כי ישראלי אמיתי עשוי מברזל

לשחות ארבעה ק"מ, לדווש 180, לרוץ מרתון, להוציא על זה 50 אלף שקל בשנה ולבסוף לקעקע את ההישג. הישראלים מגלים את איש הברזל

אילן גולדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן גולדמן

22 שנים חלפו מאז המריא ד"ר מיכה קניץ להוואי כדי לעשות היסטוריה. שחקן הכדורמים (לשעבר) בן ה־55, החליט "למצוא אתגר גדול יותר מהטריאתלונים שעשיתי עד אז, למרות שרבים חשבו שהשתגעתי", וחצה את האוקיאנוס כדי להיות הישראלי הראשון שמסיים את אתגר איש הברזל האימתני, המתקיים בקונה מסוף שנות ה־70'.

על אף הידע הדל בתחום בתחילת שנות ה־90', הפיזיולוג מווינגייט צלח ארבעה קילומטרים במים (1:15 שעות), דיווש 180 ק"מ על אופניו הישנים (כשבע שעות), ורץ מרתון במעט פחות מחמש שעות. עם התקלות שבדרך, הסיוט שנמתח לאורך 226 ק"מ נמשך כמעט 14 שעות. "הייתי מאושר רק לסיים", הוא מודה.

לאכזבתו, בישראל של אותם ימים עדיין לא היה עם מי לחלוק חוויות מתחרות איש ברזל. לא עוד. בשנים האחרונות מסתמן כי אותה פנטזיה "משוגעת" של קניץ, הופכת למציאות בשביל קהל מתרחב של ספורטאים ישראלים. "אם בעבר היו בארץ כמה אנשי ברזל בודדים, היום יש כבר קרוב ל־400", מעריך ניר ברק, ממארגני ה"ישראמן", תחרות איש ברזל שנערכת מדי שנה באילת. המספרים מהתחרות באילת מדברים בעד עצמם: ב־1999, במהדורה הראשונה של ה"ישראמן", גמאו 26 איש את המרחק. עשר שנים אחר כך, מספר המסיימים כבר גדל ל־55. ביום שישי הקרוב, מספרים המארגנים, צפויים לעמוד על קו הזינוק לא פחות מ־150 אנשי ברזל כחול־לבן, שיא חדש. על פי הסטטיסטיקה, 5% עד 7% מהם, לא יצליחו להתמודד עם הקושי האדיר.

יוצאים לדרך בחסות החשיכה. כולם עם חליפות השחייה, פרט לאחד שבחר לקפוץ למים הקרים חשוף חולצהצילום: מוטי קמחי

"אנשים רבים נמשכים לתחום בגלל האתגר", מסביר ליאור זך מאור, מאמן קבוצת אנשי הברזל "Zone3", "אם עכשיו אנחנו רואים מאות ישראלים בתחום, בעתיד נראה אלפים". לדבריו, חלק בלתי נפרד מהסקס אפיל שמושך את הישראלים לענף קשור לרגע בו הם חוצים את קו הסיום והכרוז מכריז על שמם בצירוף התואר הנכסף "איירונמן". "זו אמירה סמלית שיש בה הרבה מעבר לכך ששחית 4 ק"מ, רכבת 180 ק"מ, ורצת מרתון", הוא טוען, "זה משנה משהו בדרך שבה אדם יתפוס את עצמו מאותו רגע".

מלבד הקעקוע המסורתי שאנשי ברזל רבים נוטים לחרוט על גופם ביום שאחרי – הוכחה לכך שצלחו את האתגר – חלקם אף יציין את השלמת האתגר בקורות החיים שלהם. הדבקות במטרה והיכולת להתמודד עם קשיים ומשברים פיסיים ומנטליים במהלך תקופת אימונים ארוכה ובתחרות, קורצת גם למעסיקים פוטנציאלים. "אנשים פשוט רוצים להשתייך למועדון הקצה", טוען ברק, "אנשי הברזל הם כמו האלפיון העליון - 500 איש מתוך אוכלוסיה של שבעה מיליון. מדובר בקהילה קטנה, ייחודית ומובחרת שרוב האנשים מייחסים לה סוג של כוחות על־טבעיים".

הספורטאים שמאסו במרחקים הקונבנציונאליים של תחרויות הטריאתלון או הריצה, הם בדרך כלל קהל היעד העיקרי לאיש הברזל, אבל לא רק הם. זך מאור מספר על פניות רבות שמגיעות אליו מאנשים שישבו כל חייהם על הכורסה ולפתע החליטו להירשם לתחרות איש ברזל. ההמלצה הרווחת היא להתאמן בסבלנות במשך שנתיים ולשנות לחלוטין את אורח החיים. אלו שרק רוצים לסמן "וי" ולגמור עם זה תוך חצי שנה ("ויש הרבה כאלו", הוא אומר), מסתכנים בפציעות. "זה הפך לסוג של טירוף", מסכם ברק את ה"ישראמן", שזכה גם לסיסמה מאתגרת: "Are you tough enough?"

רוכבים באופניים לאורך כביש הערבהצילום: מוטי קמחי

"הסוד להצלחה ב'איירונמן' הוא לכבד את המרחק", טוענת נינה פקרמן, אשת ברזל ישראלית מקצוענית בת 35, שלפני שלוש שנים זכתה באליפות העולם לקבוצות גיל (חובבנים), "זאת חתיכת אתגר לסיים את המרחק הזה ואסור בשום פנים ואופן לזלזל בו". הכל יכול לקרות במהלך 12.5 שעות, הזמן הממוצע לסיים תחרות איש ברזל. מתאונה על האופניים ועד לפרוטוקול תזונה לקוי שעשוי להשבית את המתחרה. כדי להגיע מוכנים ברגע האמת, אנשי הברזל יתאמנו בין 15 ל־25 שעות שבועיות, שרובן יוקדשו לרכיבה על אופניים, החלק הארוך במירוץ. "המתאמנים שלי ישחו קרוב לשלוש שעות בשבוע, ירוצו ארבע וירכבו לפחות שמונה", מגלה זך מאור. קניץ מספר שכאשר התכונן ל"איירונמן" של הוואי ב־1991, האימונים היו כה תובעניים עד שנאלץ לקחת שנת שבתון. "מי שנכנס לזה צריך לדעת מה מצפה לו", הוא מזהיר, "מי שייכנס לזה ללא הכנה, ייפצע או לא יסיים".

אז מי הם אותם אנשים שיסכימו לקחת על עצמם אורח חיים כה תובעני? "לרוב מדובר באנשים שגילם הממוצע הוא 45", מאפיין זך מאור, "אנשים במעמד סוציו־אקונומי ממוצע ומעלה, שילדיהם מספיק גדולים, והגיעו לשלב בו הם מוכנים לעשות שינוי בחיים". בשנים האחרונות מתכבדים קווי הזינוק של תחרויות ה"איירונמן" בארץ ובעולם במנכ"לים ובאנשי עסקים, שפשוט יכולים להרשות לעצמם את התענוג. או את הסבל, אם תרצו. "הערכים של הענף דומים לערכי הניהול שמושתתים על התמדה, הישגיות וניצחונות", אומר ברק.

ההוצאה הממוצעת של איש ברזל ישראלי תנוע בין 40 ל־50 אלף שקל בשנה - שקלול של נסיעה לתחרויות בחו"ל (האהובות ביותר על הישראלים מתקיימות בגרמניה ובאוסטריה), ציוד נלווה יקר (במיוחד אופניים מיוחדים), תוספי תזונה, דלק לתחרויות ואימונים בארץ ולבסוף גם עלות ההרשמה למירוצים. "לעתים, חלק בלתי נפרד מבחירת המוצר קשור במה שיש לחבריהם. זה סמל סטטוס", מסביר עמית לוינזון, בעלים של רשת חנויות אופניים שמתמחה בציוד לטריאתלון, "בשנה האחרונה מכרנו לא מעט זוגות אופניים ששוויים נאמד ביותר מ־50 אלף שקלים", הוא חושף. איש הברזל הממוצע יסתפק, לדבריו, באופניים שעלותם 15 אלף שקלים ויוסיף לכך גלגלים מיוחדים ולאחרונה גם קסדה ייעודית.

לוינזון מספר כי בשנים האחרונות מהווים אנשי הברזל הישראלים לפחות 50% מכלל לקוחותיו, ויש בזה כדי להעיד על הגידול העצום שחווה הענף. בכל שנה יותר מ־50 אלף איש מסביב לעולם מסיימים תחרות "איירונמן" וגם בישראל, מעריך ברק, "שיעור הגידול במשתתפים יעמוד בכל שנה על 10-15%. איש הברזל הוא האופרה של עולם הספורט, סוג של תרבות חדשה". הצפי הוא שבעוד מספר שנים יארח ה"ישראמן" לפחות 2,000 איש (השנה יש מעל 1,100 בכל המקצים), כמו התחרויות הגדולות בעולם. "הפוטנציאל התיירותי עצום", מעריכים גורמים רשמיים בעיר אילת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

התחזיות הוורודות לעתיד הענף לא מסנוורות את כולם. "עדיין יש לנו הרבה מה ללמוד מאחרים", סבורה פקרמן. האדם הממוצע מוכה הלם רק מעצם המחשבה על רכיבה מחיפה לת"א ובחזרה ולאחר מכן ריצה לחדרה, ואסור לשכוח כמובן את מקטע השחייה בהתחלה. כל אנשי הברזל מציינים כי השאלה הראשונה שהם תמיד נשאלים היא "ואת כל זה אתם עושים ביום אחד?!". "להיות איש ברזל זו דרך ארוכה ואינטנסיבית", מסכם ד"ר קניץ, "והיא לא מתאימה לכולם".

עוברים בריצה את המחסום בדרך לאילתצילום: מוטי קמחי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ