אילן גולדמן
אילן גולדמן

34 שנים חלפו מאז שג'וני קרסון המנוח, המנחה המיתולוגי של תכנית האירוח האמריקאית "טונייט שואו", פנה אל פארק בארנר בבקשה שיתארח אצלו. לאכזבתו של כוכב הטלוויזיה, סירב בארנר להצעה בנימוס, בתואנה "שאני מעדיף לנצל את כל ימי החופשה שלי כדי להשתתף במירוצי אולטרה (תחרויות ריצה ארוכות מ-42.2 ק"מ – א.ג.)". וכך, פספסו מיליוני צופים את ההזדמנות לפגוש את אחד מרצי המרחקים הגדולים - ויש שיגידו המטורפים - שידעה ארה"ב.

מי שהכיר את בארנר בשנות ה-70' ידע כי הזימון לתכניתו של קרסון היה מתבקש. בימים בהם עוד נחשב המרתון בעיני העולם כפסגת היכולת האנושית, הוא היה האלוהים. מהנדס מחשבים מופנם מפנסילבניה שהיה מסוגל לרוץ ללא הפסקה במשך 40 שעות, ונדד עם ציוד בלוי באוטובוסים כדי להשתתף במירוצים הקשים ביותר בארה"ב, לעתים יום אחרי יום, לרוב על חשבונו. הוא היה זה שהכתיב את החוקים במרחקים הבלתי שפויים ועזר להוציאם מחוץ לארון. בזמן שמרבית האמריקאים רק שמעו על טרנד הריצה מחברים, בארנר כבר הספיק לסיים 14 תחרויות אולטרה מרתון "גב אל גב", כפי שהגדיר זאת. לפני מספר שבועות סוף כל סוף זכה להכרה המיוחלת: הפנסיונר בן ה-68 הוכתר כחבר כבוד בהיכל התהילה של רצי האולטרה מרתון האמריקאים.

המרחקים שגמא היו רק קצה הקרחון בקריירת הריצה המשגשגת שלו. למרות מבנה גוף מוצק וכבד יחסית (80 ק"ג שהתפרשו על פני 185 ס"מ), המהנדס השתקן היה בין רצי האולטרה המהירים שידעה היבשת. בימיו הטובים, הדהים בארנר את קהילת רצי המרחקים האמריקאית, כשירד מתחום שש השעות בריצת 50 מייל - קצב שהיה מאפשר לו להשלים מרתון בשלוש שעות.

בארנר. הקיף את כדור הארץ שלוש פעמיםצילום: Leo Kulinski, Jr.

"הוא לא אנושי", נהגו לומר מתחריו, שלא הבינו איך "שחקן הבאולינג הנפוח" תמיד עוקף אותם ולא מאט. אחד מהישגיו הגדולים נרשמו בשנת 1974 באגם ווראמאוג שבקונטיקט - אירוע שמוכר עד היום כתחרות 100 הקילומטרים הרשמית הראשונה בארה"ב. בארנר שרף את המסלול בזמן של 7:37 שעות (קצב של 4:34 דקות לכל קילומטר) כשהוא אפילו מקדים את אגדת הריצה האמריקאית, טד קורביט. כעבור שלוש שנים, הוא קיצץ קרוב ל-25 דקות מהתוצאה. "במבט לאחור, אני מתקשה להאמין שעשיתי את כל הדברים האלה", טען לפני מספר שנים, באחד הראיונות הבודדים שהעניק בחייו.

במונחי ריצה, בארנר היה פשוט מפלצת. בחישוב שעשה פעם כתב עיתון ה"פטריוט ניוז" בפנסילבניה - כשהרץ התייצב בפעם ה-35 ברציפות למרתון הריסבורג - התברר כי  הספיק לרוץ בחייו 135 אלף קילומטרים. בשפה פשוטה יותר: די בכדי להקיף את כדור הארץ שלוש פעמים, ואז עוד לרוץ את המרחק בין פנסילבניה למקסיקו וחזרה. ומה בנוגע לפציעות? "מתחתי פעם שריר כשניסיתי לרוץ מהר בתיכון", סיפר בארנר בדרכו הצנועה והאופיינית ל"ספורט אילוסטרייטד" ב-1978. אגב, אותו ראיון התקיים ימים ספורים אחרי שהאולטרה מרתוניסט העמיד את שיא העולם בריצה ל-24 שעות על 262 קילומטרים. "אף אחד באותה תקופה לא היה מסוגל לשמור על הקצבים הללו", טען מארגן המירוצים, טום אוסייר.

אם תהיתם מדוע הוכנס בארנר לאחרונה לספרי התהילה של ענף הריצה האמריקאי, לא בטוח שמהירות תהיה התשובה. הרץ, שפרש מתחרויות האולטרה מרתון בגיל 40, היה ידוע בעיקר בשל הרפתקאות ביזאריות ועמידות בלתי נתפשת של גופו. עמיתיו סיפרו כי בסיום כל יום עבודה, נהג לפשוט את בגדי המשרד, לחפון אותם בידיו ולרוץ חזרה לביתו "בטי שירט ומכנס קצר. גם אם הטמפרטורה צנחה מתחת לאפס". מסופר כי את אחד השיאים בריצה ל-100 קילומטרים קבע ביום מושלג וקפוא. "ככל שהמירוץ נמשך ומתחריו הוסיפו שכבות, הוא רק הוריד מעצמו עוד בגדים", העידו הנוכחים. את המירוץ סיים כשרק מכנסי ריצה לגופו.

וזו רק ההתחלה. במקרה אחר, בעת שהתכונן לעוד תחרות של 24 שעות, רץ בארנר את כל המרחק מהריסבורג לפיטסבורג (305 ק"מ) כשהוא עוצר בדרך בדיינר מקומי, "כדי לכרסם חתיכת עוגה", כפי שהסביר לאחר מכן. בעוד הרץ המצוי יזדקק למספר חודשי התאוששות בין מרתון למרתון, דווקא את תוצאותיו הטובות ביותר קבע יום לאחר יום (2:37 ו-2:39 שעות בהתאמה).

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

"המטרונומום האנושי", כפי שכינוהו רבים, נהג לבלות כל סוף שבוע על מסלול המירוצים – לא משנה מה אורכן של התחרויות אליהן התייצב. מסופר כי מיד אחרי שקבע שיא של 243 ק"מ בריצת 24 שעות שהתקיימה בניו גרז'י, רץ למסוף האוטובוסים רק כדי שיוכל להספיק לתחרות של 50 מייל שהתקיימה בבולטימור למחרת. הוא סיים אותה במקום השמיני ובזמן של 8:16 שעות.

במקרה קיצוני יותר, ישב הרץ 19 שעות באוטובוס דחוס בדרכו למרתון במרילנד, אחרי שהשתתף בתחרות למרחק 50 מייל בג'ורג'יה. הוא הגיע לקו הזינוק בשעה 6:55 – חמש דקות לפני יריית הפתיחה – כשכפות רגליו מזוהמות ולחות, ובאחת מגרביו פעור חור ענק. גם הגירוי שנוצר במקום לא מנע ממנו לסיים את האתגר שלקח על עצמו יומיים לפני כן.

למי שחשבו כי הסוד להצלחה המסחררת טמון בתכנית אימונים משוכללת, הוכיח בארנר את ההפך הגמור. בעוד שרצי המרתון סביבו גמאו יותר מ-150 ק"מ בשבוע, הוא הקפיד על חמישה אימונים שבועיים של 13 ק"מ כל אחד. את המתיחות הוא הגדיר כ"בזבוז זמן מוחלט". מבחינתו, רגע האמת החל על קו הזינוק – ונגמר על קו הסיום. "אפשר לשער כי מה שהביא אותו לפסגה הייתה האישיות המופנמת והאובססיבית שלו", טען אוסייר בסוף שנות ה-70', "זה אחד מסודות ההצלחה של הרצים הטובים בעולם".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ