${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראמן

חווית הטריאתלון הראשון שלי, צעד אחרי צעד

אילון גלעד בחר לחגוג את יום הולדתו ה-30 עם השתתפות בתחרות איש הברזל, ומזמין אתכם לחוות איתו מחדש את התחרות המפרכת, דקה אחר דקה

2תגובות

אני מתאר לעצמי שאתם יכולים לחשוב על כל מיני דרכים לחגוג את יום ההולדת ה-30. בילוי טוב במסעדה, יום של פינוקים בספא או הצגה טובה. טריאתלון ראשון בחיים זו בטח לא אחת האופציות המועדפות. אבל זה בדיוק מה שבחרתי לעשות ביום כניסתי לעשור הרביעי של חיי.

1.9 ק"מ של שחייה, 90 ק"מ של רכיבה על אופניים ו-21 ק"מ ריצה, או במלים אחרות 7:15 שעות של מאמץ גופני אינטנסיבי במיוחד. ישראמן אילת, אולטרה-טריאתלון, חצי תחרות איירונמן, איש הברזל, איך שלא תקראו לזה, קל זה בטח לא היה.

התאספנו קצת לפני שש בבוקר, בחוף מול מלון הרויאל ביץ' באילת, מאות גברים ונשים לבושים בחליפות צלילה שחורות, מצטופפים כלהקת פינגווינים עושים את דרכם אל מי המפרץ הקפואים.

מיד כשניתן האות יצאנו לדרך, כאשר זרועות ורגליים הכו אלו באלו. הים רגש, אני התרגשתי. הכל קרה כל כך מהר. הופתעתי כשהשחייה נגמרה כעבור כ-40 דק' בלבד, אולם למרות שהיא הסתיימה כה מהר - מצאתי את עצמי בין האחרונים. זו היתה הפעם הראשונה בה שחיתי עם חליפת צלילה, וגיליתי שיחד איתה, הכל מתרחש בהילוך גבוה יותר.

אגב, מי שחשב ערב התחרות לשחות ללא החליפה, מחשבה שחלפה בראשי, אני מודה, הוזהר שלא לעשות כן מפאת הקור המקפיא. ואכן, רק משתתף אחד העז לזנק למים חשוף חולצה.

מבלי ששמתי לב, בעודי משולהב מהשחייה, השחר הפציע. יצאתי מן המים ועברתי בין קהל מעודדים במסלול של כמה מאות מטרים עד לחניית מלון ישרוטל ספורט. בזריזות פשטתי את החליפה, סביבי מאות מתמודדים בשלבים שונים של הכנה. לבשתי גופייה שחורה ומכנסי טייטס קצרים שחורים ונעלתי נעלי רכיבה על אופניים, בדרך לשלב הבא של התחרות.

האחרים עטו על עצמם מעילי רוח בשלל גוונים בוהקים וטייטס ארוכים, אלו פחות ואלו יותר. הם נעלו נעלי רכיבה עם "קליקים" שמתחברים לפדלים של האופניים. תוך כמה דקות כבר התמקמתי על מושב האופניים והתחלתי לפדל.

עמדתי בפני מסע הרכיבה הארוך ביותר בחיי. רכיבה ספורטיבית היא עניין חדש בשבילי, שכן עד לאחרונה אופניים היוו עבורי אמצעי תחבורה עירוני יעיל ותו לא. לפני כן, חוויתי רכיבה ארוכה רק פעם אחת, במירוץ סובב תל אביב בחג סוכות - 42 ק"מ. כעת עמדתי בפני מסע הכפול באורכו.

כאן גם המקום להחמיא לכלל משתתפי התחרות, אשר אינם אנשים צעירים. להערכתי, הגיל הממוצע של המתחרים נע סביבות 40. אחת הסיבות לכך היא כמות ההוצאות הגדולה הדרושה לצורך ההשתתפות. האופניים הם מרכיב העלות הגדול ביותר. זוג אופני Pinarello Prince כחולות משומשות עלה 1,800 ש"ח, ולמרות שהוא נחשב מעולה, מדובר ככל הנראה בזוג הזול ביותר שהשתתף במירוץ. רוב הרוכבים מוציאים למעלה מ-10,000 ש"ח על מותגי האופניים השונים:Giant, Cannondale, Cervélo, Trek, Specialized ועוד.

פרט לכך, יש להוסיף את המרכיבים הבאים להוצאות: דמי השתתפות במירוץ - 750 ש"ח, ביטוח חובה - 119 ש"ח, בדיקת כשירות אצל רופא ספורט מוסמך - 300 ש"ח, קסדה - 600 ש"ח וחליפת צלילה - 850 ש"ח. יחד עם נסיעה ולינה, מגלים שהחוויה הזו בהחלט יקרה. השוו זאת לריצה למרחקים ארוכים אליה אני רגיל, שם מחיר ההשתתפות הוא 240 ש"ח (מרתון תל אביב הקרוב), וכל הציוד הדרוש הוא נעלי ספורט טובים, ותגלו פערים כספיים עצומים.

ובחזרה לרכיבה. שני הקילומטרים הראשונים להרי אילת היו מהירים ומהנים, אבל אז התחיל האתגר האמיתי. עשרת הקילומטרים הבאים היו אכזריים. קצב הנסיעה היה פחות או יותר 14 קמ"ש. כאב בשריר הארבע ראשי, שלא הופיע בהתחלה, צץ לפתע, ולאט לאט החל להתגבר עד שהגיע לשיא בפסגה - הוא יישאר איתי לכל אורך התחרות מעתה.

הרכיבה ברובה הייתה לאורך הגבול המצרי. ההרים סביב נראו כמו הקצף שמכסה קפה הפוך, גבעות ו-ואדיות בגוונים שונים של חום בהיר, בז' ולבן. משמאל, המכשול החדש שאמור לעצור את המהגרים האפריקאים ומוצבים של צבא מצרים, מימין בסיסים ועמדות צה"ל - אך בעיקר שממה צחיחה. פה ושם עץ שיטה או שיח חום-אפור. השמים היו מסה אפורה אחידה לכל אורך היום.

כעבור כמה ק"מ שינה הנוף את צבעו, וההרים הפכו שחורים-סגלגלים. בדיוק אז הופיעה ירידה תלולה, תלולה מאוד אפילו. האופניים מאיצות. אני מפדל. הן מאיצות עוד, ועוד. אני ממשיך לפדל. 40 קמ"ש. 50 קמ"ש. 60 קמ"ש, 72 קמ"ש! האופניים רעדו ולא יכולתי שלא לחשוב שאבן אחת לא במקום ואמרח על האספלט חסר הרחמים. במהירות כזאת, הקסדה היקרה שקניתי אמש לא תוכל להציל אותי. למזלי, איכשהו, שרדתי.

אחרי הירידה באה העלייה. קשה, אטית ותלולה, ובסופה הופיע מישור עם עליות וירידות מתונות יחסית. שוב יכולתי לצבור מהירות, וכעבור דקות מספר השחור-סגול נעלם וחזר החום המשמים, רק שהפעם עברו בו פסים ירקרקים ושכבות רוויות בנחושת. רוכבים ורוכבות עוטים בגדים בצבעים בוהקים חלפו על פניי, ואני בתורי חלפתי על פני רוכבים אחרים. בקילומטר ה-53 הגיעה נקודת הסיבוב - חוזרים לאילת.

לפני התחרות הזהירו אותי מפני הרוחות המקשות על הרכיבה. עד לשלב זה חשבתי שהאזהרות היו מוגזמות. טעיתי. הרוח, שהיתה גבית עד כה ועזרה מאוד, החלה להקשות באותו רגע. וכמה שהיא הקשתה. הדרך הלוך נמשכה שעתיים ועשר דקות, הרכיבה חזור - רק 37 ק"מ - נמשכה שעתיים ושש דקות, וזה בלי העלייה התלולה שבתחילת המירוץ במעלה הרי אילת. בצד הדרך כמה פרחים צהובים ו-ורודים זרעו קצת צבע במרחב השומם.

ארבע קילומטרים לפני נקודת ה-T2 - סיום הרכיבה ותחילת הריצה - האופניים החלו להשמיע קולות מלחיצים "קלאנק, קלאנק, קלאנק". עצרתי לראות מה הבעיה. אחד מהספייקים - אותן חתיכות מתכת שמחברות את מרכז הגלגל אל היקפו - השתחרר. החלטתי שאני יכול להמשיך - ואכן האופניים עשו את הדרך ללא כל בעיה, למעט הצליל המעצבן. זהו, הגעתי! מסרתי את אופניי. התארגנות קצרה והתחלתי לרוץ. המשתתפים האחרים החליפו מבגדי רכיבה לבגדי ריצה - אני רצתי ורכבתי באותם בגדים.

מוטי קמחי

מסלול הריצה החל בירידה תלולה לעיר אילת. התחלתי בקצב בו אני רגיל לרוץ, 4:20 דקות/ק"מ אבל מהר מאוד הרגשתי שהרכיבה הממושכת גבתה את מחירה ותוך כמה ק"מ כבר רצתי בקצב 5 דקות/ק"מ. כשהגעתי לאילת אפילו על קצב זה לא יכולתי לשמור. בתוך העיר עודדו אותנו התושבים, חלקם בעמדות השתייה, חלקם מחצרות ביתם, ואחרים סתם כך ברחוב.

רצנו לנמל, בשכונותיה המערביות של העיר, ולבסוף ירדנו אל המפרץ לאזור המלונות. הקרבה לקו הסיום הייתה מטעה, שכן הקילומטרים האחרונים היו כרוכים בסיבובים סביב המרינה, על הטיילת, בין המלונות. אם במהלך הרכיבה על האופניים הייתי מוקף באנשים - בשלב הזה לקראת סוף הריצה נפערו בין המתחרים פערים גדולים למדי, וסביבי היו רצים מעטים בלבד.

והנה שוב אני במלון רויאל ביץ' - חולף על פני המקום בו מצאתי את עצמי לפני שבע ורבע שעות, עת נכנסתי למים הקרים בחסות החשיכה. זהו. הגיע הזמן לתת את הספרינט האחרון. אני רץ. דוחק בעצמי. הקהל סביב מעודד. מריע. הנה קו הסיום. רק עוד כמה רגעים. אני רץ. וזה נגמר. אני מתמלא בתחושה של הקלה, של שמחה. עשיתי זאת. עכשיו צריך להתחיל להתאמן לקראת שנה הבאה כדי לעשות את המירוץ המלא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#