האיש שגילה לאמריקה את האולטרה מרתון

צאצא העבדים שהחל את דרכו בשדות הכותנה והפך לחלוץ הריצות המתישות. טד קורביט הוא האיש ששינה את תרבות הריצה בארה"ב

אילן גולדמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילן גולדמן

יש הטוענים כי הביטוי המפורסם של חברת נייקי, ”Just do it” (פשוט עשה זאת), היה מוכר בקרב הרצים האמריקאים, זמן רב לפני שהקופירייטרים של ענקית ההנעלה הגו אותו במוחם הקודח, או, לפי גרסאות אחרות, מפי נידון למוות שאלו היו מלותיו האחרונות.

האיש אשר קהילת רצי המרחקים מייחסת לו את השימוש הראשוני במשפט המוכר בעולם הספורט, הוא טד קורביט (ted corbitt), מי שעד היום נתפש בארה"ב כאבי ריצות האולטרה מרתון. "טד פשוט היה אומר 'תכנן בזהירות ואז פשוט עשה זאת'", ספד לו חברו, הרץ והסופר טום אולסר לפני כ- 6 שנים. קורביט אולי הלך לעולמו, אבל המורשת שהרץ האפרו אמריקאי, צאצאם של עבדים מדרום קרוליינה, יצר במו רגליו על המדרכות המטונפות של רובע הברונקס, מחלחלת רק עכשיו לשאר העולם.

קורביט החל את דרכו בשנות ה-20 של המאה שעברה, בשדה הכותנה בו עבד אביו בדרום קרוליינה. ילד בעל מרץ אין סופי, שבראיון נדיר שהעניק ב-1988, העיד על עצמו: "לכל מקום אליו רציתי להגיע, פשוט רצתי. רצתי בתוך החווה, רצתי כששיחקנו מחבואים, רצתי לחנות, רצתי לתיבת הדואר ואפילו רצתי לבית הספר". לימים, אחרי שהתבלט כאצן תיכונים ומכללות, נבחר קורביט לייצג את ארה"ב במרתון האולימפי בהלסינקי (1952). הדרך לשם, כפי שתיאר אותה הספורטאי האפרו אמריקאי, הייתה רצופה בגילויי גזענות שעדיין היו אז אופיניים לדרום השמרני של ארה"ב.

קורביט במהלך מירוץ לונדון-ברייטון. האמין שריצות האולטרה מרתון בריאותצילום: עמוד הפייסבוק הרשמי של קורביט

"צבע העור שלי יצר בעיה בחלק מהמירוצים בהם השתתפתי", גילה באותו ראיון לפני כ-25 שנה. "לעתים לא נתנו לי להשתתף ופעם אחת אף שלחו אותי לישון בחדר כושר במקום לתת לי מיטה במלון. היו תחרויות אפילו במערב התיכון, במקומות כמו אילינוי ואינדיאנה, אבל אני העדפתי שלא לקחת בהן חלק כיוון שלא יכולתי לצפות מה תהינה התגובות של המארגנים. פחדתי ששוב לא אקבל מזון ומיטה ללון בה", סיפר. כישלון צורב במשחקים האולימפיים (מקום 44), שלח את הרץ לבחון את יכולותיו במרחקי האולטרה מרתון, תחום בלתי נודע שבאותם ימים היה ידוע רק באירופה.

ב-1959, אחרי שכבר עבר למנהטן, עזר לייסד את מועדון הריצה המפורסם בעולם, "רצי הכביש של ניו יורק", והחל לעבוד כפיזיותרפיסט במשרה מלאה. קורביט התפנה למה שעניין אותו מכל באותם הימים: לרוץ, וכמה שיותר. "באותה שנה הוא ארגן את מרוץ האולטרה הראשון בארה"ב", טוענת גייל קיסלביץ ממועדון הריצה הניו יורקי, "מסלול של 30 מייל (48 ק"מ), שעבר דרך הברונקס וקווינס והמשיך אל מחוז ווסטצ'סטר".

קורביט, שהחזיק בשיא אישי של 2:26 שעות בריצת המרתון, ניצח אותו בקלות, כמעט שני עשורים לפני שאמריקה בכלל יכלה לדמיין שבום הריצה יסחוף אותה. המרחקים הארוכים, סיפר שנים לאחר מכן, עוד קרצו לו כשהיה תלמיד תיכון בשנות ה-30.

קורביט (ראשון מימין). המרחקים הארוכים קרצו לו עוד כשהיה תלמיד תיכוןצילום: עמוד הפייסבוק הרשמי של קורביט

על אף שהחזיק בהמשך במספר שיאים במרחקים המוטרפים (80 ק"מ ב-5:54 שעות ב-1966, 160 ק"מ ב- 13:33 שעות ב-1969), מה שמשך את תשומת ליבה של התקשורת העולמית, היו דווקא האימונים של קורביט. כל מי שהכיר אותו טען כי הם בלתי שפויים ואף יותר מכך. לדוגמה, כשהגיע אולסר ב-1968 לדירתו של קורביט בברונקס, נודע לו מאשתו של הרץ כי בכל יום "בעלי יוצא להתעמל מעט". כמה זה מעט? "מספר שעות, אני לא ממש עוקבת", הסבירה לאולסר. כשהרץ חזר, ציין בפני חברו כי הוא בסך הכול נוהג לצאת מהברונקס, להמשיך דרומה עד קצהו של האי מנהטן ובחזרה הביתה – מרחק של 55 ק"מ. כשהתכונן למרוץ אולטרה חשוב, הוא נהג לעשות את אותה הקפה פעם נוספת.

"יש אנשים ששותים בירה, מעשנים ואז מתיישבים לראות טלוויזיה. טדי שלי בסך הכול צריך את ההתעמלות הקטנה שלו", נהגה אשתו רות' לומר. כשיצא לשיטוטיו בעיר, היא הייתה זו שווידאה כי בכיסו יש מספיק כסף קטן, רק למקרה שיזדקק לרכבת התחתית כדי לחזור. "הוא תמיד גרם לבלתי אפשרי להיראות כמו משחק ילדים", הסביר אולסר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

"אנשים אמרו לי שאני מתאמן חזק מדי", סיפר קורביט, בראיון שהתפרסם לפני מספר שנים באתר Ultra Running , אז גם הודה בהכנות המיוחדות שקיים לקראת מירוצי האולטרה. "לפני התחרויות הייתי רץ 200 מייל בשבוע, לעיתים אף 300 (480 ק"מ). כמעט ולא היו קיימים חומרים בנושא ורוב האימונים שלי בעצם היו ניסוי וטעייה על הגוף", סיפר לתדהמת המראיינת. בחישוב שנערך, התברר כי נהג לשרוף 6,000 קלוריות בממוצע ליום.

ואם לא די בזה, קורביט הוסיף שביצע את מרבית האימונים באותם מקצבים בהם נהג להתחרות, לעתים בדרך לעבודה, כשלגופו בגדים יומיומיים ולרגליו נעלי עור משרדיות. למרות שפרש רק ממירוץ אחד בחייו, כאבי תופת היו חלק משגרת אימוניו וכמיטב המסורת נהג "לרוץ עליהם עד שנעלמו". את הצורך לשתות בריצת מרתון גילה רק אחרי שבמקרה בלע פתיתי שלג באחד מאימוניו והבין את התועלת שמספקים הנוזלים.

כשנשאל מהן החוויות הזכורות לו ביותר כרץ, שתיים מהן בלטו מעל כולם. הראשונה: מירוץ של 24 שעות בו סבל מכאבים כה עזים בשרירים, עד שמהשעה ה-17 של התחרות, נאלץ לצלוע את דרכו אל קו הסיום. השנייה: גל החום האכזרי שפקד את החוף המזרחי של ארה"ב בקיץ 1956 והמיס לגמרי את הדבק בסוליות נעליו, בחימום לאליפות 50 המייל (80 ק"מ) בסטטן איילנד. "השתמשתי בזוג הישן שלי", שחזר, "הם היו עשויות מעור וגרמו לי לשלפוחיות".

זה לא עצר אותו. קורביט הצליח לחצות את נקודת המרתון במירוץ כעבור 2:49 שעות. את התחרות כולה סיים במקום השני בזמן של 6:12 שעות, מיובש לגמרי ועם התכווצויות עזות בשרירים. זו למעשה היתה הפעם הראשונה שעבר להליכה במירוץ.

קריירת הריצה המשגשגת של קורביט נקטעה רק כשהיה בן 54, לאחר שהחל לסבול ממחלה נשימתית. כשהיה בן 81 עוד הספיק להדהים את העולם כשהלך 380 קילומטרים במסגרת אחד המירוצים. שנה לאחר מכן, כיסה 100 נוספים באותו אירוע. ביום מותו, בגיל 88, היו באמתחתו של קורביט 199 מרתונים ואולטרה מרתונים – ב-30 מהם אף ניצח.

"לדעתי ריצת אולטרה מרתון היא בריאה", נהג תמיד לומר, "כדי שגוף האדם יתפקד היטב אנחנו חייבים להשתמש בו במגוון דרכים, כולל הפיסית". כשחזר משדות הקטל של מלחמת העולם השנייה, ארה"ב הכילה רק קומץ קטן של מרתונים. כשהיה על ערש דווי המספר כבר היה גבוה מ-500, כשריצות האולטרה אינן מפגרות בהרבה מאחור.

"מעולם לא דמיינתי שהתחום יתפתח בצורה כה מרשימה", טען, "כנראה שיש הרבה אנשים שמרגישים כמו שאנחנו הרגשנו באותם ימים: גם אחרי שהם מסיימים מרתון, פשוט יש להם עוד מה לתת". אגב, הוא גם טען כי יבוא יום והאולטרה מרתון יהפוך לענף אולימפי שיהיה ניתן להתפרנס ממנו בכבוד.

צפו בתרומתו של קורביט לעולם הריצה:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ