השער שנחשב להכי גדול שלא צולם) בברזיל, של דייגו מראדונה במוזיאון של בוקה בבומבונרה או של ואלרי לבאנובסקי המנוח בקייב. אבל לצד מראדונה, ניצב לו פסל של חואן רומן ריקלמה, עדיין שחקן פעיל כזכור, ורונאלדו זכה לפסל לפני פרישתו באיצטדיון כדורגל על שמו במשרדיה הראשיים של נייקי בפורטלנד. אוי לבושה.

בארצות הברית העניינים פשוטים הרבה יותר - שחקן או מאמן גדול זוכה לא פעם לפסל עם פרישתו, לפעמים אפילו יותר מפסל אחד, תלוי בקבוצה בה שיחק, בעיר ממנה בא וכו'. למג'יק ג'ונסון ולג'רי ווסט, למשל, יש פסלים ליד הסטייפלס סנטר (אך לא לקרים עבדול ג'באר, הפגוע מכך), וכך גם לג'ון סטוקטון ולקרל מלון ביוטה, לד"ר ג'יי ולווילט צ'מברליין בפילדלפיה, למייקל ג'ורדן ולסקוטי פיפן בשיקגו, ללארי בירד ולרד אאורבך בבוסטון ולג'ורג' מיקן במיניאפוליס.

שחקני בייסבול ידועים הונצחו - בייב רות' (דווקא בבולטימור), טד וויליאמס (ארבעה פסלים במקומות שונים), טיי קוב בדטרויט, האנק ארון במילווקי ובאטלנטה, הונוס ואגנר בפילדלפיה, ווילי מייז ו-ווילי מקובי בסן פרנסיסקו, נולאן ריאן בארלינגטון (טקסס), מייק שמידט בפילדלפיה, סטן מיוסל ואוזי סמית' בסנט לואיס, טוני גווין בסן דייגו, וולטר ג'ונסון בוושינגטון וקירבי פאקט במיניאפוליס. גם הפחות מפורסמים הונצחו, לדוגמה ארני לומבארדי ופרנק רובינסון בסינסינטי, בוב פלר בקליוולנד, אנו סלאטר בסנט לואיס, ארני בנקס והרולד ביינס בשיקגו, רוברטו קלמנטה בפיטסבורג והרמון קילברו ורוד קארו במיניאפוליס.

ואם חסרים לכם השמות הגדולים של היאנקיס, גם הם לא קופחו. כמה מגדולי שחקני הבייסבול הונצחו ב"מונומנט פארק" שליד איצטדיון הקבוצה. שם אין פסלים בגודל אנושי, אבל ישנם פסלי פנים של 27 דמויות, בין השאר של בייב רות', ג'ו דימאג'יו, מיקי מנטל, יוגי ברה, ווייטי פורד, בילי מרטין, דון מטינגלי וגם ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים האגדי, שמונצח בפסל גם בטמפה, בה התגורר בימיו האחרונים.

כמובן שגם אנשי פוטבול הונצחו. נזכיר את ג'וני יונייטס בבולטימור, דן מארינו והמאמן דון שולה במיאמי, טום לאנדרי מאמן הקאובויס בדאלאס ו-וינס לומבארדי וקרלי למבו בגרין ביי. באדמונטון ניצב פסל של וויין גרצקי, כוכב ההוקי הגדול, בו הוא מניף את גביע סטנלי. לבובי אור פסל בבוסטון, לג'ורדי האו בדטרויט ולמוריס "רוקט" ריצ'רד במונטריאול.

טייגר וודס דאג לאבא

על טירוף הפסלים בארה"ב ניתן ללמוד מכך שבמקרים מסוימים זוכים ספורטאים לכבוד מיד אחרי קריירת הקולג'ים שלהם - למשל טים טיבו, סטיב ספארייר ודניי וורפל, שלושת זוכי גביע הייזמן של אוניברסיטת פלורידה, כמו גם דאג פלוטי בבוסטון, ארול "רד" גראנג' באילינוי וארל קמפבל באוסטין, טקסס. גם פט טילמן, שנהרג באפגניסטן, זכה להנצחה באוניברסיטת אריזונה. כמוהם ישנם גם מאמנים, כמו לו הולץ' בנוטרדם או בובי באודן בפלורידה סטייט.

הדרייב האמריקאי להנצחה לא עוצר בענפים הקבוצתיים. גם האתלט הגדול ג'ים ת'ורפ, המתאגרף הענק ג'ו לואיס (דטרויט), גולפאים כמו ארנולד פאלמר (טורונטו), בן הוגאן (פורט וורת', טקסס) או פיין סטיוארט (אחרי מותו בתאונת מטוס, בצפון קרוליינה), טניסאי כמו ארתור אש (ריצ'מונד), נהג כמו דייל ארנהארדט (שניים, כולל בדייטונה ביץ') והשחיין ומייסד ענף הגלישה דיוק קהאנאמוקו (הוואי) זכו לפסלים.

גם באוסטרליה מוצבים פסלים, בעיקר של שחקני קריקט ופוטבול אוסטרלי שאולי לא אומרים הרבה לקורא הישראלי, אבל ביניהם שחקן הקריקט הדגול דונלד בראדמן (מלבורן) והאתלטיות בטי קאתבראט או שירלי סטריקלנד.

פרד פרי, הטניסאי הבריטי הגדול, זכה לפסל בווימבלדון, וכמוהו גם אוסקר דה לה הויה, המתאגרף המקסיקאי שכונה "נער הזהב", ולוחם הסומו טאניקאזה (טוקיו). טייגר וודס, אגב, דאג שפסל שלו לצד אביו יוצב באנהיים, קליפורניה.

אפילו שדרים ועיתונאים זכו לכבוד - כך הארי קאראי, עיתונאי בייסבול וכרוז מיתולוגי של שתי הקבוצות בשיקגו, וגם ארני הארל, השדר המיתולוגי של דטרויט טייגרס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#