הבריחה של תושבי הדרום מהמציאות לספורט

ההסלמה בדרום השביתה את אורח החיים של תושבי האזור, אך יש גם כאלה שלא מוותרים על האימון היומי

אילן גולדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן גולדמן

זו שעת בוקר מוקדמת בתל אביב והשגרה בבועה עדיין מנצחת. כהרגלו, פארק הירקון היה גדוש במאות ספורטאים שהקיצו לפני שעות העבודה כדי לרכב, לחתור ולרוץ. הפרצופים מוכרים והמבטים מפוקסים. לעת עתה. דבר אינו מצליח להפר את השלווה הקוסמית של הפארק.

100 ק"מ דרומה משם, המצב מעט שונה: שדרות יצחק רגר, מציריה הראשיים של העיר באר שבע, שומם כמעט לגמרי. הרצים, שנוהגים לפקוד את השדרה מדי בוקר, בחרו הפעם להסתתר מאימת הטילים שמשוגרים מידי כמה שעות מרצועת עזה. אלו שנשארו בעיר אחרי ההסלמה הקיצונית שחלה במצב הביטחוני, ספונים בבתיהם, בעיקר דבוקים למסכי הטלוויזיה.

כל ניסיון לאתר חדר כושר פתוח עולה בתוהו. מאז חוסל רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, חדרי הכושר המקומיים סגרו את שעריהם – לא תמצאו אפילו מענה טלפוני - וההוראות של פיקוד העורף הן חד משמעיות. אף אחד אינו מוכן לקחת סיכון מיותר ולהתקהל. אוניברסיטת באר שבע, עורק החיים הראשי של העיר, סגרה גם היא את שעריה, מרבית הסטודנטים התפזרו לכל עבר.

חוף אשקלון השומם, אתמול

"אנחנו לא יוצאים לשום מקום", מספר יניב הדר, 34, סטודנט לתואר שני שמארח אותנו בדירתו הסמוכה לבית החולים 'סורוקה'. "במצב כזה זה פשוט מפחיד לצאת לעשות ספורט. לא נעים להיתפס בחוץ באזעקה. המטחים יותר צפופים מבעבר, יותר תכופים", הוא מסביר. הדר, טריאתלט תחרותי בזמנו הפנוי, אינו לוקח סיכונים מיותרים. את אימון הרכיבה שלו הוא יבצע בערב, על מתקן אימון ביתי. השעמום נורא אך לפחות אינו הורג. את הרצים לדבריו, נצליח אולי למצוא בין הרחובות הצפופים, היכן שניתן למצוא מחסה בתוך חדרי המדרגות.

אבל לא כולם מתחבאים. אלכס מרקין ויריב גרינשפן הם שני ספורטאים מקומיים שאינם מוכנים לקטוע את השגרה הספורטיבית שלהם. "אני הולך לרכוב היום בערב", מכריז גרינשפן, סטודנט בן 25, "זו תחושת מחויבות, זה האומץ האזרחי שלי. החיים לא נגמרים בגלל שיורים לעברנו, זה פרס שאנחנו לא מוכנים לתת לצד השני". גם הנהגים שצועקים לעברו שיעוף הביתה ויתפוס מחסה, לא מצליחים לשכנע אותו כי הוא טועה. כיוון הרכיבה בערב יהיה צפונה. את האזעקות בין כה וכה לא שומעים כשרוכבים.

ב-20 לאוגוסט אשתקד, מרקין לא שמע את האזעקה, כשטיל גראד נחת מטרים ספורים ממנו. "חזרתי לבד מרכיבה לכיוון שדרות וקלטתי פס לבן בשמיים", הוא משחזר, "הבנתי שיש משהו בשמים, ולפתע שמעתי רעש אדיר ופשוט עפתי בעוצמה מהאופניים". מרקין היה בר מזל. הטיל נחת במרכז הכביש ומלבד רסיסים שחדרו לידו, הפציעות היו מזעריות. למרות מה שעבר, המציאות הנוכחית אינה מזעזעת אותו. הסטטיסטיקה כבר נגעה בו והסיכוי שדברים יחזרו על עצמם, קלוש. כך לפחות הוא חושב.

"הספורט הוא הבריחה היחידה מהמצב", טוענים השניים, "המציאות פה חונקת אותך והספורט הוא המפלט האולטימטיבי מהחדשות. על הכביש אתה שוכח הכול, זה רק אתה והנשימות". עזיבת העיר אינה אופציה מבחינתם של מרקין וגרינשפן. עניין של ערכים.

באשקלון המצב אפילו יותר גרוע. העיר שוממה, ומידי כמה שעות השמיים מתמלאים בכתמים לבנים, כאילו מזכירים שכיפת הברזל פועלת במלוא העוצמה. ההפגזות המסיביות של צה"ל נשמעות היטב בעיר וחוף הים שבימים כתיקונם שוקק חיים, ריק מאדם.

שמעון אבל, 60, אחד הדייגים המקומיים, אינו מוותר על התחביב גם היום. "התרגלנו כבר", הוא מספר, "יש אזעקות, יש נפילות", אך אבל והחכה בשלהם. למרות שהשלל אינו מבטיח כבר חודשים, הדייג המקומי אינו נוטש את העמדה הרגילה שלו בשולי המרינה. "אנשים הגיעו בבוקר כרגיל, עשו את תרגילי הכושר שלהם ושחו", מעידים עובדי הקיוסק בכניסה לחוף דלילה. גם באשקלון שגרה היא שגרה.

תושבי הדרום בעת האזעקהצילום: ניר כפרי

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

באותו הזמן בלהבים, ישוב נוסף שנמצא במרחק טיווח מעזה, עניינים כמעט כרגיל. קבוצת הילדים שנמצאת בבריכת השחייה המקומית עוצרת את האימון, המאמן מסביר מספר נוהלי בטיחות לגבי היציאה מהמים במקרה חירום, וכולם חוזרים לחתור בקצב. "האימונים ישתנו בהתאם לחומרת המצב", מסביר לנו איש הברזל דורון דרמון. סיכונים מיותרים הם אינם מוכנים לקחת.

אבל את רונית שפריר, ספורטאית מקומית שמתחרה בענף הטריאתלון אי אפשר ממש לעצור: אתמול בערב, שעות ספורות אחרי חיסולו של ג'עברי, היא היתה שם בחוץ, רצה כהרגלה. "עד שזיקוקים עפו מעליי באוויר. המטחים על באר שבע פשוט טסו לי מול הפרצוף", היא מספרת, "זה מפחיד, הזוי, לא נורמלי. אבל אין ספק שזה שובר את השגרה. לך תנסה להסביר את זה למישהו שנמצא בחו"ל". מלבד הבריאות כמובן, הדאגה העיקרית בבית משפחת שפריר היא החידוד האחרון לקראת טריאתלון אילת שבפתח.

ובחזרה לתל אביב: בעת ששורות אלה מוקלדות משהו משונה מתרחש. אחרי יום שלם של התחמקות מדויקת מטילים ואזעקות בדרום, האימה תופסת אותנו דווקא במעוז הבטוח ביותר במדינה. צפירה עולה ויורדת ומסביב אלפי אנשים רצים ומשתטחים על הקרקע. סוריאליסטי. האם זרוע החמאס הגיעה עד לכאן? מעניין אם הפארק עדיין יהיה שרוי בשלווה קוסמית גם מחר בבוקר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ