בלוג הפוטבול

אמרו לנו שהכדור אמור לעוף. בולטימור הראתה שגם הקרקע היא אמנות

ההגנה של ניו אינגלנד הפחידה את כל הליגה, אבל הכתישה של בולטימור עם הריצה של למאר ג'קסון הכניעה גם אותה ■ ריצה של 91 יארד של דמיאן וויליאמס נתנה לקנזס את הניצחון ■ בשנה האחרונה לחוזה הרוקי שלו, דמיאן דרייק נתן משחק שיכול לסדר אותו בהמשך

ניר צדוק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר צדוק

בולטימור (2-6) - ניו אינגלנד (1-8) 20:37

כדי לתאר את ההגנה של ניו אינגלנד אווררו שמות תואר שלא נעשה בהם שימוש מאז שיקגו מודל 1985. בשמונת משחקיה הקודמים ספגה רק 7.6 נקודות בממוצע והרשתה 85 יארדים בלבד על הקרקע. נתון שעוזר מאוד כשמשחקים מול ניו יורק ג'טס (פעמיים), ניו יורק ג'איינטס, וושינגטון ומיאמי, אבל את הדומיננטיות ההגנתית של ניו אינגלנד אי אפשר היה לפטור רק בחולשת היריבות. 24 איבודים זה לא משהו שקורה להגנה, אלא משהו שצריך לייצר באופן אקטיבי. וגם אם יש להתחשב בפיזור הדעת הבלתי תלוי של הקוורטרבקים היריבים, אותם 24 איבודים מייצרים הרתעה ברורה שמלווה את ניו אינגלנד לכל מקום. בראשו של כל מי שמשחק מול ניו אינגלנד מהדהד מעין קול פנימי שלוחש שמתישהו זה יקרה, יבוא הרגע והמסירה של הקוורטרבק תיחטף והכדור יישמט מידיו של הרץ האחורי. בולטימור שיחקה משחק שלם עם רעשי הרקע הללו. היא שמעה אבל לא הקשיבה, גם כאשר סיירוס ג'ונס שמט את בעיטת ההרחקה ביתרון 0:17, אפילו כשמארק אינגרם איבד את הכדור פחות מ-20 יארדים מהאנדזון שלו. היא היתה חזקה מזה. לבולטימור קרה כל מה שקרה לקודמותיה, אבל היא לא עשתה מזה עניין. אולי בגלל שהיא לא קודמותיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ