שרלי שטרית, interval
שרלי שטרית, interval

זהו סיפורה של צעירה שגמלה בלבה לרוץ. היא כבר החלה להתאמן למירוץ, אך כעבור חודשיים גילתה בצווארה גידול סרטני, על גרורותיו. בעקבות ניתוח קשה וטיפולים מייסרים, היא שבה לגמוא מרחקים ולגמוע מהחיים במלוא גרון. חדוות הניצחון נגדעה שישה חודשים מאוחר יותר: ביקורת תקופתית העלתה חשד כי המחלה לא הרפתה.

זהו סיפור של תעצומות נפש אין קץ, שמחת חיים מידבקת, תמיכה ללא סייג, וגילוי מרגש שבאמצע הדרך יש עדיין אנשים טובים. תסכול? ברור שיש. כעס? טבעי. אך מאומה לא הרפה את רוחה של יעל לדר-סולומון, ולא גרם לה לתלות את נעלי הריצה שלה.

יש לכם סיפורים מתחרויות בהן השתתפתם מסביב לעולם? ספרו לנו בפייסבוק

לדר-סולומון, 33, אם לשניים בני שלוש ושש מכפר יונה, היא אחותן של שלוש אצניות ותיקות: הטריאתלטית דפנה לדר-נחמני, מאמנת הריצה אריאלה לדר והאצנית ענת רובינשטיין. "תמיד הסתכלתי עליהן ביראת-כבוד", מספרת יעל, "אבל לא חשבתי שאני מסוגלת בכלל לרוץ. בשעתו שיחקתי כדור רשת בנבחרת אמהות, אבל לפני שנה החלטתי שכדי לשפר את הכושר, אנסה גם לרוץ".

לדר-סולומון. "ריצה היא הפסיכולוג הכי אפקטיבי והכי זול"צילום: Easy Speed

קילומטר אחד צמח לשניים, ושלושה חודשים בלבד מאז החלה לרוץ צלחה 10 ק"מ. לאחר שראתה כי טוב, נרשמה השנה למקצה 10 ק"מ במרתון תל-אביב. אלא שאז החליט הגורל לשבור חזק ימינה את הגה חייה.

"בסוף דצמבר, קצת אחרי שנרשמתי למירוץ", היא נזכרת, "גיליתי שיש לי סרטן בבלוטת התריס עם גרורות. המון זמן הרגשתי בליטה בצוואר, ובשלב מסוים החלטתי ששווה לבדוק, וכשכבר הלכתי זה מה שגילו. זה הלם, אבל לא היתה לי התרסקות של 'למה זה מגיע לי?'. היה גם עצב, אבל ממש בעניין של 'תגידו מה צריך לעשות כדי לגמור את הדבר הזה, ויאללה מלחמה!'. אחר כך בא התסכול על כך שעד שסוף סוף היה לי האומץ להתחיל לרוץ ולאהוב את זה כל כך, נאלצתי להחליט לבטל את ההשתתפות במרתון תל-אביב. אבל אז אמרה לי אחותי 'תירשמי למרוץ העממי של 4.2 ק"מ, ובמקרה הכי גרוע לא תרוצי'".

לדר-סלומון השתכנעה ושיגרה מכתב להפקת המירוץ, בו ביקשה להחליף מקצה והסבירה מדוע. האישור ניתן, כמובן, אבל במקביל צילצל הטלפון בבית לדר-סלומון. על הקו היו אנשי ההפקה. "הם מאוד התרגשו מהסיפור", מדווחת יעל, "ושאלו אם אהיה מוכנה להשתתף בכתבה". היא הסכימה, ובאמת כשבוע לפני שנותחה פורסמה הכתבה באחד העיתונים.

"אחרי הטיפולים התחלתי מאפס"
בעקבות פרסום הכתבה יצרה עמה קשר נועה זיידל, שאחראית על Easy Speed, קבוצת הריצה המתאמנת במרכז הספורט שבאוניברסיטת תל אביב, יחד עם המנהל המקצועי של הקבוצה אבי דה-פילוסוף. "זה נגע ללבי", מתארת זיידל, "פניתי ליעל והצעתי שנבנה לה תוכנית אימונים אישית ושנשמח, כקבוצה, לאמץ אותה. נפגשנו איתה והיא מאוד רצתה את התוכנית".

"זה אחד הדברים שבעיניי מאוד מרגשים", נזכרת יעל, עדיין נפעמת, "אנשים שלא מכירים אותי, שרואים בן אדם שעובר דבר קשה בחיים, ורק מכתבה בעיתון פונים ובטוב ליבם מושיטים לו יד. אמרתי שאשמח מאוד, אבל רק אחרי הניתוח. הם היו איתי בקשר. פשוט ליוו אותי כל הזמן. אחרי הניתוח, ועוד לפני הטיפול הרדיואקטיבי, כשיכולתי לצאת להליכות ולריצות קצרות".

לאחר הניתוח הוכנסה לדר-סולומון לבידוד בן שבוע, להשמדת הגרורות בטיפול רדיואקטיבי. לדבריה, "ברגע שמוציאים את בלוטת התריס יש חולשה מאוד גדולה, כבדות ועייפות, ולוקח חודשים עד שמצליחים להתאזן בעזרת תרופות. זה בעצם היה הקושי הגדול בכל התקופה, אבל זה קל יותר כשיש סביבה כל כך תומכת של המשפחה והסביבה".

אקטיב | מדור חדש על ריצה, אופניים ואקסטרים

"אני מאמינה שהלחץ גורם לה להוריד עומס", מציינת זיידל, "אבל צריכים לראות קודם אישורי רופאים, ובהתאם נבנה תוכנית אימונים". עד אז, מבחינת זיידל ודה-פילוסוף, עסקים כרגיל: "התחלנו להכין תכנית אימונים לשנה הבאה. אמרנו לה שנעשה את מרתון תל-אביב הקרוב, וכבר שם נכין אותה למקצה של החצי מרתון. זה נותן לה תקווה לצאת מהמחלה".

לדר-סלומון, חייכנית בלתי-נלאית ("הלך-הרוח משפיע על הכל"), אומרת ש"ריצה היא הפסיכולוג הכי אפקטיבי והכי זול, בעיניי. אין דבר בעולם שמשתווה לתחושה כשאתה חוזר מריצה, נוטף מים. נכון, יש לי סרטן, אבל גם אם עכשיו אני רצה הרבה פחות כי אני פחות מסוגלת, אני אמשיך וברגע שאסיים את הטיפולים אחזור לרוץ".  

הכתבה לקוחה ממגזין interval - מגזין ספורט הסבולת החודשי של "הארץ"

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ