ואז, לקראת הסוף, הקהל העלה את בריידי באוב. הם החליטו שהגיע הזמן שיציל אותם - ספורט אמריקאי - הארץ
בלוג הפוטבול

ואז, לקראת הסוף, הקהל העלה את בריידי באוב. הם החליטו שהגיע הזמן שיציל אותם

מה שהיה אמור להיות פינג-פונג התקפי הפך לדו קרב אגרוף הגנתי. זה היה משחק רע שנוצח על ידי שחקנים טובים: הטאצ'דאון היחיד של ניו אינגלנד היה כמו מים במדבר, ואת רוב העבודה עשו חבריו של טום בריידי בהגנה, כשהוא יושב על הספסל. ברגע האמת הקרוורטרבק הופיע, והוכיח שייקח אליפות בכל מצב: ביופי ובכיעור, בטוב וברע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טום בריידי במרכז העניינים. אולי למשחק הזה בכלל לא יכול היה להיות סוף אחר
טום בריידי במרכז העניינים. אולי למשחק הזה בכלל לא יכול היה להיות סוף אחרצילום: MIKE SEGAR/רויטרס
ניר צדוק
שליח הארץ לסופרבול

על השעון נותרו 9:49 דקות לסיום הסופרבול, וממבט על הלוח המעגלי בתקרת האצטדיון באטלנטה קשה היה לקבוע אם "3:3" זו התוצאה או שמא פסקי הזמן שנותרו לניו אינגלנד וללוס אנג'לס ראמס. אחרי למעלה משלושה רבעים של פוטבול דיאטטי, כמעט אנורקטי, נעמד הקהל על רגליו וקרא בשמו של טום בריידי, כמו מעלה אותו באוב. זה לא קרה לפני. הגיע הזמן, הם החליטו, שיציל את המשחק, שיציל אותם.

הקוורטרבק של ניו אינגלנד, שעד אז היה ממחולליו של סופרבול מאכזב מאין כמותו, נענה לקריאה וניגש לעבודה מקו 31 היארד של קבוצתו. הוא השלים ארבע מסירות רצופות ל-67 יארדים לפני שהניח את הכדור בידיו של סוני מישל וצפה מרחוק ברץ האחורי משיג את הטאצ'דאון הראשון והאחרון שבע דקות לסיומו של המשחק. בריידי עשה דברים מופלאים מכך בחייו, אך ביחס לצמא של 53 הדקות הקודמות הדרייב הזה היה יצירת אומנות. 17 שנה בדיוק אחרי שניצח את הראמס בסופרבול הראשון שלו כמחליף מאונס, עשה זאת בריידי שוב כקוורטרבק בן 41.5 שמקומו בהיסטוריה מובטח. 3:3 הפך ל-3:10 ומשם ל-3:13 וטבעת שישית.

אבל בריידי (21 מ-35 ל-262 יארדים ואיבוד) לא היה סיפור המשחק, שהתנהל במנותק מנראטיב המושיע שביסס לעצמו בשנים האחרונות. אם הניצחונות הקודמים של ניו אינגלנד בסופרבול הושגו בעיקר בזכותו, הפעם זה קרה בעיקר בזמן שישב על הספסל וצפה בהגנה עושה את העבודה. זה היה משחק רע שנוצח על ידי שחקנים טובים. לא היו כאן נסים - לא חזרה מפיגור 25 נקודות כמו נגד אטלנטה לפני שנתיים ולא רבע אחרון מרהיב כמו זה מול סיאטל לפני ארבע שנים. אל החלל שהותירה הופעתו האנמית של בריידי השתחלו אלו שלעד חיים בצלו - חיילים אלמונים כמו קייל ואן נוי ודונט'ה הייטאוור שהפילו את ג'ארד גוף, הקוורטרבק של לוס אנג'לס ראמס; כיפות ברזל אנושיות דוגמת סטפון גילמור, ג'ייסון מקורטי ודורון הרמון שיירטו את רובן המוחלט של המסירות. גילמור גם היה זה שחטף את המסירה של גוף כשעל השעון נותרו מעט יותר מארבע דקות וגדע את השאיפה הקלושה לשוויון.

הטאצ'דאון הבודד של ניו אינגלנד היה על תקן מים במדבר. המחצית הראשונה היתה הדלה ביותר ב-44 הסופרבולים האחרונים והסתיימה ב-0:3 מינימליסטי לניו אינגלנד, ובסופה ירדו השחקנים חפויי ראש לחדר ההלבשה לחשוב טוב-טוב על מה שעשו, ובעיקר על מה שלא. המעבר בין המחצית הראשונה לשנייה טומן בחובו את התקווה הגדולה ביותר לשינוי בכל משחק. בחסות ההתאמות, הפקת הלקחים והלמידה מטעויות, ניתן להפוך את הרע לטוב ואת הטוב לרע.

מה שהן לרוב 13 דקות הפכו בחסות הופעת המחצית לחצי שעה בקירוב, אבל כנראה שגם שעה לא היתה מספיקה לשינוי. בזמן שמארון פייב סיפקו הופעת מחצית חיוורת והתמזגו היטב עם האכזבה הספורטיבית, ניו אינגלנד ולוס אנג'לס ראמס אמורות היו לשנות צורה בחדרי ההלבשה ולהגיח החוצה בצבעים יפים יותר. זה לא קרה. הרבע השלישי היה המשך ישיר לשני, ולמעשה ייתר את חלוקת המשחק לארבעה מקטעים בני 15 דקות. המשחק בין ניו אינגלנד ללוס אנג'לס ראמס קיים משהו, רק לא את מה שהבטיח. שתיים מחמש ההתקפות הטובות בליגה נפגשו ושיחקו אחרת מכל מה שאפשר היה לחזות מראש. במקום פינג-פונג של טאצ'דאונים התקבל קרב אגרוף הגנתי במסגרתו הקבוצות הצטיינו פחות ביצירה ויותר בסיכול.

זה דווקא התחיל בהבטחה לדופק גבוה כשהמסירה הראשונה של בריידי במשחק נחטפה על ידי קורי ליטלטון. היה בטעות הזאת, ובשלב המוקדם שבו ארעה, בכדי להבטיח שיאים, ואפילו יהיו שליליים. אלא שמכאן ואילך לא היו כמעט עליות או מורדות – רק קו אחיד במוניטור. מסירות לא נחטפו עד לזו של גוף, וגם לא נתפסו מי יודע מה. למרות 160 היארדים שצבר בחצי השעה הראשונה, בריידי התקיים בסמוך למשחק ולא בתוכו.

ברנדון קינג מהפטריוטס בחגיגות הניצחון. אל החלל שהותירה הופעתו האנמית של בריידי השתחלו אלו שלעד חיים
ברנדון קינג מהפטריוטס בחגיגות הניצחון. אל החלל שהותירה הופעתו האנמית של בריידי השתחלו אלו שלעד חיים בצילוצילום: Dale Zanine/רויטרס

ההופעה הלא מחמיאה שלו היתה חומר לאספנים ביחס לזו של גוף. הקוורטרבק של הראמס השלים חמישה מ-12 ניסיונותיו הראשונים והופל פעמיים לאיבוד יארדים. חבריו לא היו טובים בהרבה; טוד גרלי הסתפק בשלוש נשיאות בשני הרבעים הראשונים, והראמס, שבעונה הסדירה השיגו יותר נקודות מכל קבוצה שאינה קנזס סיטי, סיימו את המחצית הראשונה עם שני דאונים ראשונים בלבד. העדות היחידה לקיומם של חיים התקפיים ב-30 הדקות הראשונות היתה שער השדה של סטיבן גוסטקווסקי, שהעניק לניו אינגלנד יתרון 0:3. בהשוואה ל"0" של הראמס ה-"3" הרגיש כמו אינסוף, ולמרות זאת - ניו אינגלנד לא יכולה היתה להיות מרוצה. ההגנה שלה שיחקה את המשחק מושלם ככל שהחוקים מאפשרים וצמצמה את התקפת הראמס ל-57 יארדים בלבד. ביטול מוחלט שכזה אמור היה להספיק לה בכדי שתברח עם המשחק כבר במחצית הראשונה, אך ההתקפה שלה סירבה לשתף פעולה עם ההתעלות ההגנתית.

על רקע האפלה הזו בלט ג'וליאן אדלמן כמגדלור התקפי. פחות מחמש דקות לפתיחת המשחק, כשהד ההמנון עוד מצלצל באוזניים, ערכו השחקנים את החימום האחרון בהחלט. אדלמן שמט את אחת המסירות של בריידי, מה שלעין ביקורתית עלול היה להיחשב כאות אזהרה בואכה הופעה לא מהודקת. אלא שטעויות לפני הפתיחה אינן נחשבות, ואדלמן ידע לשמור את הטוב ביותר לרגעים החשובים באמת. במשך יותר משלושה רבעים הוא שימש כמונופול של רגעי שיא וסיפק את המהלכים המלהיבים ביותר. תפיסות שלו ל-25 ו-27 יארדים היוו תחליף לריגוש שבימים כתיקונם מספקים טאצ'דאונים והקימו על רגליהם את 70 אלף הצופים באצטדיון. את הערב הוא סיים עם 10 תפיסות ל-141 יארדים, תואר ה-MVP וקלישאה סתומה שסיכמה את המשחק כולו. "אני מעדיף ניצחון מכוער על הפסד יפה", אמר במסיבת העיתונאים. אדלמן ייזכר כשחקן ההתקפי הטוב ביותר במשחק ההתקפי הגרוע מכולם, ומדובר באמת שניתנת לפירוש בשני אופנים. או כמשהו שמעמיד בפרופורציה את ההתעלות שלו, או להפך - מעצים אותה אפילו יותר.

הניצחון של ניו אינגלנד העניק לאדלמן את הפרס היוקרתי, אבל מה היה קורה אם איכשהו הראמס היו מנצחים? יש יסוד סביר להניח שג'וני הקר היה נבחר למצטיין. הקר הוא מרחיק הכדורים של הראמס, ובמחצית הראשונה הוא נדרש לעשות זאת לא פחות משש פעמים. הקר וחבריו למקצוע הם קברנים של פוטבול - הם עולים למגרש רק אחרי שמשהו רע קרה, ולאחריהם נפסקים החיים. בכל פעם שנקרא לבעוט את הכדור ולחתום עוד דרייב כושל של קבוצתו, הדהד הקר את חוסר האונים של חבריו - את הזרוע הלא מדויקת של גוף, את משחק הריצה התקוע, את השמרנות המוגזמת של המאמן שון מקוויי, שלא מצא פיתרונות ואולי לא חיפש אותם רחוק מספיק. לעתים נראה כאילו התקווה הגדולה ביותר של הראמס היא ששחקן הגנה של ניו אינגלנד יערוף את ראשו של גוף, מה שיזכה את הקבוצה ב-15 יארדים ודאון ראשון על עבירה.

אחרי שגרג זורליין החטיא את ניסיון הבעיטה של הראמס ופספס אפשרות לשלוש נקודות שלא ישנו דבר, עבר הכדור לניו אינגלנד. בריידי קיבל אותו לידיו, כרע על הברך וסיים את המשחק. כשזה קרה המאמן ביל בליצ'יק כבר היה רטוב ודביק ממשקאות האנרגיה ששפכו עליו שחקניו. מהתותחים התעופפו פתיתי קונפטי בצבעים אדום, כחול ולבן שציינו את הזכייה השלישית של ניו אינגלנד באליפות בחמש השנים האחרונות. ייתכן והיו גם כאלו בצבעים צהוב וכחול של הראמס, על כל מקרה, ואולי לא. אולי למשחק הזה לא יכול היה להיות סוף אחר, ואולי זה בכלל לא הסוף. אולי בעוד שנה ייפגשו כולם שוב, באותו הזמן רק במקום אחר (מיאמי) ויציינו את האליפות השביעית של ניו אינגלנד ובריידי, קבוצה ושחקן שכבר עשו הכל - לקחו אליפות בהתקפה ובהגנה, ביופי ובכיעור, בטוב וברע. בעיקר לקחו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ