הפארקור כובש את עזה - אקטיב - הארץ

הפארקור כובש את עזה

הספורט שלא דורש מתקנים ושכולל טיפוס על קירות וקפיצות אקרובטיות מגגות הבתים, הגיע לרצועה שמתקשה להישאר אדישה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילן גולדמן

בשנת 2005, בעוד צה"ל ושאר הרשויות הישראליות היו עסוקות בתכנון פרטיה האחרונים של "תכנית ההתנתקות", בתוך אחד הבתים בסמטאותיה הצפופות של העיר חאן יונס, נער צעיר בשם עבדאללה אנשאסי חווה התגלות. זו לא הייתה התגלות מהסוג שמשנה חיים של אומה, אך היא בהחלט הספיקה כדי לשנות את מסלול חייו ושל חלק ממכריו. אחרי שצפה בסרט הדוקומנטרי, "לונדון קופצת" – סרט המתעד שלושה ספורטאי "פארקור" (אותם צעירים נועזים שמטפסים על קירות ומבצעים קפיצות אקרובטיות מגגות של בתים) חורשים את אתריה של לונדון - אנשאסי החליט כי גם רצועת עזה חייבת לקפוץ.

ההמשך כנראה היה צפוי מראש. את "לונדון קופצת" הראה אנשאסי לחברו הטוב מחמד אלג'חבר, והשניים החלו לקפוץ ברחובותיה המתפוררים של הרצועה, כשהם מחקים את אותן דמויות שראו בסרט. "בהתחלה אנשים לא קיבלו אותנו", סיפר אנשאסי לכתב של הניו יורק טיימס בשנה שעברה, "אנשים היו אומרים עלינו שאנחנו קופצים כמו קופים ומטפסים על בניינים בדיוק כמו גנבים". המרדפים של המשטרה המקומית אחר השניים בוודאי לא תרמו לתדמית.

ממסי עד לונה צ'מטאיי

כיום זה סיפור אחר לגמרי. 7 שנים לאחר היווסדה, חבורת הפארקור העזתית מונה כבר יותר מעשרה חברים, ובהתחשב במצב הספורטיבי העגום השורר ברצועה, בלתי אפשרי להתעלם מחבריה שמקפצים מבניין לבניין ומשמחים את העוברים ושבים. קבוצת הפייסבוק הרשמית שלהם פעילה מתמיד ונכון לכתיבת שורות אלה מונה לא פחות מ-1,673 חברים מכל רחבי העולם. "המטרה שלנו היא בעיקר להפיץ את הפרקור בקרב הנוער הפלסטיני", טוענים המייסדים בעמוד הקבוצה.

פארקור בעזה. שאיפות בינלאומיותצילום: אי-אף-פי

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

אבל מתברר כי לחבורה העזתית יש גם שאיפות בינלאומיות. בחודש מארס האחרון, בצעד נדיר, מספר ספורטאי פארקור מהרצועה הורשו לצאת לאיטליה. "זו הייתה הגשמת חלומנו הגדול ביותר", הודה אלג'חבר שיצא ביחד עם חבריו לרומא. ומה הם בדיוק עשו שם בבירה האיטלקית? במרבית הזמן התאמנו עם חבורות רחוב מקומיות והופיעו בפני קבוצות של מהגרים מוסלמים וערבים. אך גולת הכותרת מבחינתם הייתה עצם היציאה לחו"ל: "הצלחנו להתגבר על מחסומי הגבול הישראלים. הם היו המכשול הגדול ביותר שלנו", הסבירו.

הסרטונים מהמסע לרומא אינם משאירים מקום לספק, החבר'ה מעזה הם להיט. הסלטות המסובכות שביצעו היישר אל תוך גינות ומעל חומות זכו לתשואות אדירות מהמקומיים. למרות ניסיונם המוגבל, יש האומרים כי נסיכי הפארקור העזתים אינם נופלים מחבריהם האירופאים, אולי אפילו טובים יותר באלמנטים מסוימים. אך זה כמובן לא מגיע בלי מחיר: מלבד שעות של אימונים, כמו בכל ספורט אקסטרים, גם הפעם זו הבריאות. כשעבדאללה מאמון מהחבורה העזתית מחייך, שיניו השבורות מבהירות: הפארקור לא פחות מסוכן מהחיים ברצועה.

"אתה חייב להיות מודע לעצמך ולסיכונים", טוען מאמון שמספר כי עצמות שבורות הן חלק מהמשחק שמתנהל בין דיונות החול העזתיות לבניינים הרעועים של מחנות הפליטים. למי שרוצה להצטיין בפארקור – ענף ספורט שהתפתח ברחובותיה של צרפת ולעיתים מתגרה בחוקי הפיסיקה - חייבים להיות עצבי ברזל.

"זה בכלל ספורט שמלמד אותך להתגבר על מכשולים בחיים", טוען ג'יהאד אבו סולטאן, 24, אחד הספורטאים העזתיים, "הוא גורם לי להרגיש חופשי". דבריו של אבו סולטאן בעצם משקפים את מקור כוחו האמיתי של הפארקור: היכולת לעסוק בו מבלי להיות תלוי בדבר מלבד מה שכבר קיים סביבך. כל מקום ממנו,או עליו, אפשר לקפוץ, תופס. מגרש האימונים של הספורטאי יהיה בדרך כלל הרחוב הצפוף, הגג של השכן, או במקרה של "רצי החופש" (כינוי נוסף לפארקור) העזתיים: בתי קברות מקומיים, הגג של בית החולים ובעיקר חורבות מחוררות מכדורים ופגזים.

פארקור בעזה. "המשך יבוא" מבטיחים חברי הקבוצהצילום: אי-אף-פי

"זהו מגרש המשחקים הטבעי שלנו", מסבירים החבר'ה העזתיים לכתבים הזרים שמגיעים לראיין אותם, "אנחנו חיים תחת מצור". איי החרבות – תוצר ההפצצות הישראליות בשנים האחרונות - מצטלמים בצורה "סקסית" וממחישים היטב את נרטיב המסכנות העזתי. "ראינו את המלחמה, את ההרג והפלישה" אומר אנשאסי, "כשהייתי ילד ראיתי את כל הדם והפציעות אבל לא ממש הבנתי מה זה אומר".

אולם גם בשבועות האחרונים המצב מסביב לחאן יונס אינו מזהיר: בתקופה של חוסר יציבות כרוני בין ישראל לבין שלטון החמאס בעזה, חברי הקבוצה מספרים כי התקיפות של חיל האוויר ברצועה, מאלצות אותם לשנות את מיקום האימונים באופן תכוף – לעיתים אף מונעות מהם לצאת ולהתאמן. הם אף פעם אינם יודעים מהיכן זה יגיע והסיכון מבחינתם הוא עצום. למרות זאת הם מבינים כי בישראל ישנם גם קולות אחרים שאינם ששים לקרב.

אז מדוע בכל זאת לקחת סיכון ולהתאמן? "הספורט הוא דבר מאוד חשוב, טען לא מזמן אלג'חבר בראיון שהעניק ל-AFP, "לספורטאים יש אפשרות להפיץ את שמה של פלסטין ברחבי העולם". אבל הוריו של אלג'חבר בן ה-24, חושבים לגמרי אחרת. הם היו מעדיפים לראות את בנם – בוגר הפקולטה למולטימדיה באוניברסיטה האסלאמית של עזה – מוצא עבודה ומכניס קצת כסף לביתם העני. העובדה שלפני מספר ימים, הכריז שר הספורט הפלסטיני ברצועה, מוחמד אל מדהון, כי קטאר תממן הקמתה של "עיר ספורט בעזה" בעלות של 25 מיליון דולר, לא ממש מזיזה להם. "אין שום עתיד בספורט", הם ממשיכים לומר.

אפשר להבין את חששות ההורים. על פי נתונים שהתפרסמו בדו"ח של האו"ם בשנה שעברה, עולה כי 70% מתושבי הרצועה הם צעירים מתחת לגיל 30 - קרוב ל-50% מתוכם מובטלים. בכל יום נתון אלפי בני נוער מסתובבים ברחובות הרצועה בחוסר מעש משווע ורק לפני חודש ימים, איהב אבו נאדה, צעיר בן 20 הצית עצמו אחרי "שלא מצא עבודה במשך חודשים". אך גם בימים קשים ולוטים בערפל, החבורה העזתית של אנשאסי אינה מוותרת. הם מבחינתם מוכנים להבטיח לצעירי הרצועה תרופה "שעוזרת להתמודד עם הדיכאון של החיים בעזה": קוראים לה פארקור.

צפו בחברי הקבוצה מבצעים פארקור ברחובות רומא:

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ