עכשיו גם הסקייטבורד עושה קאמבק

מהגולשים האמריקאים, דרך חיבור גלגלים לקרש עץ בתל אביב ועד התחייה המחודשת. הסקייטבורד חוזר לאופנה, והפעם הוא כאן כדי להישאר

אילן גולדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן גולדמן

השעה 20:00, ושכונת יד אליהו משדרת מוות קליני: הרחובות ריקים מאדם, החושך שולט מסביב, וגם הרוח הסתווית שמנשבת ומעיפה עלים ברחובות אינה עושה חסד עם הפרבר התל אביבי הרדום. בשעות כאלה, פארק גלית - הסמוך להיכל נוקיה - הוא אחד המקומות היחידים בשכונה בהם החיים ממשיכים כסדרם. בתוכו, עשרות ילדים דוהרים מצד לצד על רולר בליידס, קורקינטים, אופני BMX ובעיקר על גבי סקייטבורדים - צוללים אל תוך חלל שהיה פעם בריכת השחייה השכונתית.

קצת אחרי שמונה מגיע גם ארתור רשקובן לגלית. הבחור החסון בעל הפנים הקפואות מעדיף לשמור את הפטפוטים לשעה מאוחרת יותר, ודקות ספורות מהרגע שנכנס למתחם, גם הוא - כמו כולם – צולל עם "הסקייט" (כינוי לסקייטבורד) היישר אל תוך ה"פולים" – אותם חללים דמויי בריכה המפוזרים לאורכו ורוחבו של הפארק. "תן לעשות עוד סיבוב אחד לפני שמתחילים", הוא צועק ונעלם בין מדרונות הבטון. הראיון שקבענו ייאלץ לחכות.

אחרי ששחרר קצת קיטור, ה"סקייטר" מפציע מאחת הבריכות הסמוכות כשהוא מתעופף באוויר. הסקייטבורד שהיה עד לפני שנייה תחת רגליו, מבצע מספר היפוכים – "פליפים", אם תרצו - עד שרשקובן נוחת עליו בבטחה ומתגלגל לעברי. "אתה לא מרגיש קצת זקן בשביל כל הטריקים האלה"?, אני מתריס בסקייטר בן ה-33 בזמן שהוא מוקף זאטוטים שגילם כמחצית מגילו. התשובה מגיעה כעבור שעה, כשכל הילדים נעלמים לבתיהם ואדוני הפארק הופכים להיות "הוותיקים" – סקייטרים בני 30 ואפילו 40 שמעולם לא איבדו את התשוקה לתחביב הילדות שלהם. מסתבר שאת חזית הקאמבק שעושה הסקייטבורד בשנים האחרונות, מובילים דווקא ההורים.

האמת היא שרשקובן, ילד תל אביבי נצחי שגדל בסקייטפרקים המיתולוגיים של העיר, היה רוצה להחליק יותר. ה"מוזה", אותה להבה שבוערת בעצמות הסקייטרים במהלך היום, תוקפת אותו לא פחות מבעבר ולאחרונה היא מגיעה "מהרגע שאני פוקח את עיניי בבוקר", הוא מודה. ה"בעיה" היא שעכשיו רשקובן הוא בעל מסור ואבא לילדה בת שנתיים וחצי - האילוצים הטבעיים מאפשרים לו לבקר בגלית רק 2-3 פעמים בשבוע. הברירה היחידה בשבילו היא להמשיך ולחיות את אורח החיים המיוחד של הסקייטרים גם כשאינו נמצא בסקייטפארק. הלבוש הרחב והמקושקש, הנעליים המסוגננות, הסלנג, לחיצות היד המיוחדות של הסקייטרים - אלה הולכים איתו לכל מקום.

"סקייטבורד זה תרבות", מסביר רשקובן, שמחליק ברחובותיה של תל אביב עוד מסוף שנות ה-80. "הענף נולד כשגולשים אמריקאים חיפשו תעסוקה לימים נטולי גלים ויצרו ספורט יבשתי שיוכל לחקות את הגלישה. הסקייטבורד עבד בדיוק על אותם אלמנטים".

אבי לוזיה והסקייטבורד בהופעהצילום: גיא פיטשון

לישראל הגיע הסקייטבורד רק בשנות ה-70, כמה עשרות שנים אחרי שאותן חבורות  נערים משועממים בקליפורניה המציאו את מה שאנו מכנים בעברית גלגשת. לשאלה מי אבי הספורט עדיין אין תשובה חד משמעית, אולם סקייטרים כחול-לבן - בדיוק כמו אבות הענף בקליפורניה - נאלצו לחבר גלגלים של סקייטים לקרש עץ ולהתגלגל. כך לפחות מעיד אורי, 43, מוזיקאי תל אביבי שהחל להחליק על סקייט בשנת 1977 ונחשב מחלוצי הענף בארץ. כיצד ידעו לעשות זאת בעידן נטול אינטרנט? בעיקר על פי תמונות שהתפרסמו במגזינים אמריקאיים וזלגו לארץ. הקליפים של הסקייטרים המפורסמים מהבריכות של קליפורניה נחתו בארץ הקודש רק בתחילת שנות ה-80.

באותם ימים, התנופה של הסקייטבורד בארץ הייתה בשיאה. זקני השבט עוד זוכרים את הסקייטפארק במרינה של תל אביב מלא בנערים "לבושים בבגדים של גזוז", כפי שמשחזר רשקובן את הימים בהם חברת אופנת הגלישה הישראלית הכתיבה את הטון בסצנת הגלישה והסקייט. "הכל היה אז טבעי וטהור. הלייף סטייל והביגוד היו חלק בלתי נפרד מהמהפכה שלנו".

אז כיצד הפך הסקייטבורד לאחד הענפים המועדפים על הנוער הישראלי באותם ימים? "בעיקר בזכות הפשטות שבו", מסביר אורי, "יכולת פשוט לקחת את הסקייט ולצאת לרחובות בכל רגע נתון". אבל מלבד הפשטות, הנערים הצברים פשוט ניסו לשחזר את אותה תחושת חופש ממכרת, שהיתה נחלתם של נערי השמש השזופים של קליפורניה. הנסיעה על הסקייטבורד - לצד כל החידושים הטכנולוגים שהחלו לזלוג לישראל - היוותה חיבור לחיים אורבאניים פשוטים בהם לכל סקייטר היתה אפשרות לראות גרם מדרגות ולחשוב כיצד הוא יוצק את התוכן האישי שלו אל תוך האדריכלות. גולשים ותיקים מסכימים כי היצירתיות והאנרכיזם הנלווים לענף בהחלט היו חלק בלתי נפרד מהקסם שלו.

אך הקסם לא האריך ימים. שנות ה-90 העלימו את גזוז ויחד איתה נבלעה גם סצנת הסקייטבורד התל אביבית. המעטים שבכל זאת התמידו, נפגשו מדי יום בגימנסיה של הרצליה, בסינרמה או בספורטק. "זו היתה תקופה של הארד-קור אמיתי", מספר אבי לוזיה, 35, הסקייטר הבכיר של ישראל ב-20 השנים האחרונות, "מי שהתמיד באותם ימים היו החבר'ה הרציניים ביותר". לוזיה עצמו החליט לנסות את מזלו בארה"ב.

ההתאוששות המיוחלת של הענף החלה רק בסוף שנות ה-90, במקביל לתאוצה שצברו ה-X – Games (אולימפיאדת משחקי האקסטרים) וההתמסחרות המאסיבית שעברו ענפי הספורט האתגריים. המילה "אקסטרים", שנחשבה עד אז לרדיקלית, אומצה על ידי הקפיטליזם והפכה להיות טרנדית. "פתאום כל אחד ברחוב השתמש בה", נזכר לוזיה, שאירועי 11 בספטמבר הנחיתו אותו בחזרה בתל אביב.

אבל מלבד הטרנדיות, הסקייטבורד פשוט "היה הדרך הכי טובה שלנו להעביר את הזמן", טוענים הסקייטרים, שחיפשו תעסוקה אחרי שעות הלימודים. כך גילו את נפלאות ה"אולי" (קפיצה באמצעות העברת משקל לאחור), ה"גריינד" (החלקה על שפת מעקה), ה"קיק-פליפ" (הפיכת הסקייט תחת הרגליים), וה"נולי" (קפיצה באמצעות העברת משקל לפנים).

"לנסוע בסקייטבורד זה כמו לשלוט בכלי נגינה, אין גבול לזוויות ולצורות שאתה יכול להביע את עצמך - אתה לעולם לא עומד במקום", מסביר אורי, ששב לרחובות לפני 12 שנה, בגיל 31. ומה לגבי הפציעות? הפלטינות הן תעודת כבוד עבור הוותיקים. הסיכוי שלכם למצוא סקייטר שלא שבר עצם או עבר ניתוח כלשהו הוא קלוש למדי. "אם אתה רוצה להתקדם, אתה חייב לספוג את הנפילות", גורסים המחליקים הוותיקים של גלית. אין מה לעשות: מלבד אתלטיות, קוארדינציה וכישרון, סקייטר טוב צריך גם לא מעט אומץ.

הפציעות, עושה רושם, אינן מפחידות את המצטרפים החדשים לענף. הערכות גסות מדברות על כך שבישראל יש היום כבר קרוב ל-5,000 סקייטרים, רובם באזור המרכז. הפארק בגלית, שהוקם בשנת 2007 ושימש כספינת הדגל של הענף, מצטרף כיום לשורה של סקייט-פארקים חדשניים שנפרשים בין זכרון יעקב לערד. הבאים בתור הם אלו בירושלים ובראשון לציון, מספר לוזיה, שגם עוסק בתכנונם. נכון לשנת 2012, אפשר בהחלט להגיד כי הסקייטבורד חזר לאופנה. הפעם, מבטיחים הגולשים, הוא לא הולך לשום מקום.

"זה כבר לא בום. היום יש קו עולה ובריא שנתמך בצורה אחרת", טוען אורי, "עכשיו מגיעות עיריות שרוצות להסדיר את נושא הסקייטרים, ובניגוד לחברות המסחריות שנעלמות בכל פעם שאין רווח, העיריות דואגות לבנות את הסקייט-פארקים כך שיישארו לנצח. לסקייטרים זה מעניק סוג של בית. זו תופעה כלל עולמית שמסמלת את היעלמות הסקייט-פארקים הפרטיים ומבטיחה את הישרדותו של הענף".

למרות זאת, עדיין קשה לדבר על ענף הסקייטבורד הישראלי במובנים של הצלחה. כענף לא אולימפי הוא אינו זוכה לשום תמיכה מהמדינה, ומלבד תחרות שנתית אחת שמאורגנת על ידי חברה פרטית, דבר אינו זז בעולם הסקייטבורד הישראלי. "אפילו אליפות ישראל כבר אין לנו", מלינים המחליקים, שאינם מיוצגים על ידי איגוד. וכשזה המצב, בלתי אפשרי לדמיין כי מישהו יוכל לשחזר את הישגיו של אבי לוזיה, אשר בשיאו היה מדורג במקום ה-15 בעולם ונהנה מהסכמי חסויות עם מיטב החברות בתחום. חלק מהסקייטרים הוותיקים אף טוענים כי הקמת הפארקים העירוניים היא בסך הכול ניסיון של הרשויות להרחיק את הסקייטרים מהרחובות "כדי שנפסיק לשבור להם את הפארקים". בגלית, הסקייטרים עדיין מתחננים שייבנו להם שירותים ויעזרו להם לתחזק את המקום.

"בסופו של דבר העיריות מקשות עלינו להפעיל את הענף", טוען לוזיה, שזכה בתואר אלוף ישראל לפחות 10 פעמים, "הן דורשות הרבה כסף לכל אירוע שאנחנו מנסים ליצור וזה מבריח את נותני החסות. זה מרגיש כמו מסע מאוד קשה ואפילו הילדים כבר שואלים את עצמם בשביל מה הם עושים את זה. לספורט הזה יש המון פוטנציאל ולצעירים הישראלים יש סיכוי להגיע רחוק, אבל מהבחינה התחרותית אנחנו מרגישים כי המצב אבוד".

אף אחד בגלית אינו יודע מה יהיה בעתיד. הוותיקים חולמים על הקמתה של ליגה מסודרת לצעירים, על חזרתה של אליפות ישראל, ובעיקר שמישהו רק יעיף מבט לעבר הדור הבא. ומה עם המבוגרים? "בגיל שלנו כבר קשה לשמור על הרמה", אומר לוזיה, שעדיין ממשיך לפקוד את הפארק מדי יום, "הרמה שלי ירדה לפחות ב-30% וגם סף הפחד עלה". למרות זאת, הוא מבטיח כי דבר לא יוריד אותו מהסקייט.

כשלוזיה קם בסוף הראיון וצולל אל תוך אחת הבריכות, אף אחד לא נשאר אדיש. "עדיין יש לו את זה", מסכימים כולם פה אחד בזמן שהוא מבצע להטוטים וירטואוזים על המדרונות. כנראה שמלבד מחירי הסקייטבורדים, שלא זזו כבר 20 שנה, יש עוד כמה דברים שאינם משתנים.

צפו בביצועים הנועזים של אבי לוזיה:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ