מרתון טבריה |

בדידותה של האחרונה בריצות למרחקים ארוכים

הלנה טיבר, סבתא בת 70 מפ"ת, מספרת על הקשיים שבמקום האחרון ואיך היא פשוט ממשיכה לרוץ. "זה מתסכל אבל אני עושה את המיטב"

אילן גולדמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילן גולדמן

חלקיק שנייה לאחר שזוהר עובד, ראש עיריית טבריה, סחט את ההדק והזניק בירייה מחרישת אוזניים את המרתון של עירו, עשרות רצים קנייתים ואתיופים כבר שעטו דרומה על רחוב הגליל במהירות של 20 קמ״ש – אפילו יותר. בהתאם לסדרו הטבעי של עולם הריצות למרחקים, מעט אחרי המזרח אפריקאים הדקיקים, נוצר לו נחשול ענק שהכיל את מאות הרצים הישראלים.

הלנה טיבר היתה גם היא בין המזנקים, אך ניסיון העבר לימד אותה כי עדיף להמתין מעט מאחור, עד שהעשן יתפזר וסכנת הדריסה תחלוף. רק כשרחוב הגליל חזר למצבו הקודם, ומאות הרצים נעלמו לפנים, טיבר הרשתה לעצמה לצאת. מבט קצר לימין, מבט קצר לשמאל, והסבתא בת ה-70 מפתח תקווה זינקה למרתון השלישי בחייה. "אני לא יודעת מה נותן לי את הכוח", היא מודה, "אני פשוט אומרת לעצמי שאני יכולה".

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

אבל מי שמכיר את טיבר, יודע שבסיפור שלה עם הריצה יש הרבה מעבר לגיל או התמודדות עם מרחק. השם שנתן אלן סיליטואו לספרו האלמותי, "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", אולי ממחיש בצורה הטובה ביותר את חווית המרתון האישית שלה. בארבע השנים האחרונות, מאז החליטה להתנסות בריצת מרתון ("אני לא ממש יודעת למה"), הלנה טיבר מסיימת את המרתון של טבריה הרבה אחרי כולם. מה זה הרבה? בשנה שעברה טיבר סיימה את המרוץ בזמן של שש שעות ו-21 דקות - מקום אחד לפני האחרון ו-21 דקות מעבר למגבלת הזמן החוקית – יותר מ-4 שעות אחרי המנצח וכמעט שעתיים וחצי אחרי מרבית הרצים. אילולא בתה, לא היה מי שנשאר למדוד לה את הזמן. הרצה טוענת כי זה כבר קרה.

"זה קצת מתסכל", היא מודה, "למרות שאני לגמרי מבינה שקשה להמתין כל כך הרבה זמן. מאוד הייתי רוצה לרוץ מהר יותר ולהספיק לסיים כעבור שש שעות, אבל אני חייבת להיזהר בגלל הגיל. אני משתדלת לרוץ רוב הזמן ואני יודעת שאני עושה את המיטב". את מרבית הדרך עד לקיבוץ עין גב ובחזרה, טיבר עשתה לבדה, מלווה על ידי האמבולנס שמאסף את המירוץ. בקטעים מסוימים אחת מבנותיה הצטרפה אך בסופו של דבר היתה זו טיבר, הנוף המהפנט ושעון הדופק שלה. "זה מרגיש מעט בודד, אך מדי פעם יש אנשים על הדרך שמעודדים".

מלבד הבדידות היחסית, מסתבר שיש גם קשיים טכניים כשאתה אחרון. בשנים עברו, כשטיבר, סבתא ל-7 נכדים, סיימה את מרתון טבריה, היא לא מצאה אף אחד שיקבל בחזרה את שבב מדידת הזמנים שהיה מחובר לה לנעל. בכך הסתכנה בקנס כספי מצד מארגני האירוע. ואם זה לא מספיק, אחרי שגמאה 42.2 ק"מ המרתוניסטית גם היתה צריכה לנסות לאתר לעצמה מדליית השתתפות. מתברר כי גם בחצי מרתון ת"א בשנה שעברה, ביום קריר וגשום, אף אחד לא המתין לה עד שתסיים. למרות שטיבר לוקחת הכול ברוח טובה ומבינה היטב את החוקים, הטעם שנשאר בפה אחרי מקרים שכאלה, חמצמץ.

ומה אומרים על כך באיגוד האתלטיקה, שמארגן את המרוץ בטבריה? "כמו בכל מרתון בעולם, בו נסגרים כבישים, נחסמת תנועת כלי רכב ונגרמת אי נוחות קלה לתושבים, המארגנים חייבים להכריז מראש על נעילתו הרשמית של המרתון", מסבירים לנו שם, "הזמן הרשמי לנעילת המרתון (6 שעות לאחר הזינוק) מפורסם זמן רב מראש בכל אמצעי פרסום אפשרי. הוועדה המארגנת אף דואגת לעבור על המסלול עם רכב, לקראת נעילתו הרשמית של המרוץ, על מנת לבדוק כמה משתתפים עדיין רצים על המסלול, ומחכים להם בגמר".

עוד הם מוסיפים: "נציגות מטעם הגוף שאחראי על מדידת הזמנים ומטעם הוועדה המארגנת, תמיד נשארת במקום עד אחרון המסיימים, אולם באופן טבעי קו הסיום לא נראה חגיגי ומלא כפי שהוא נראה שעה, שעתיים או 3 שעות קודם לכן. אי לכך, לעיתים, נגרמת התחושה שאזור הגמר נטוש". באשר לטענה כי בעבר לא היה מי שימדוד את הזמנים לאחרוני המסיימים, מוסרים לנו מהאיגוד: "מעולם לא התקבלה תלונה בנושא". הם מצידם מבטיחים כי נציג הוועדה המארגנת ימתין בנקודת הסיום עד שהרץ האחרון יחצה את הקו.

"עד כמה שזה מצער, זה חלק בלתי נפרד מחוקי המשחק", מאשרת נעם פוזן משוונג, חברה אשר מתמחה בהפקת תחרויות סיבולת, "זה מאוד לא נעים להגיד למשתתף שהוא אינו עומד בזמנים שנקבעו, אבל לעיתים אין ברירה". במסגרת תחרות איש הברזל "ישראמן", אותה מפיקה החברה מידי שנה, "נאלצנו להוריד אנשים מהמסלול", מודה פוזן, "זה קשה, במיוחד בגלל שאתה יודע שאנשים מתאמנים לתחרות הזו במשך שנה שלמה".

טיבר כאמור, מקבלת את המצב בהבנה, אך היתה שמחה לו גם האחרונים היו זוכים ליחס חם יותר ממארגני המרוצים. "יש בי חרטה שהתחלתי מאוחר", היא אומרת, "אם הייתי מתחילה כמה שנים קודם, הייתי יכולה לרוץ הרבה יותר מהר. יש בי יצר תחרותי", היא ממשיכה, "הבעיה שבגילי אין עוד הרבה לתת וקשה להיות תחרותי עם צעירים יותר". על אף הגיל, פרישה אינה באה בחשבון. בשבילה, אתגר המרתון רק "הולך ונהיה קל יותר בכל שנה". את חברותיה ונכדיה, היא משאירה פעורי פה בכל פעם מחדש.

בעוד מספר ימים הריטואל יחזור על עצמו וטיבר שוב תתייצב על קו הזינוק בטבריה, חמושה כהרגלה בחטיפי אנרגיה ובקבוק מים. בהתאם למשטר האימונים הקפדני שהיא מקיימת (על פי ספר האימונים Non Runners Marathon trainer), לפני שבועיים היא עוד הספיקה לצאת לריצה "מסכמת" של 32 ק"מ. כעת היא חשה מוכנה. "במהלך המרתון אשחרר את המחשבות ואעשה מדיטציה", חושפת טיבר, "אבל גם אנסה לעקוף את מי שאוכל". היא בהחלט תשמח מאוד אם מישהו יישאר שם לקבל אותה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ