צבא הרצים כבש את רחובות תל אביב - אקטיב - הארץ

צבא הרצים כבש את רחובות תל אביב

20 אלף הרצים שלקחו אמש חלק במירוץ הלילה של נייקי, היו שותפים למפגן ענק של בריאות, ספורט ותרבות פנאי מפותחת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילן גולדמן

בשעה 19:00 זה כבר היה ברור, צבא הרצים יצא כדי לכבוש את רחובותיה של תל אביב. אלפי ספורטאים בחולצות שחורות אחידות של חברת נייקי - הגוף העומד מאחורי ריצת הלילה המפורסמת - עשו את דרכם אל עבר כיכר רבין אשר בימים כתיקונם מזוהה יותר עם מחאות פוליטיות מאשר עם ספורט. הרצים שהגיעו מכל קצוות הארץ, חנו את רכביהם במרחק קילומטרים, צעדו מתחנות הרכבת השונות, יצאו אחד אחרי האחר מחצרות הבתים והציפו את העיר – כולם דרוכים ונרגשים לקראת השתתפותם באחת התופעות הייחודיות של הספורט העממי בישראל.

על פי המארגנים, לפחות 20,000 איש לקחו חלק בריצת הלילה. גולת הכותרת המקדימה למירוץ הייתה האצנית האמריקאית אליסון פיליקס, מדליסטית הזהב מלונדון שהגיעה במיוחד לישראל כדי להזניק את הריצה. "אני נרגשת להיות כאן", אמרה פליקס במסיבת העיתונאים שקדמה לזינוק, "אני מאחלת לכולם שיגשימו את המטרות שלהם".

אך למרות נוכחותה של פיליקס, הדבר המרגש ביותר במירוץ הלילה היו הרצים עצמם. כאשר גל המשתתפים הראשון עשה דרכו בריצה אל קו הזינוק, התחושה באוויר הייתה כי משהו ענק מתרחש בכיכר. הפעם לא הפגנה פוליטית או עצרת זיכרון, אלא מפגן ענק של בריאות, עוצמה ושל תרבות פנאי מפותחת. שירי המחאה המוכרים הוחלפו במילות עידוד ומוזיקה; הקיטורים הרגילים על המצב הכלכלי והטייקונים בשאלות כגון: "כמה זמן אתה מתכנן לעשות? התאמנת? ואיפה נפגשים על קו הסיום?". אם חשבתם כי היי-טק ושחיתות הם הדברים היחידים המשגשגים בישראל 2012, ברוכים הבאים למציאות החדשה - גם הספורט העממי. "כל אחד והמטרה האישית שלו", היא המנטרה של צבא הרצים הישראלי.

מירוץ הלילה של נייקי. 20,000 איש לקחו חלק במירוץצילום: רונן טופלברג

אקטיב | מדור חדש על ריצה, אופניים ואקסטרים

"הכאב הוא רגעי והוויתור נצחי", מנסה לעודד אותי על קו הזינוק דניאל ספייסר, 18, עם אחד ממשפטיו של לאנס ארמסטרונג. הוויכוח שלנו לגבי חפותו של רוכב העל נבלע בספירה לאחור של הכרוז. אני מתרכז במטרה האישית שלי, הדבר היחידי שמעניין הלילה את ספייסר הוא קביעת זמן מהיר מ-45 דקות. מדוע הוא מוכן לסבול את הכאב הכרוך במאמץ? בעיקר כדי להנציח את זכרו של חברו הטוב דורון, שנפטר בפתאומיות לפני קרוב לשנתיים. כשהוא מנופף בחולצה הירוקה שהביא לזכרו, סף ההתרגשות על קו הזינוק עולה שלב נוסף. הניסיונות להזכיר לעצמנו כי בסך הכול מדובר בעוד מירוץ עולים בתוהו. 20,000 איש כבר אמרתי?

בשניות האחרונות לזינוק, אלפי אנשים מנסים להידחק לפנים רק כדי לזכות להוביל את המירוץ במאות המטרים הראשונים. כולם דרוכים, מחכים לאור הירוק שיאפשר להם לשעוט על רחוב אבן גבירול בואך פארק הירקון. חזונו של מנכ"ל נייקי ישראל, חיים זינו, "לעורר אנשים כדי לעשות ספורט", נראה לפתע מציאותי מתמיד. דקה אחרי השעה שמונה, האישור המיוחל מגיע. שלוש... שתיים... אחת... ויצאנו לקילומטר הראשון מתוך עשרה. תל אביב עומדת דום למען הרצים.

יניב גונדה, בעליהם של מספר פאבים בתל אביב וספורטאי פעיל, משמש הלילה כמגשים החלומות התורן. הפעם גם הוא יודע כי באי הכיכר אינם מסתפקים במטרה "פשוטה" כמו השגת מחירי דיור הוגנים. הפעם העם דורש לרוץ 10 קילומטרים ב-50 דקות. היומרניים יותר – "מנהיגי הפגנת הריצה" - אפילו מעזים לפנטז על 40 דקות ופחות. אם עדיין לא הבנתם, אז גונדה הוא אחד ממכתיבי הקצב על המסלול. פייסר, אם תרצו. מדוע לא לרוץ בשביל התוצאה של עצמך? "כי להיות פייסר זה נהדר", אומר גונדה שכעבור דקות נבלע בהמוני הרצים, "זה נותן לך תחושה של שליחות. אתה בעצם דואג לכל מי שרץ סביבך". צדק חברתי גרסת הספורטאים.

אבל איש איש וסיבתו שלו. לאייל ציוני, דוקטורנט בן 40 שטוען כי "אני רץ כל חיי", ישנו תירוץ אחר שמשך אותו הערב לכיכר. "אני ציפור לילה", הוא מסביר בהתרגשות, "פשוט אין לי את האנרגיות לרוץ בבוקר". לעומתו, את דורון שלמון, אבי ריצות ליל הירח המתקיימות מדי חודש בצפון, משך בעיקר "הפאן - לא הזמנים". הפעם, בשונה מתמיד, השלטים היו מספרי המשתתף שהוכנו מבעוד מועד והכילו לצידם את מטרותיהם האישיות של הרצים. 

אולם למרות האחווה הנדירה ששררה בכיכר עד רגעי הזינוק, גם הפעם היה ברור שלכל הפגנה חייב להיות מנהיג. בעולם הריצה הישראלי (בניגוד מהדהד לחיי היום יום) המנהיגים הם דווקא העולים יוצאי אתיופיה. הם הקלים והמהירים מכולם. הבכיר מביניהם כיום הוא שיאן ישראל בריצת 10,000 מטרים, מוגס טמסה.

אחרי שניער את מתחריו זוהר זמירו ונועם נאמן, חצה טסמה את קו הסיום בזמן של 30:42 דקות (מהירות שנושקת ל-20 קמ"ש). איך זה מרגיש לרוץ במהירות שבה רוכבים על אופניים? "זה ממש כיף", סיפר טסמה שרץ כל הדרך עם חיוך. מחר אמור השיאן הישראלי להמריא למחנה אימונים באתיופיה ובעוד מספר שבועות הוא מבטיח: "אנסה לשבור את השיא הישראלי באליפות ישראל בחצי המרתון בבית שאן".

מקצה הנשים ניפץ את האידיליה של טוהר הריצה לרסיסים. מסתבר שהמנצחת, מארי אליאס, השתתפה במירוץ עם מספר שאינו שלה ואף רצתה לזנק עם חולצה של נותנת החסות שלה, אדידס. מדוע הדבר כה בעייתי? מכיוון שבמירוץ הלילה של נייקי - כאירוע שמטרתו העיקרית היא האדרת שם החברה (זו האמת, בין אם תרצו או לא) - התקנון מחייב את המשתתפים ללבוש את חולצת המירוץ הרשמית הנושאת את לוגו החברה. בלעדיה, אומרים המארגנים שגובים 120-150 שקל עבור ההשתתפות, הכניסה למירוץ אסורה. לבסוף, כדי שניצחונה יוכר, נאלצה מארי - בניגוד גמור להסכם עם נותנת החסות שלה - ללבוש את חולצת המירוץ של נייקי וכמובן להצטלם איתה. מה, חשבתם שלהפגנות בכיכר אין חוקים?

פליקס בנקודת הזינוק, אתמול בתל אביבצילום: רונן טופלברג

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ