הספרטתלון: המירוץ הקשה בעולם

יש כאלה שלא מסתפקים בריצות אולטרה-מרתון, ובוחנים את קצה יכולתם בריצה למרחק 246 ק"מ שנקבעה במאה ה-5 לפנה"ס

אילן גולדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן גולדמן

"ספרטה". קשה לומר את השם של הפוליס היוונית העתיקה בלי לחשוב על קרבות עקובים מדם, עוצמה חייתית ואומץ לב אינסופי - זו קונוטציה מתבקשת. אבל האמת היא שמהפוליס המיליטנטית שדעכה בסמוך לעליית רומא לא נשאר היום הרבה, מלבד עיירה קטנה של 40,000 איש ותחרות ריצה אחת גדולה - ה"ספרטתלון".

כיאה למסורת הספרטנית, מדובר "בתחרות הריצה הקשה בעולם", כפי שמגדירים אותה המעטים שהצליחו לגמוא את המרחק מאתונה לספרטה - 246 ק"מ - בפחות מ-36 שעות. מדוע הזמן כה חשוב? בגלל ההיסטוריה. המירוץ שהוזנק לראשונה ב-1983, החל כניסיון לאמת את סיפורו של ההיסטוריון הרודוטוס אודות השליח היווני המפורסם פידיפידס (490 לפנה"ס לערך), שכיסה את המרחק בין שתי הערים ביום וחצי כדי להזעיק את הספרטנים להילחם בפרסים. האם הסיפור על פידיפידס נכון? קשה לקבוע - אבל אחרי שסיים את המירוץ ב-35 שעות, עו"ד גלעד קראוז (41), הוא הישראלי הראשון שהוכיח כי אולי יש אמת באגדה.    

חושבים להשתתף? ראשית יהיה עליכם לעמוד באחד משלושת תנאי הקבלה הבאים: תוצאה של 10.5 שעות בריצה רשמית ל-100 ק"מ, השלמת תחרות ריצה למרחק של 200 ק"מ, ואם השתתפתם בספרטתלון בעבר, רק תוכיחו כי הגעתם לקילומטר ה-172 (מתוך 246) כעבור 24 שעות, ואתם בפנים. פשוט, לא?

ספרתטלון 2012. 246 ק"מ בפחות מ-36 שעותצילום: דגנית מקא

לחדשות ולעדכונים נוספים, הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

"מלבד היכולת לכסות את המרחק העצום, בספרטתלון אתה חייב גם להיות מהיר", מסביר קראוז, שסיים את המירוץ לפני כשבועיים, "לא תעמוד בבדיקות הזמנים שנערכות כל כמה קילומטרים, ואתה בחוץ. זהו אחד המירוצים הבודדים בו המרחק ותוואי השטח אינם החלק הקשה, אלא אילוצי הזמן". לא מפתיע שבכל שנה רק 30% מן המזנקים מגיעים לקו הסיום בספרטה. 10%, כמו קראוז, מצליחים בניסיונם הראשון. 

אז לאחר שסעד את לבו עם ראש עיריית ספרטה, מספר קראוז, רץ ותיק שהחל את דרכו במרתון טבריה ב-1997, כי מה שעושה את הספרטתלון למירוץ כה קשה הוא בעיקר הלחץ הבלתי פוסק - אובדן השלווה המוכרת ממירוצי סיבולת אחרים - והעובדה שמסביב נמצאים עשרות אנשים שמנסים מדי שנה ונכשלים. אחד המשתתפים סיים רק פעמיים, מתוך תריסר ניסיונות. הוא בעיקר זוכר גל של חום כבד שלא הרפה במהלך שעות רבות של ריצה - רובה על אספלט. הצפי לטמפרטורה מקסימלית של 33 מעלות ו-50% לחות, הוא מספר, עלה במציאות ל-45 מעלות בקטעים מסוימים. איך הוא מרגיש שבועיים לאחר מכן? "כאילו חבטו לי חצי מיליון פעם בכפות הרגליים עם מטקה".

"60 הק"מ הראשונים היו הקשים ביותר", משחזר קראוז, "אתה חייב לעבור אותם תוך שש שעות בתוואי שטח משתנה, שכולל גם עליות". אלה שנאלצים לעצור או להאט, יחישו את הקצב וירדפו אחרי הזמן האבוד. המבטים הבלתי פוסקים על השעון הם חלק מהריטואל בספרטתלון - אם נרדמת לרגע בחלק הראשון של המירוץ, כנראה שתחזור רק בשנה הבאה.

למרות המהירות הנדרשת, "המתחרים סביבך אינם אתלטים מקצועיים, אלא האנשים ששומרים על בתי הכלא שלנו, מכבים את השריפות ומחלקים לנו את הדואר", מספר רובין הארווי, רץ חובב שהשתתף במירוץ בעבר, "אנשים רגילים כמוני וכמוך". זה לא מפתיע. הספרטתלון מושתת על ערכים של צניעות, וגם אלו שמצליחים לסיים את המרחק המטורף בזמן הקצוב ומגיעים ראשונים, לא מקבלים דבר מלבד מגן הוקרה ועציץ של עץ זית. הפרס הגדול, מסכימים המשתתפים והמארגנים פה אחד, הוא הזיכרונות מהדרך.

אך לא כל הזיכרונות חיוביים. קראוז, למשל, לא ישכח את נקודת השבירה שהגיעה אחרי 60 הקילומטרים הראשונים. למרות שחלם כבר משנת 2007 להשתתף בספרטתלון, "בק"מ ה-81 התיישבתי, תפסתי את הראש ואמרתי 'זה פאקינג קשה'". כולם מסביבו בתחנת ההזנה התפקעו מצחוק. "למה ציפית?", הם תהו.

אחרי שהוכיח לעצמו כי הוא מסוגל לעמוד בקצב הנדרש ו"משהו בי השתחרר", קראוז היה בטוח שהדברים הולכים להיות קצת יותר פשוטים. זה לא קרה. ביום השני הוא פגש את ההיפונתרמיה - תופעה של חולשה וכאבי שרירים הנגרמים מאובדן מלחים. אחרי שהתקשה לאכול במשך קילומטרים רבים, "ורצתי עם תחושה שאני חייב להקיא", הוא לא היה צריך אפילו לשלוח שתי אצבעות אל תוך הגרון - די היה בהתכופפות קדימה. את ההמשך דמיינו לבד. בתוך שניות ספורות, הרץ איבד ליטר וחצי של נוזלים.

כדי להקל על הסבל במירוצים כמו הספרטתלון, הרצים מפתחים לעצמם שיטות. אחת מהן היא להישען על ניסיון העבר - לחשוב על תחרויות שעברו ולדמיין מרחקים שכיסו במהלך מירוצי ההכנה. משיחות עם רצי אולטרה למדים כי הטריק הנפוץ ביותר הוא "ספירת מרתונים לאחור". הספרטתלון, למשל, מורכב משישה מרתונים, "וכשנשארים לך 60-50 ק"מ מהסיום, אתה חושב לעצמך, 'לא נורא, זה רק מרתון וקצת'", מספר קראוז. הרוווי לעומתו אומר כי דווקא התייחס לחלק הראשון של המירוץ - עד נקודת בדיקת הזמנים בקורינת' - כמו שני מרתונים שנמשכים 4.5 שעות כל אחד.

"לחבר את כל התאים בגוף"
אבל השאלה המסקרנת ביותר לגבי רצי הסיבולת היא לא כיצד הם מתמודדים עם המירוץ, אלא מדוע הם בכלל מוכנים לשאת את הסבל הכרוך בו? לאלה מכם שאינם בקיאים בתחום, במהלך תחרויות האולטרה הרצים עלולים לסבול מהזיות, כאבי ראש, נוקשות במפרקים, שלפוחיות צורבות ברגליים, נקעים קשים ובמקרים קיצוניים אף מכת חום - וזוהי כמובן רק רשימה חלקית. להגנתם הם טוענים כי הריצה למרחקים היא הדרך לבחון את הגבולות, אמצעי לנהל דו שיח ארוך עם העבר ולהתמודד עם טראומות שחוו. אחרים מציינים את הטבע: האפשרות לתפוס אותו ואת עוצמתו כשהגוף תשוש והחושים מחודדים.

"יש פה גם עניין של אגו", מחדד קראוז ומגלה צד נוסף בספורט הסיבולת, "כיף להגיד שרצתי 100 ק"מ, לעשות קעקוע ולשים מדבקה על האוטו (אחרי תחרויות למרחקים ארוכים המשתתפים מקבלים מדבקה שמציינת את מרחק התחרות, א.ג.). זה מלטף את האגו כשמישהו מסתכל לך על הרכב וקולט את המדבקה". אבל אצל עורך הדין האילתי זה לא העניין. אין לו שום קעקוע וגם את המדבקות לרכב הוא לא תמיד שומר.

בכלל, הרומן של קראוז עם עולם הריצה למרחקים הוא סיפור בפני עצמו. חצי שנה אחרי שהשתתף במרתון בניו זילנד (2000), הוא נפצע קשה בתאונת אופנוע כשחזר מתצפית על השקיעה בהר חזקיהו שבהרי אילת. רכב שסטה לנתיב שלו אילץ את קראוז לדהור אל עבר שולי הכביש ועורך הדין הצעיר הוטח היישר אל סלע. במשך שעות ארוכות לא היה ברור מה יעלה בגורלו: בטנו של הרץ היתה פתוחה לגמרי והכבד קרוע ומדמם במספר מקומות. רק אחרי שישה ניתוחים ו-36 מנות דם מצבו התייצב. כתוצאה מן התאונה, הרץ  נאלץ להיפרד מאחת מכליותיו ומכיס המרה.

עו"ד גלעד קראוז. "בק"מ ה-81 אמרתי 'זה פאקינג קשה'"צילום: יריב נורנברג

החזרה לריצה היתה קשה. כשהשתחרר מבית החולים, קראוז בקושי יכול היה ללכת 60 מטרים. רק אחרי שהחל לצעוד, הריצה שולבה כחלק בלתי נפרד מהשיקום. בשנת 2007 הוא כבר הצליח לסיים את מירוץ האולטרה הראשון שלו למרחק 53 ק"מ ומשם המרחקים עלו בהדרגה - 60, 80, 100 ו-127 ק"מ. השיא הגיע בשנה שעברה במירוץ "מהר לעמק", כשסיים את המקצה ל-212 ק"מ במקום הראשון בפחות מ-30 שעות. 

אתה לא חושב שזה קצת מסוכן לרוץ למרחקים הללו עם כליה אחת?
"תלוי את מי שואלים. אם תשאל את הפרופסור שניתח אותי וסידר לי את החיים, הוא יגיד לך שזה בסדר גמור. מבחינתי, אני רק צריך להקפיד על הנוזלים ולהתנהל נכון בחום. אני לא לוקח סיכונים מיותרים. למרות שסיימתי את המירוץ ביוון בתנאים קשים, אני לא ארדוף אחרי מרוצי האולטרה המדבריים - מבחינתי זה כבר יהיה לרקוד טנגו עם השטן".

בשנים האחרונות מירוצי האולטרה הופכים להיות יותר ויותר נפוצים. לא מפריע לך לחלוק את ה"על-אנושיות" עם אחרים?
"זה נכון. לפני שנתיים זה בקושי עניין מישהו, אבל אני רואה בנגישות של מירוצי האולטרה דבר חיובי. זה ספורט כל כך אישי ומיוחד, שגם עם עוד מיליון איש יעסקו בו, זה לא יפגע לי ולאף אחד אחר בחוויה. הייתי מתרגש באותה מידה גם אם לא הייתי מספר על כך לאף אחד. אני חושב שהבעייתיות היחידה בשנים האחרונות קשורה למתיחת הגבולות: האולטרה הראשון שלי היה למרחק של 53 ק"מ וזה אחרי שרצתי כבר מספר מרתונים. היום אנשים שקמו מן הכורסא לפני שנה, רוצים להרגיש גיבורים וקופצים ישר למרחקים של 100 ק"מ - זה עלול להיות הרסני". 

אולם למרות ההסתייגות, לקראוז חשוב מאוד להדגיש ש"אם אני יכול, כל אחד אחר יכול". זו בעצם המנטרה שלו - הדבר שהוא רוצה להנחיל לכל אלה שטרם גילו את נפלאות הריצה. הוא מאמין בריצה למרחקים, ביכולת של המאמץ "לחבר את כל התאים בגוף", לשנות לאנשים את החיים ולתת להם סיבה נוספת להתעורר בבוקר. "זה שווה כל סכום בעולם", הוא מסכם.

אבל למרות האהבה האדירה לריצה, בשבועות הקרובים קראוז אינו מתכוון לזוז. המאמץ בספרטה גבה ממנו מחיר ועתה הגיעה העת "לקרוא ספרים ולנוח". שאלת מיליון הדולר למי שסיים את תחרות הריצה הקשה בעולם היא מה יבוא בהמשך. האם יעזוב את המרחקים הארוכים או שמא יחזור ליוון וינסה לקבוע זמן טוב יותר בשנה הבאה? כל האופציות על השולחן. "אנחנו בני אדם, אנחנו תמיד רוצים יותר", היא התשובה המנצחת של פידיפידס הישראלי.

לפני הזינוק באקרופוליסצילום: דגנית מקא

תגובות