משורר, בנו של נגר ורץ האולטרה הגדול אי פעם

במשך ארבעה עשורים שכתב יאניס קורוס את שיאי העולם במרחקי הסיבולת. "אני משתלט על הגוף באמצעות המחשבה", הוא חושף את סודו

אילן גולדמן
אילן גולדמן

האם בן אנוש באמת מסוגל לרוץ את המרחק בין אתונה לספרטה – 246 ק"מ – תוך 36 שעות? זו היתה השאלה ששבתה את רוחו של ג'ון פודן, היסטוריון חובב וקצין בחיל האוויר הבריטי, אחרי שסקר את פרטי מסעו ההרואי של פידיפידס, השליח היווני שעל פי הרודוטוס רץ את המרחק בין הערים כדי להזעיק תגבורת כנגד הפולש הפרסי במאה החמישית לפנה"ס. ב-1982 סקרנותו של פודן לא עמדה לו יותר והוא טס ליוון כדי להוכיח את הבלתי אפשרי: הוא וחבריו הצליחו לכסות את המרחק האדיר בפחות מ-40 שעות של ריצה.

שנה לאחר מכן, ההרפתקה של הבריטי כבר מוסדה למירוץ ה"ספרטתלון", ועל קו הזינוק באתונה התייצבו 45 רצי סיבולת מובילים שהגיעו מ-11 מדינות, כולם להוטים להיכנס לספרי ההיסטוריה כמנצחים הראשונים של האתגר. אבל את מה שהתרחש לאחר מכן באותן דרכים יווניות משובשות בין אתונה לספרטה, אף אחד מהם לא חזה, במיוחד לא פודן.

כבר בקילומטרים הראשונים למירוץ, בחור צנום ומשופם בשם יאניס קורוס, משורר ובנו של נגר מקומי מהעיר טריפולי, נטל את ההובלה ונעלם. לתדהמת המארגנים והמלווים, הקצב שהכתיב התאים יותר לתחרות של 10 ק"מ, לא לתחרות האמורה להתפרס על פני יומיים ואורכה פי שש מריצת מרתון.

יאניס קורוס. "רץ למרחקים חייב להיות כמו עץ שכל הזמן מתחזק"צילום: עמוד הפייסבוק הרשמי

כולם היו בטוחים שבקצב ריצה ממוצע של חמש דקות ו-20 שניות לקילומטר (רק לשם השוואה, ב-2011 הקצב הממוצע בעולם לריצת מרתון היה קצת מעל שש דקות לקילומטר) ובמסלול המכיל גם עליה קשה שאורכה כמעט 20 ק"מ, קריסתו של קורוס בן ה-27 היא רק עניין של זמן.

היווני הוכיח את ההיפך: ככל שהקילומטרים נקפו, התלהבותו רק הלכה וגברה. כעבור 21 שעות ו-53 דקות, קורוס נכנס לספרטה כמנצח והשתחווה בפני פסלו של המלך לאונידס. הזמן הבלתי נתפש שקבע למסלולו של השליח, העניק לו את הכינוי "פידיפידס". המארגנים, ביניהם גם פודן, ניסו להבין מאין הגיע הרץ האלמוני, היכן קיצר ואיך הם לא עלו עליו?  

את פיות הספקנים סתם קורוס שבועות ספורים לאחר מכן, כששרף את שלושת השלבים של מירוץ "הדנובה" האוסטרי (320 קילומטרים בשלושה ימים) בקצב ממוצע של ארבע דקות ו-21 שניות לקילומטר תוך ריסוק שיא המסלול הקודם. לאלה שעוד פקפקו ביכולותיו, העניק היווני שיעור מאלף במירוץ ששת הימים של ניו יורק באותה השנה, כש-48 שעות אל תוך הריצה, העלה הילוך והחל לשכתב את טבלת שיאי העולם במרחקי הסיבולת. אחרי שעבר 1,022 ק"מ ומחק את שיאו בן 96 השנים של ג'ורג' ליטלווד, התברר כי קורוס חתם את שמו על לא פחות מ-16 שיאי עולם חדשים.

אך הוא לא עצר שם. היווני בן ה-56, שרק לפני מספר שבועות הספיק לרשום שבעה שיאי גילאים חדשים במירוץ 24 שעות בקנדה, ניצח את הספרטתלון (ושיפר באופן משמעותי את תוצאתו מ-1983) שלוש פעמים נוספות, ובמהלך קריירה שנמתחת כבר על פני ארבעה עשורים, קבע יותר מ-150 שיאי עולם בכל מרחק סיבולת שהמציא האדם - מ-12 שעות ועד 1,000 מייל.

"רץ למרחקים חייב להיות כמו עץ שכל הזמן מתחזק. אסור לו להפסיק להצמיח ענפים ושורשים חדשים", מנסה קורוס להסביר את מה שמניע את רגליו במשך שנים כה רבות, "אתה כל הזמן חייב למצוא מקורות השראה", הוא גורס. כמי שלמד ספרות ואמנות, כתב מעל 1,000 שירים וחיבר ספר פואמות, הספורטאי היצירתי מוצא את המוטיבציה שלו בעיקר באמצעות החיבור הבלתי אמצעי בין הריצה לטבע. למרות שהוא מתאר ניתוק כמעט מוחלט בין הגוף לנפש במהלך המירוצים, קורוס מודה כי את הכאב הוא חש בכל אתגר שהוא לוקח על עצמו. כיצד הוא בכל זאת מוצא את הכוח להמשיך? "כשאחרים מתעייפים הם עוצרים, אני לא. אני משתלט על הגוף באמצעות המחשבה ומצווה עליו להחזיק מעמד".

לדברי היווני, במהלך מאמצים קשים גופו מדבר אליו, מצווה עליו לאכול, להמשיך, ובמקרים קיצוניים אף להתפנות לבית החולים. הוא מספר כי רכבת ההרים המנטלית והפיזית משליכה אותו חזרה אל עבר ילדותו, אותה הוא משחזר במהלך הריצות הארוכות, שם הוא ימצא את החתיכה החסרה בפאזל שתחזיק אותו עד קו הסיום. "אני זקוק לנפילות האלו", הוא מודה, "זה עוזר לי למצוא את הכוח והתשוקה".

אך בין אם הוא מגזים בערך הרגש בפעולה יחסית פשוטה כמו ריצה, אין ספק שמרכיב מסוים בנפשו עזר לו להעמיד את שיא העולם ל-24 שעות על 303 קילומטרים (את מרחק המרתון באותה ריצה הוא עבר בקצת פחות משלוש שעות), או לשפר את תוצאת הספרטתלון של עצמו ביותר משעה. כשהוא הולך על כל הקופה ונכנס לטראנס, אפילו התזונה יכולה להמתין עד שיסיים לרוץ. אסור שדבר יוריד את ה"אל" בחזרה אל כדור הארץ.

אם תשאלו אותו מהיכן קיבל את כוחו האדיר, ישליך היווני, שהיגר לאוסטרליה לפני 22 שנה כיוון שלא זכה לתמיכה ממשלתית, את מרבית האשמה על סבו, אצלו בילה את מרבית הילדות. "הוא חינך אותי ביד קשה", הוא מסביר, "גם אמי הייתה דמות די קשוחה". אבל אל הריצה אף אחד לא דחף אותו. על אף שכיום הוא נחשב לאחד הספורטאים המעוטרים בעולם, מתברר כי קורוס בכלל החל את דרכו הספורטיבית כקופץ לגובה. הריצה למרחקים הגיעה רק כשהיה בן 16.

מירוץ הספרטתלון. "הכל סובב היום סביב מכירת ספרים ונעליים", אומר קורוסצילום: עמוד הפייסבוק הרשמי

האימונים שלו הם הדבר האחרון עליהם ימליץ למי שרוצה להתמחות במרחקי האולטרה: "אימון טיפוסי שלי יכלול שישה מקטעים מהירים של שני ק"מ או שני מקטעים מהירים של שישה ק"מ", הוא מגלה. את מרבית עבודת המהירות הוא יבצע על המסלול וכלל הברזל שלו הוא לא לרוץ מעל 12 ק"מ לאימון. "המירוצים הם הריצות הארוכות שלי", הוא מסכם.

כיצד הוא מתאושש ממאמצים כה מפרכים? כל שנה הרץ מרשה לעצמו לקחת לפחות שלושה חודשי מנוחה – לרוב בקיץ – אותם יקדיש לאמנות ולמוזיקה. לאחר מירוצים הוא ינסה להישאר אקטיבי כמה שיותר, תלוי כמה שריריו וכפות רגליו ספגו במהלך האירוע: "לוקח לרגליים שלי לפחות שבוע לרדת בחזרה ממידה 45 ל-43", מסביר רץ האולטרה, שבדרך כלל יעדיף טיפולי קרח כדי להקל על הסבל. עבורו הבעיה העיקרית היא הדיכאון שתוקף אותו לאחר המירוץ: "אני מרגיש אכזבה, מעט מדוכא, אני מרגיש שלא השגתי מספיק, אבל זה מה שמניע אותי להמשיך לדחוף". כנראה שזו בדיוק הנוסחה להשאיר אותו על הרגליים גם אחרי 30 שנות ריצה.

כיום אין ספק שקורוס כבר אינו רץ מרחקי האולטרה המהיר בעולם. בשנים האחרונות דור חדש של רצים צעירים המאומנים על ידי מיטב המדענים והמאמנים שכסף יכול לקנות, מאיים על תוצאותיו האגדיות, נוגס באטיות בשיאים שבעבר נחשבו בלתי שבירים. אף אחד מהם אינו מתעניין בעשרות הכינויים שקורוס הרוויח במהלך חייו, או ברוחניות שהוא מביא עמו אל התחום.

"הוא אגדה", טוענים מעריציו, "ללא ספק הרץ הטוב ביותר בכל הזמנים". אך היווני אינו מסתפק באהדה. מדי כמה שבועות הוא נודד בעולם בעקבות מירוצי הסבולת הקשים ביותר, מנסה להוכיח שכוחו עדיין במותניו. "אני מאוכזב מאוד מכל התופעות האלה שחודרות לתחום ריצות האולטרה. הספורט הזה, כמו כל ענף אחר, סובב סביב תוצאות רשמיות. לא סביב מיתוסים, פנטזיות או המצאות מזויפות כמו ריצת אולטרה על הליכון, או שבטים (שבט הטרהומרה – א.ג.) בעלי יכולות היפותטיות", תוקף קורוס את הצורה שלדעתו לבש תחום ריצות הסיבולת בעולם. "זה הכל סובב היום סביב מכירת ספרים ונעליים". ממה הוא כל כך מפחד? אולי שהעולם יגלה כי אחרי הכל, גם ה"אל היווני" הוא אנושי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ