אופניים

החזרה לחיים של דן אמיר

לאחר שניצל מתאונה קטלנית בה נהרגו שניים מחבריו, שב אמיר לאופני הכביש: "רק אנשים מתים לא מתים עוד פעם"

אילן גולדמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שני סיוטים יש לרוכבי האופניים: הראשון הוא מפגש בלתי צפוי עם האספלט; השני, מפגש בלתי צפוי עם רכב. שניהם כואבים, שניהם בעלי פוטנציאל לקטול חיים. ההשוואה ביניהם כמובן אינה נעימה, אך כל רוכב בוודאי יסכים כי השני הוא המפחיד והקטלני מביניהם.

דן אמיר, 43, מנהל מכירות עסקי בבנק הפועלים, כבר הספיק להכיר את שני הסיוטים מקרוב. על אף שהוא רוכב כביש יחסית טרי, אמיר, בחור חסון בעל עיניים כחולות ומבט עמוק, פגש הן את האספלט והן את הרכב באותה תאונת אופניים ידועה לשמצה סמוך לנחל שורק, בה נהג צעיר שנרדם על ההגה פגע והרג את יצחק סימון ושלום גרוסמן ז"ל.

ממסי עד לונה צ'מטאיי

באותו יום מר של חודש אוגוסט, אמיר הצליח לצאת מן האסון עם פציעות שטחיות בלבד: סדק באזור השוקית ומספר מכות יבשות. דאגתו היחידה בעת ששכב משותק על האספלט היתה לחבריו, שהיו שרועים על הקרקע בצורה מבשרת רעות ודיממו למוות. "היינו מרוחים על פני 30-20 מטר", הוא נזכר, "הרכב היה גמור לגמרי, השמשה מנופצת ומרוחה בדם, והחזית שלו שקועה לחלוטין. מדובר במראות שרואים רק בפיגועים". את ממדי התאונה תפש רק כשפונה באמבולנס לבית החולים קפלן. הפאניקה ברשת הקשר לא השאירה מקום לספק.

15 חודשים חלפו מאותו יום ארור ששינה את חייו של אמיר - 15 חודשים מאז הצהיר כי לא יעלה יותר על הכבישים. בינתיים דברים בתוכו השתנו. הזמן ריפא את הפצעים וגם הקל על הנפש המצולקת. האהבה העצומה לענף שגילה בסך הכול ארבעה חודשים לפני התאונה, חזרה לבעור והשכיחה במעט את הכעסים. בעוד מספר ימים, אמיר מתכוון לעשות צעד נוסף במאבקו מול השדים כשיצטרף למסע "בשביל השנטי" - רכיבת אופני כביש לאורך 180 קילומטרים לזכרו של שניאור חשין. מה התכנון? "בעיקר לנצל את הקילומטרים הרבים כדי לחשוב על החברים שקיפחו את חייהם על הכביש".

"רוצה לחיות כל יום כאילו הוא האחרון בחיי"

אקטיב | מדור חדש על ריצה, אופניים ואקסטרים

הראיון עם אמיר נערך במשרדו: חדרון קטן וחמים השוכן בקומה השביעית של מגדל לוינשטיין – אחד מאותם בנייני משרדים על דרך בגין, המשקיפים על דרומה הכעור של תל אביב. החדר אינו מסודר, התמונות חסרות על הקיר, ומלבד כמה קופסאות קרטון חומות, אין סימן כי המשרד אי פעם אוכלס. כשאני שואל לפשר הריק, אני מגלה לפתע כי זהו יומו האחרון בתל אביב. מהשבוע הבא תוכלו למצוא אותו במשרדו החדש ברחובות, קילומטרים ספורים מביתו שבראשון לציון.

אבל השינוי לא הגיע יש מאין. זו התאונה והשכול - בעיקר מלאך המוות שפסח עליו בשל מיקומו בקדמת הקבוצה. מכלול מצער של עובדות ששינה את חייו ואת הדרך שבה הוא תופש את הזמן והסביבה: אחרי חודשים ארוכים של לבטים והתחבטויות, המרדף אחרי הקריירה, העתיד והכסף הסתיים מבחינתו. למרות שבינואר הקרוב יחגוג יום הולדת ה-44, אמיר החליט לעצור ולצאת מן המשרד - לגעת באנשים ולקחת נשימה: "כרגע אני רוצה לחיות את ההווה", הוא מדגיש, "אני יודע שזה נדוש, אבל אני רוצה לחיות ולהרגיש כל יום כאילו הוא האחרון בחיי". תכנית החיים החדשה שלו ירוקה יותר והספורט הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לפחות פעמיים בשבוע, אמיר מתכוון לרכוב לעבודה.

אחרי הזוועות שראית, אתה לא מפחד לעלות שוב על הכביש?

"אני מבין את אלו שטוענים לסכנות בכביש אך לאן יוביל אותי הפחד התמידי? רק לישיבה בממ"ד. זה אומנם נשמע ציני, אבל סטטיסטית, רק אנשים מתים לא מתים עוד פעם. אפשר בכלל להגיד שהחיים בישראל הם מסוכנים, אז למה אנחנו חיים בה? יש כאן מלחמות, תאונות דרכים ואלימות רבה ברחובות. השאלה היא איפה עוצרים את זה. איפה מפסיקים את הפחד. כשעשיתי מילואים קרביים לא פחדתי? אז לא חשבתי על המשפחה?

"זה אירוני, אבל מבחינת הסטטיסטיקה אני חושב שמיציתי את עצמי. התאונה קרתה לי ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי לרכוב. אני מכיר אנשים שרוכבים 30 שנה 40 שנה והסטטיסטיקה לא נגעה בהם. בי היא כבר הכתה. מלבד זאת אני גם מאמין שהחזרה לרכיבה היא הדרך האישית שלי להנציח את הרוכבים שנהרגו, להתמודד עם הנזק והצלקות שהתאונה הזו השאירה בכולנו. אי אפשר לחיות את כל החיים בצמר גפן ואני גם לא מאמין בלחיות בפחד. אני מסרב להיכנע".

אתה לא מרגיש שאתה מסכן בכך את המשפחה שלך?

אמיר. "בישראל מתעללים ברוכבים. הבעיה העיקרית היא חוסר הלגיטימציה של הספורט"

"אני לא רוצה לצייר תמונה שזה בסדר. ממש לא. קשה לי מאוד עם המחשבה שאני מסכן את עצמי ואת שלמות המשפחה שלי. מצד אחד, אני לא מעוניין להעביר את המשפחה שלי את החוויה של לחכות בכל רכיבה עד שאחזור. מצד שני, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להשאיר לילדים שלי מדינה שבה אתה צריך להתנהל בפחד ולהימנע מדברים. לא בשביל זה התגייסנו לצבא, לא בשביל זה נלחמנו על הקמתה. מי רוצה שהילדים שלו יגדלו ספונים בבית? אני רוצה שהילדים שלי ייצאו ויחוו את החיים. בכל אופן בשבילי, נגמרו הימים בהם אני בוחר את המסלולים הכיפיים - כרגע רמת הביטחון על הכביש היא השיקול היחיד".

לסיפורים נוספים עקבו אחרי דף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

החודשים הארוכים מחוץ לאוכף היו קשים לאמיר. מלבד ההדחקה והטראומה, אחרי התאונה הוא התנתק מהחברים לרכיבה ("כדי לא להתפתות", לדבריו) ואת הציוד היקר הוא חילק ומכר. החלום שלו להשתתף יום אחד בתחרות איש הברזל – "ישראמן" – נדחק גם הוא בחזרה אל אחורי הראש, יחד עם שאר השאיפות הספורטיביות שפיתח. הקושי הגדול ביותר הוא מספר, היה להתנתק מהאהבה שפיתח לרכיבת הכביש. אחרי שהחלים מאותו סדק בשוקית אמיר החל לחזור לתחביביו הישנים: ריצה ורכיבה על אופני הרים.

זה לא החזיק זמן רב. בקיץ האחרון, בדיוק שנה אחרי התאונה, השידורים של הטור דה פראנס הקפיצו לאמיר את הפיוז: "אתה לא יכול לראות את זה ולא להיזכר", הוא מספר בהתרגשות, "המהירות בירידות, תחושת הגאווה והאושר כשאתה רואה עליה ואתה יכול לה - המאמץ הכאב והסיפוק ולהצליח. הקלטתי את כל הטור. הייתי שם את הטריינר (מתקן אימון ביתי אליו מחברים את האופניים – א.ג) בסלון מול הטלוויזיה ומדווש".

אחרי שרכש בחזרה את כל הציוד, הדרך לכבישים בשביל אמיר - טיפוס של שחור או לבן כהגדרתו - היתה קצרה למדי. שיחת טלפון לשותף הישן לאימונים אורן ("זה הרגיש כאילו מעולם לא התנתקנו") והדיווש אל העבר החל.

איך נראתה הרכיבה הראשונה שלך לאחר התאונה?

"אפשר להגיד שהיא היתה אחת הטובות ואחת הגרועות שלי. זו היתה רכיבה קצרה של 30 ק"מ ואני זוכר שרכבתי בקצב הליכה. הגוף היה קפוא מפחד וכל משב רוח מרכב שעבר טלטל אותי. בכל פעם ששמעתי רכב מגיע מאחור האטתי – כמעט עצרתי. 12 הקילומטרים הראשונים היו הטראומטיים ביותר – לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להשתחרר בהם. הזיכרונות אמנם לא חזרו באופן ויזואלי אך המחשבות כל הזמן היו שם, ובלילה שלפני לא הצלחתי להירדם. אין מה לעשות, זה פחד אמיתי שמכרסם בך ורק הזמן יכול להעביר אותו".

האם כבר עברת באזור התאונה מאז שחזרת לרכוב?

"כבר עברתי שם פעמיים או שלוש. אני יכול להגיד לך שזה מכאיב ומציף את הכל למעלה. כשעברנו שם בפעם הראשונה, אני ועוד כמה חברים של הקבוצה, קיבלנו החלטה לעבור את הקטע בעמידה על האופניים עם ראש מורכן - לתת לשלום ויצחק את הכבוד הראוי להם. אני יודע שזה בטח נשמע מליצי, אבל אני מניח שהם היו רוצים שנמשיך לרכוב. שלום היה לוחם וככה הכרתי אותו. מספיק שהיית שומע אותו ורואה ההתנהלות שלו והיית מבין שזה אדם של עקרונות וערכים. הוא וסימון היו מגיעים לסאונה ולג'קוזי בקאונטרי שבו התאמנו והיית רואה אנשים שמחים ומאושרים. אני לא אוהב את הביטוי מלח הארץ, אבל אתה רואה את הרזומה של האנשים הללו ואת והעקרונות על פיהם חיו וזה הביטוי שישר קופץ לך לראש".

מבט על הנתונים שמפרסמת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מגלה כי דווקא בשנת 2011 – השנה בה אירעה אותה תאונה קטלנית – מספר רוכבי האופניים שנהרגו על הכבישים היה נמוך משמעותית משנים קודמות (14 לעומת 18 בשנת 2010, ו-15 ב-2009). השנה המצב אפילו טוב יותר: מתחילת 2012 נהרגו על כבישי ישראל שבעה רוכבי אופניים בלבד.

את אמיר, המספרים לא בהכרח מרשימים. הוא סבור כי הרכיבה יכולה להיות אפילו יותר בטוחה, אך יותר מדי ממנה תלוי במדינה ובנהגים רשלניים. כדי להמחיש את טענתו הוא מספר לי על רופא שטיפל בו לאחר התאונה והתוודה בפניו כי בדיוק כמו הנהג הדורס, גם הוא נוהג מעת לעת "גמור ומנקר" כשהוא חוזר ממשמרת הלילה.

"בישראל מתעללים ברוכבים", טוען אמיר, "אתה רוכב על הכביש, ועל השוליים אתה רק רואה שברי בקבוקים וזכוכיות. זה מצב זוועתי. אף אחד לא עושה דבר כדי למזער את הסיכונים על הכביש. הבעיה העיקרית היא חוסר הלגיטימציה של הספורט הזה בישראל. בסופו של דבר רק הקדוש ברוך הוא שומר על הרוכבים".

ובאמת כשמדברים עם אמיר, קשה שלא לחשוב על אלוהים. למרות הברק שנוצץ מעיניו בכל פעם שהוא מדבר על החזרה לכבישים, כמי שנמצא איתו בקשר מאז אותו יום אכזר, החרדה הטבעית מסרבת להרפות. "גורל, הסתברות, אישה, ילדים ועתיד" - כל אלו מחשבות מתבקשות בהתחשב בנסיבות. במקרה של אמיר הן אפילו מהדהדות בעוצמה.

אז איפה אמיר יהיה בעוד שנה? כשמדובר ברוכבי אופניים בישראל יהיו שיאמרו כי מסוכן להמר. סביר להניח כי לאחר שיסיים את מסע האופניים לדרום בשבוע הבא, אמיר יחל להתאמן לתחרות איש הברזל בנחישות האופיינית לו. הדרך לשם תהיה ארוכה ומפרכת ומלבד זאת יש גם את "החוב": אם וכאשר ישתתף, אמיר מתכוון לשאת את זכרם של סימון וגרוסמן לאורך 4 ק"מ של שחייה, 180 ק"מ של רכיבה ובריצת המרתון אשר תגיע בסוף. זה החוב שלו על כך שהוא נשאר בחיים והם לא.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ