אילן גולדמן
interval
אילן גולדמן
interval

אפשר להגיד שעולם הריצה חצוי בין שני מחנות: בצדו האחד של המתרס מתקיים מחנה "רצי המרחקים הארוכים", אשר מכיל את מי שסיפוקו הוא בריצות מרתון ואולטרה מרתון (מרחק שעולה על 42.2 ק"מ), ומהירות אינה בהכרח בראש מעייניו; בצד השני נמצאים הרצים "המהירים", שעדיין מנסים להילחם על כל שנייה ולשפר את הזמנים במרחקים קצרים יותר, לרוב עד מרחק חצי המרתון (21.1 ק"מ).

בין שני המחנות אין איבה גלויה לעין, אך קשה גם להגיד כי האהבה תמיד מלבלבת. מחנה ה"מרחקים" תמיד יאשים את מחנה "המהירים" בהישגיות יתר, בעוד האחרונים תמיד יטענו כי רצי המרתון פשוט מתעצלים לרוץ מהר. למרות שבשנים האחרונות נדמה כי המילה "מרתון" הפכה לשם נרדף לריצה, "המהירים" מסרבים לוותר: "אין תחליף לתחושה שאתה שורף את המסלול", הם אומרים להגנתם, "עד שלא התנסיתם בריצה מהירה, לא תבינו במה מדובר". 

אדהרננד פין, עיתונאי וסופר בריטי שעשה את כל הדרך לקניה רק כדי לברר כיצד המקומיים הצנומים מצליחים לרוץ כל כך מהר, כותב בספרו "לרוץ עם הקנייתים", כי מה שגרם לו להתאהב במהירות, היא "תחושת החירות והבדידות שאתה מקבל כשאתה נמצא שם לבד ודוהר במרחבים". העיתונאי הבריטי אינו מסתיר בכתביו את העובדה כי ההתמכרות נולדה "מתחושת הסיפוק והצפת האנדורפינים שאתה מקבל בכל פעם שאתה קובע שיא אישי באחת הריצות".

"אין תחליף לתחושה שאתה שורף את המסלול"צילום: אי-אף-פי

הרצים המהירים מתארים את תחושת הכושר הגבוה והיכולת לרוץ מהר כדבר שאין שני לו. משהו שהריצה למרחקים ארוכים, מאתגרת ומייגעת ככל שתהיה, לעולם לא תוכל להחליף בשבילם. "כשאתה נמצא בכושר גבוה ורץ מהר, אתה מתחיל להרגיש שהגוף מושך אותך במקום שאתה תמשוך אותו", מסביר דן אמפילד, עורך אתר הטריתאלון האמריקאי "Slowswitch" ואחד מאושיות הספורט המוכרות בארה"ב. שמי שגיב, רץ המרתון האולימפי הישראלי (לוס אנג'לס 1984), שמחזיק בשיא אישי של 2:18.23 למרחק, תיאר זאת בפניי במהלך ריצה משותפת, כמעין תחושה של "אתה רץ ואתה לא מרגיש שיש לך ידיים מרוב שאתה קליל".

אז איך מגיעים למצב שבו רצים ומרגישים ש"אין לכם ידיים"? מלבד העניין הגנטי והסביבה בה מתפתחים הרצים, נושא עליו נכתבו אין ספור ספרים ומאמרים בהקשר של הרצים המזרח אפריקאים, התיאוריות הבסיסיות ביותר גורסות, כי שילוב מקטעי ריצה קצרים ומהירים (אינטרוולים של 800-200 מטר) בתוך האימונים היומיומיים, אמורים להפוך אתכם בהדרגה לרצים מהירים יותר. מאידך, רצוי גם שתדעו: אינטרוולים קצרים מעלים את הסיכון להיפצע.

"בסופו של דבר כל אחד מוצא את האימון שעובד בשבילו", מסבירה הרצה האולימפית והשיאנית האמריקאית בריצת 3,000 ו-10,000 מטרים, שליין פלאנגן, "יש דרכים רבות להיות מהיר יותר, פשוט צריך לעשות התאמות עד שמוצאים את השיטה שמתאימה לכם". למי שרוצה לפסוח על שלב הפציעות הלא נעים, ממליצים רוב המאמנים על שילוב הדרגתי של מקטעי ריצה מהירים, אך ארוכים (טמפו) בשגרת האימונים. חשוב לזכור כי הניסיון הספורטיבי והגיל, מהווים חלק בלתי נפרד ממשוואת המהירות.

על פי ד"ר רוס טאקר, פיזיולוג ספורט ידוע מאוניברסיטת קייפטאון, הידרדרות המהירות הופכת מואצת ככל שהשנים נוקפות. כמה מואצת? בין העשור הרביעי לחמישי בחייו של אדם, משרטט טאקר נפילה עדינה של 2.5% במהירות הריצה הכללית; בין גיל 40 ל-50 יש לטענתו הידרדרות נוספת של 8.3%, כאשר התהום המשמעותית ביותר בקריירה של הרץ מגיעה בין גיל 50 ל-60, שלב בו צפוי הספורטאי לאבד קרוב ל-13.5% ממהירות הריצה שלו. הנתונים, מדגיש טאקר, אינם מדויקים לגמרי, כיוון שתמיד יש יוצאי דופן ששוברים את הדפוס, אך משקפים בצורה נאמנה את מגמת הדעיכה. המדע מסביר את הסיבות לנפילה בעיקר בעקבות ירידה ביכולת צריכת החמצן המרבית (Vo2 max- צונח בין גיל 55-35 בשיעור של 10%), וצמצום הדרגתי של מסת השריר. הדרך להאט את ההידרדרות היא חד משמעית: שימור השגרה הספורטיבית.

ירון כהן, 50, עד לפני מספר שנים אחד הרצים המובילים בישראל, בעצמו נאבק בתופעה: כשהיה בן 45, עוד הצליח לקבוע זמן של 32:32 דקות בריצה למרחק של 10 ק"מ – זמן שהיה מקנה לו את המקום העשירי באליפות ישראל האחרונה במרחק – ואילו כיום הוא מתוודה על כך שאיבד לפחות 4% מהמהירות שלו. למרות זאת הוא עדיין אינו מחפש את המרחקים הארוכים. "ככל שאתה מתבגר אתה חייב לגרות יותר את הגוף", מסגיר כהן את הסוד שעוזר לו לשמור על המהירות היחסית, "זה לא בהכרח אימונים חזקים יותר אלא אימונים שמותאמים לגוף ולמצב. רק ככה אתה תאבד את המהירות לאט יותר".

כהן מדבר בעיקר על אימונים קצרים יותר, שגם ככה מותאמים למציאות העמוסה של שנות האלפיים וממוקדי מטרה. אימוני שטח שישלבו קטעי מהירות ארוכים, עליות ואפילו ריצה בחול, כל מה שיפחית מהגוף את הזעזועים וירחיק את סכנת הפציעות. למתאמניו הוא גם תמיד ממליץ לשלב אימון שחייה כהתאוששות. "המהירות ממילא יורדת עם הגיל, אבל הצלחתי להוכיח על עצמי שיש דרכים לרדת לאט יותר", הוא מסכם.

רצים במרתון ביירות. נסו לקרוא להם עצלניםצילום: רויטרס
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

אלון שובניסקי, 44, הוא דוגמה נוספת לרץ אשר מסרב לוותר על המהירות למרות הגיל. אחרי שהשתתף בשנה שעברה במרתון טבריה והרגיש כי מיצה את העניין, הספורטאי ממעגן מיכאל אומר: "אני מאמין שלפני שרצים מרתון ב-4 שעות חשוב להתמקד במהירות". שוביניסקי, שהחל לקחת עניינים ברצינות רק לפני מספר שנים, מקדיש לריצה 6-5 שעות שבועיות, כאשר את מרבית תשומת הלב הוא ממקד לדבריו, בשיפור המהירות.

"הריצה המהירה מרימה אותך", הוא מסביר, "התחושה שכל צעד מעיף אותך קדימה מקנה לך ביטחון". באליפות ישראל הקרובה בחצי מרתון, שובינסקי מקווה לקבוע תוצאה של 1:20 שעה - מהירות שמתקרבת ל-16 קמ"ש. במציאות שבה שיא העולם בחצי מרתון לגילאי 50-45 עומד על 1:04 שעה (מהירות של 19.7 קמ"ש), ואדם בן 80 מצליח לסיים מרתון כעבור 3:15 שעות, מסתבר שמהירות ריצה היא בסך הכל דבר יחסי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ