אילן גולדמן
אילן גולדמן

האם האבוריג'ינים – "ילידיה המקוריים של יבשת אוסטרליה" – יכולים לרוץ מהר כמו רצי המרתון הקנייתים? שאלה זו עלתה לאחרונה בהקשר לפרויקט שאפתני שיצא לדרך באוסטרליה ומטרתו להכשיר בעתיד רצי מרתון בקרב קהילת האבוריג'ינים המקומית. אם תשאלו את רוברט דה קסטלה, שיאן העולם לשעבר בריצת המרתון ומנהל התכנית, תשובתו לחידה שמסקרנת כעת את ממסד הספורט האוסטרלי, תהיה שכן - הם בהחלט מסוגלים לכך. ארבעה מהם אף היו אמורים להשתתף במרתון ניו יורק, עד שזה בוטל בעקבות ההוריקן שפקד את העיר.

ובעצם למה שלא ירוצו מהר? "האבוריג'ינים היו רצי המרחקים המקוריים של אוסטרליה", אומר דה קסטלה, "בעברם רצו מרחקים עצומים כדי לשרוד. הם היו הציידים והמלקטים של אוסטרליה במשך אלפי שנים – הרבה לפני שהאדם הלבן הגיע ליבשת". מבחינת דה קסטלה, הפרויקט אותו הוא מנהל בסך הכול מפגיש מחדש את הריצה למרחקים עם תרבות ששכחה ממנה בשל מאבקי ההישרדות והשינויים שעברה עם בואם של המתיישבים האירופאים. הוא אינו פוסל שבעתיד דור הרצים אותו הוא מכשיר כעת במימון הממסד שהתעלם מהילידים במשך שנים, יוליד אלופים גדולים, "בדיוק כמו שהיה עם אבבה ביקלה שהיווה השראה לדורות של רצים מזרח אפריקאים".

אולם בינתיים, התוצאות של האבוריג'ינים אינן מפילות אף קנייתי מהכיסא – סביר יותר להניח כי אלו כלל לא שמעו על מעלליו של דה קסטלה ביבשת הרחוקה. במרוץ מבחן למרחק 10 ק"מ - אותו נסעה החבורה לבצע במזרח טימור (עד לשם בשביל 10 ק"מ?), חודשים ספורים לפני המרתון המיועד בניו יורק - אף רץ אבורג'יני מהחבורה של דה קסטלה, לא ירד מתחום 40 הדקות. צ'ארלי מאהר, 27, מורה בבית ספר תיכון סמוך לאליס ספרינגס (אזור המדבר המרכזי), עצר את השעונים על 41:29 דקות - מספיק למקום החמישי.

אבוריג'ינים באוסטרליה. האם הם יכולים לרוץ מהר כמו רצי המרתון הקנייתים?צילום: רויטרס

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

התוצאה, איך נאמר בעדינות, בינונית לגמרי: ביום טוב, הטובים בעולם ירוצו את המרחק בפחות מ-27 דקות. להגנתו של מאהר ניתן להגיד כי את הריצה והמושג "מרתון" הכיר רק לפני כשנה כשהתוודע לפרויקט. התקוות, כך מסבירים האוסטרלים, יהיו תלויות על כתפיהם של בני הנוער האבוריג'ינים.

"עד כה היו לנו הצלחות מדהימות עם האבוריג'ינים בכדורגל, רוגבי, ריצות למרחקים קצרים ואגרוף", טען דה קסטלה בראיון שהעניק בשנה שעברה לעיתון האוסטרלי "הארלד סאן", מעולם לא היה אף אבורג'יני בתחום הסיבולת. זו שאלה מעניינת שאף אחד לא ניסה לענות עליה. זה פוטנציאל שלא נבדק" אמר ימים ספורים אחרי שחזה ברצי המרתון הקנייתים מאיימים על שיא העולם.

אבל בין אם נעים להודות בכך או לא, צבע עורם של האבורג'ינים הוא כנראה הסיבה היחידה להתעניינות הגוברת מצד הממסד הספורטיבי האוסטרלי. בשנים האחרונות הריצה האוסטרלית למרחקים מדשדשת במקום וכרגע אין אף רץ מרתון ביבשת אשר מסוגל לרדת מתחום ה-2:10 שעות. התוצאה הטובה ביותר שנקבעה בשנים האחרונות היא של ג'ף האנט -2:11 שעות, והמומחים מזהירים כי הוא ורצים אחרים רק מתרחקים משיאם.

דה קסטלה, רץ (לבן) של 2:07 שעות בעברו, סבור כי הגיע הזמן לחולל מהפך בתחום. כמי שהיגרו מדרום מזרח אסיה לפני כ- 40-55 אלף שנים ופיתחו את תרבותם הייחודית על פני מרחביה העצומים של אוסטרליה, עבור אלוף העולם לשעבר, האבוריג'ינים נראים כמועמדים הטבעיים ביותר לתפקיד. העובדה שהתוצאה הרשמית הטובה ביותר בה מחזיק אבורג'יני בריצת המרתון (ככל הנראה 3:30 שעות) רחוקה שנות אור משיא העולם, אינה מטרידה אותו. בעיניו זה רק מכשול זמני, העיקר הוא הצבע.

אז האם לאבורג'ינים בכלל יש את זה ברגליים? כותב שורות אלה לא הצליח למצוא מאמר מדעי התומך בהשערתו של דה קסטלה לגבי יכולותיהם של הילידים בריצות למרחקים. להיפך, העבר דווקא הוכיח כי אבוריג'ינים מתאימים יותר לריצות קצרות ולענפים אחרים שדורשים כוח מתפרץ. קטי פרימן (מדליסטית אולימפית בריצות קצרות), ג'ושוע רוס (רץ אולימפי - 10.08 שניות ל-100 מטרים) ופטריק ג'ונסון (השיאן האוסטרלי בריצת 100 מטרים – 9.93 שניות) הם רק חלק מרשימה מפוארת של ספרינטרים ממוצא אבוריג'יני.

"הם רזים, הם בכושר ויש להם קצב שדומה לזה של האפריקאים", טוען מנגד דה קסטלה שממשיך להאמין ביכולותיהם של הילידים במרחקים הארוכים. "שמענו כל כך הרבה סיפורים מדהימים על חבר'ה (אבוריג'ינים) צעירים שרצו 80 ק"מ ביום - מהר יותר מסוסים - רק כדי לחלק דואר בשממות. איך אפשר להגיד שאין להם תרבות ריצה למרחקים?", הוא תוהה. 

סטיבן קיפרוטיץ' האוגנדי (מימין) מוביל על הצמד הקנייתי לפודיום במרתון במשחקי לונדוןצילום: רויטרס

ב"מכון הספורט האוסטרלי" כבר מפתחים ציפיות. בכירי המכון מקווים כי בשנים הקרובות יצליחו לשלב רץ מרתון אבוריג'יני בסגל האולימפי לריו 2016. למרות שעל הנייר הסיכוי נראה קלוש, המאמנים האוסטרלים המועסקים בפרויקט, ממשיכים לבחון מועמדים אבוריג'ינים באמצעות מחנות אימונים קפדניים. אלו שנבחרים, נשארים לרוב להתאמן לבדם באזורים המרוחקים - או שהם מצטרפים לכוחות המשטרה המקומיים באימוניהם. "האתגרים שלהם להתמיד באימונים הם עצומים", מודה ג'ון בל, אחד המאמנים בתכנית, "אולם ממה שראיתי עד כה, הם בהחלט עשויים מהחומר הנכון שהמרתון דורש".

למען האמת, בתכנית יש עוד הרבה מעבר לחלומות אולימפיים: התקווה האמיתית של ילידים רבים באוסטרליה, היא שהפרויקט המהפכני - המכונה גם "רצים לאמריקה" - יצליח לשלב את קהילתם באורח החיים האקטיבי והבריא שמתפתח ביבשת. עד כה, הוא פסח לגמרי על האבורג'ינים שממשיכים להחזיק בשיעורי התמותה הגבוהים ביותר ביבשת - תוצר ישיר של מחלות כמו סכרת, התמכרות לאלכוהול, סמים קשים וסיגריות. בתנאים הנוכחיים ובהתחשב במכשולים החברתיים העומדים בפניהם, הסיכויים להצלחתה של התכנית לוטים בערפל.

"המטרה שלי היא יום אחד לחזור הביתה ולהעביר את כל הידע שצברתי לדור הבא", אומר ג'וזף דיוויס, אחד המרתוניסטים המשתתפים בפרויקט. כעת הוא בניו יורק, מסייע למאמצי החילוץ בעיר בעקבות ביטול המרתון. אחרי שנים רבות בהם קהילתו נאבקה כנגד האפליה והגזענות שהופנתה כלפיה, החיזורים של הממסד הלבן בוודאי מחמיאים לו ולחבריו. אך האם רץ מרתון אבורג'יני הוא הפתרון ל-200 שנות הזנחה פושעת? זו בוודאי יכולה להיות התחלה טובה. 

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ