בלוג הפוטבול

יצירת אמנות עם כדור: המשחק הזה היה טוב מכל סרט הוליוודי שיעשו עליו

המשחק בין ניו אורלינס וסן פרנסיסקו לא זקוק למחמאה של אמנות נעלה - הן בראו עולמות שלמים עם כדור פוטבול אחד ■ פעם גם 40 נקודות לא הספיקו לנצח את ניו אינגלנד. אבל זה היה פעם

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'ימי גארופולו. הרוח של פטריק מהומס התגלגלה לגופו
ג'ימי גארופולו. הרוח של פטריק מהומס התגלגלה לגופוצילום: Chuck Cook/רויטרס
ניר צדוק

ניו אורלינס (3-10) - סן פרנסיסקו (2-11) 48:46

נהוג לומר על משחקים מהסוג הזה שעוד יעשו מהם סרטים ויכתבו עליהם ספרים, כאילו ספורט זקוק להכרה וחסות מטעם אמנות נעלה יותר. הפעם, עם כל הכבוד, עיבוד ספרותי או קולנועי לא יספיק בתור מחמאה. לא שצריך לזלזל במה שאנשים מסוגלים לעשות עם מצלמה או עט, אבל לניו אורלינס וסן פרנסיסקו, שבראו עולמות שלמים עם כדור פוטבול אחד, אין במה להתבייש בהשוואה לכל אמן.

אולי בכלל ההפך הוא הנכון, והמשחק הזה היה במקורו ספר. ניו אורלינס וסן פרנסיסקו העלו בצוותא משהו שנראה כאילו נוצר במדיום אחר, והומחז לכדי משחק על הבמה של הסופרדום באמצעות שחקנים ששיננו כל מהלך לכדי הצגה מושלמת. קשה להאמין שהמציאות יכולה היתה לייצר משחק שכזה על דעת עצמה ומאותם חומרים בדיוק שמרכיבים גם משחק בין מיאמי לניו יורק ג'טס. בלתי מתקבל על הדעת שהכל קרה כדרך הטבע, ללא התערבות חיצונית ומוכוונת דרמה בידי תסריטאי בעל דמיון פורה במיוחד. שתי הקבוצות משכו אחת את השנייה לדו קרב מסחרר במסגרתו כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליהן התגלה כלא רלוונטי. סן פרנסיסקו היא אחת משתי קבוצות ההגנה הטובות ביותר? אין בעיה, היא תחטוף 46 נקודות. ואתם יודעים מה? היא אפילו לא תפסיד.

הסוף לא יכול היה להיות מותח ואכזרי יותר. לא רק עבור ניו אורלינס - שעם שער השדה של רובי גולד על הבאזר הפך אותה ממנצחת למפסידה - אלא עבור כל מי שצפה במשחק הטוב ביותר של השנה, אולי של השנים האחרונות. לא יכול להיות שהוא פשוט נגמר בפתאומיות, שרגע אחד הוא ישנו ולאחריו הוא אינו. אפשר להתנחם בכך ששידורים חוזרים שלו יוקרנו בגן עדן ללא הפסקה.

גם הפרטים היבשים של המשחק - מי מסר למי, מי הוביל על מי ומתי - הם רטובים במקרה הזה. ספק אם מראה עיניים ישכנע שהדבר אכן קרה, אז מה כבר יכול להיות הכוח של מלים, ובכל זאת - ננסה. ניו אורלינס השיגה טאצ'דאון בכל אחד מארבעת הדרייבים הראשונים, ולא מול הגנה רעועה, אלא מול מי שמתגאה בהיותה חומת המסירה הבצורה ביותר. אף על פי כן ניו אורלינס ירדה להפסקה בפיגור, כי גם סטיית התקן הזאת לא היתה מספיק חריגה כדי להבטיח עליונות. סן פרנסיסקו, שרצה עם הכדור כדרך חיים, מסרה אותו פתאום כאילו הרוח של פטריק מהומס התגלגלה לגופו של ג'ימי גארופולו. הקוורטרבק התחיל את המשחק עם שש מסירות ל-158 יארדים, ושלושת הטאצ'דאונים הראשונים של סן פרנסיסקו הצריכו עשרה מהלכים בלבד. כאשר אפילו עמנואל סנדרס הפך למוסר כחלק מתרגיל יצירתי - התקבלה התקפה על סטרואידים שייצרה לא פחות משבעה מהלכים ל-20 יארדים ויותר במחצית אחת.

ניק בוסה, אולי השחקן הטוב ביותר של סן פרנסיסקו, רגיל להשפיע על המשחק כבר מהפתיחה. הפעם, במה שנראה כמו מחווה למשחקי קולג' בהם ההגנה היא שטיח לרגלי ההתקפות, הוא המתין עד 4:36 דקות לסיום הרבע השני לפני שייצר את המהלך הקנוני הראשון שלו. במצב של דאון שלישי ויארד בודד, בוסה דרס את ריאן ראמצ'יק למרות עבירת הולדינג של הטאקל הימני, והפיל את טייסום היל כדי לסלק את ניו אורלינס מהמגרש. זה לקח חמישה דרייבים, אבל בסוף זה הגיע. בשל האינפלציה ההתקפית - התוצאה היתה 21:27 בשלב הזה - העצירה הוטענה בחשיבות אלטרנטיבית ונחגגה כאירוע מכונן ונדיר כמו טאצ'דאון. זווית הראיה על המשחק התהפכה - עצירה הפכה לפריצת דרך, משהו להתענג עליו, בעוד טאצ'דאון נדמה לפעולה אגבית שהריגוש הנלווה אליה נשחק בשל חזרתיות מוגזמת.

קבוצות מבצעות התאמות במהלך המחצית ומאמנים יצירתיים מפיחים חיים בהתקפות כבויות, אבל במקרה של ניו אורלינס וסן פרנסיסקו ההתפתחות האפשרית היחידה היתה האטת הקצב ברבע השלישי. אי אפשר היה להגביר מעבר ל-581 יארדים משותפים במחצית ויותר טאצ'דאונים במסירה (6) ממסירות לא מושלמות (4). המחצית הראשונה הציבה רף בלתי ניתן לחצייה, ולכן כל שנותר הוא לשאוף לעבור כמה שיותר מתחתיו. במלים אחרות - לא רק ליצור אלא לנסות גם לסכל. ההגנות, ששימשו כתפאורה בחגיגה בת 30 דקות, התחילו להרוויח את לחמם: אינטרספשן של קרייג רוברטסון והשתלטות של דהפורסט באקנר על פאמבל העמיקו את המשחק ברובד נוסף שהיה חסר לו במחצית הראשונה והמטורללת. בכך שזקפה את ראשה, ההגנה הוכיחה את המסוגלות העקרונית שלה, מה שרק העצים את ההערכה לכל הפעמים בהן ההתקפות הצליחו להתגבר על המכשולים הללו. משחק שעד אז דיבר רק בשפה של טאצ'דאונים אולץ לפתע לתקשר גם באמצעות שערי שדה - שניים של ניו אורלינס, אחד של סן פרנסיסקו - שהיו פשרה הוגנת בין התקפות שהצליחו להתקדם עם הכדור להגנות ששמרו על כבודן ולא נרמסו לחלוטין.

יתרון של יותר מטאצ'דאון (33:42) הוא לרוב כל מה שההגנה הנהדרת של סן פרנסיסקו צריכה, אבל לא במשחק של מספרים גדולים, עם טאצ'דאונים כחול על שפת הים. טאצ'דאון של מייקל תומאס צימק ל-42:40, ושער שדה של סן פרנסיסקו ניווט את המשחק למה שנראה כצומת המכריע שלו - ניו אורלינס בפיגור של חמש נקודות והכדור אצל דרו בריס, שעד אז כבר מסר לארבעה טאצ'דאונים וניתר לאחד בעצמו. בגיל 40 בריס כבר עשה כל דבר לפחות פעם אחת, או במקרה של להפוך פיגור לניצחון ברבע הרביעי או ההארכה - 53 פעמים. הפעם ה-54 היתה אמורה להגיע בזכות המסירה לטרקוואן סמית' שהעלתה את ניו אורלינס ליתרון 45:46, אבל כאן הגיע מה שכל משחק גדול זקוק לו - מהלך אחד, מופלא וסמלי, שמנקז אליו את כל יתר המהלכים ומתמצת סיפור שלם לפעולה בודדת.

במצב של דאון רביעי ושני יארדים, על קו ה-33 שלה וכשעל השעון נותרו 39 שניות בלבד, סן פרנסיסקו נדחקה לקצה גבולות האפשר. קשה להאמין שגם במשחק עם כל כך הרבה נקודות ותהפוכות מגיע הרגע שלאחריו אין עוד הזדמנות לתקן, שהנדנדה מפסיקה להתנדנד. זה היה הרגע. שבוע אחרי ההפסד הדרמטי לבולטימור, בצל האפשרות לסיים עוד מפגש צמרת בתחושה צורבת של פספוס, גארופולו מצא את ג'ורג' קיטל, הכתובת האמינה ביותר שלו, וכאן התחילה האודיסיאה של הטייט-אנד. הוא חמק מהתיקול של צ'אונסי גרדנר-ג'ונסון, ניער את מרכוס וויליאמס, המשיך להתקדם גם כאשר וויליאמס תפס בקסדתו ווון בל נתלה עליו מצדו השני, ולא נכנע אפילו כשגרדנר-ג'ונסון נכרך על גבו. יחד נראו השלושה כילדים שמנסים להכניע אדם בוגר שהם כלל לא אמורים להתעמת איתו. לא היה להם סיכוי. קיטל לא ייפול, הוא לא ייכנע, כי סן פרנסיסקו - שבשלושת השבועות האחרונים פגשה שלוש קבוצות שמאזנן המשותף ביתר המשחקים הוא 6-30 - לא תיכנע. קיטל משך בדיוק עד למקום ממנו הרגל של גולד יכולה היתה לדאוג לכל היתר.

כשדווייט קלארק תפס את המסירה של ג'ו מונטנה לטאצ'דאון המנצח בגמר ה-NFC של 1981, הסיפור כולו תומצת לכדי הכותרת "התפיסה", כאילו לפניה לא היו תפיסות, ולאחריה לא יהיו. גם המהלך של קיטל ראוי למלה בודדת שתתיימר לספר את הסיפור כולו. עדיין מחפשים אחת.     

ניו אינגלנד (3-10) - קנזס סיטי (4-9) 23:16

בשנה שעברה, כשנפגשו בעונה הסדירה ובגמר החטיבה, קנזס סיטי השיגה תשע נקודות בלבד במחצית הראשונה מול ניו אינגלנד - שלושה שערי שדה בפוקסבורו, ואפס מוחלט בבית, במשחק החשוב ביותר. בשני המשחקים קנזס סיטי התאוששה עם 31 נקודות במחצית השנייה. מהנתונים הללו אפשר ללמוד שני דברים: על מידת המוכנות ההתחלתית של ביל בליצ'יק, ושאנדי ריד, מקבילו בקנזס סיטי, הוא לא אחד שטועה רק כדי להמשיך לטעות. הוא טועה כדי ללמוד מכך. אלא שאפילו 31 נקודות ב-30 דקות לא הספיקו. ניו אינגלנד של העונה שעברה היתה מעבר לכל הלקחים האפשריים שקבוצה יכולה להפיק תוך כדי תנועה, מעבר להתאמות המוצלחות ביותר. היא היתה קבוצה שגם 40 נקודות לא הספיקו כדי לנצח אותה, ששרדה קרב אקדחים עם השולף הכי מהיר בליגה.

מהומס (15). גם משחק איטי שלו לא סייע לניו אינגלנד
מהומס (15). גם משחק איטי שלו לא סייע לניו אינגלנד צילום: Paul Rutherford/רויטרס

אבל זה היה פעם. היום, במקום התקפה שמסוגלת לעמוד בקצב המהיר של מהומס וקנזס סיטי, יש לה אחת שלא עומדת בקצב גם כאשר מהומס מאט והולך לקראתה. יותר מכך, נדמה שההתקפה של ניו אינגלנד לא מצליחה לעמוד בקצב של ההגנה שלה. אם היה מדובר במשחק מחשב, אפשר היה לומר שההגנה של ניו אינגלנד מסדרת לטום בריידי וההתקפה עוד ועוד פסילות, רק כדי שימשיכו להיפסל.

זה מה שההגנה או הספיישל טים של ניו אינגלנד עשו מהרגע שקנזס סיטי עלתה ליתרון 7:23 בפתיחת הרבע השלישי - חסמו בעיטת הרחקה, גרמו לפאמבל של טראוויס קלסי וסחטו שתי בעיטות הרחקה נוספות אחרי המינימום של שלושה מהלכים. מה יצא מההזדמנויות הללו? טאצ'דאון מדרייב שהתחיל מרחק 19 יארדים מהאנדזון, התפשרות על שער שדה, ושני כישלונות בדרייבים העוקבים. בעבר היו לניו אינגלנד היכולת ושאר הרוח להיחלץ מבורות שהיא גם כך לא נהגה ליפול לתוכם. השנה, כל שנותר ממנה הוא הפחד שבלב שונאיה, אלו שראו אותה חוזרת מפיגור יותר מדי פעמים מכדי שיתפתו להשתכנע שמשהו מהותי השתנה, שזו לא אותה קבוצה. הרי הקסדה הכסופה נותרה כשהיתה, ובריידי ובליצ'יק עדיין שם. בסוף גם הם יבינו.

בריידי נתפס ומופל

זה לא רק בריידי, עם משחק רביעי ברציפות של מתחת ל-55.5% השלמה (19 מ-36 ל-169 יארדים), אם כי הוא נראה לחלוטין מחוץ לאלמנט והוא ניצב במרכז הדיון באופן טבעי בשל משקלו הסגולי. זה גם קו התקפה שכבר הרשה שלושה סאקס יותר מאשר בכל העונה שעברה; זה משחק הריצה, שהשיל העונה למעלה מ-30 יארדים למשחק ממשקלו והפך מהשישי בטיבו בליגה לחסר משמעות; זו הפרישה של רוב גרונקווסקי, שגרעה מניו אינגלנד מיס-מאץ' נצחי והפכה אותה מממלכת הטייט-אנדס לקבוצה בה שחקני העמדה תופסים 29 מסירות בלבד (הכי מעט בליגה פרט לאריזונה וקליבלנד). כדי להוסיף חטא על פשע, או חיסרון לזיכרון, אין לניו אינגלנד את הרסיברים שמייצרים עבורה אלטרנטיבות בסלוט או לעומק.

לפעמים נראה כאילו לניו אינגלנד יש יותר מדי תופסים שלא מסוגלים לתפוס כדור שבריידי כבר לא מסוגל לזרוק. לא לחינם שני המהלכים ההתקפיים הטובים ביותר מול קנזס סיטי היו תעלולים - פלי-פליקר בין ג'יימס ווייט, בריידי וג'וליאן אדלמן שהוביל לטאצ'דאון הראשון, ומסירה של ווייט עצמו לפיליפ דורסט ברבע הרביעי. בין לבין, כל מה שקונסרבטיבי - לא עבד. בתוך חודש הפסידה ניו אינגלנד כמעט ללא תנאי לשלוש המוליכות של הבתים האחרים ב-AFC. אם יש קבוצה שיודעת לעשות שיעורי בית, שתלמד את מה שיש ללמוד, זו ניו אינגלנד. השאלה היא עד להיכן מרחיקים גבולות ההוראה. אולי אפילו מעבר לידיים שכבר השיגו הכל.

צמרת ה-NFC:

סן פרנסיסקו 2-11
גרין ביי 3-10
ניו אורלינס 3-10
דאלאס 7-6
סיאטל 3-10
מינסוטה 4-9

צמרת ה-AFC:

בולטימור 2-11
ניו אינגלנד 3-10
קנזס סיטי 4-9
יוסטון 5-8
בפאלו 4-9
פיטסבורג 5-8

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ