בלוג הפוטבול

ניו אינגלנד הפנתה את הגב לאתוס שלה, וקיבלה את הסוף שהיא ראויה לו

מאמן הפטריוטס ביל בליצ'ק הוכיח עד כמה מצבה של קבוצתו גרוע עד שהיא הפסידה גם בקרב וגם במלחמה. ג'יי.ג'יי וואט הוכיח שהוא הרבה יותר משחקן עבור יוסטון, והטעם החמוץ שנותר בעקבות הטראגיות של כישלונותיו הקודמים של דרו בריס, הפך הפעם חמוץ אפילו יותר

ניר צדוק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טום בריידי בסיום המשחק מול טנסי. המהלך האחרון שלו היתה הזדמנות לניסוח פרט הטריוויה המסכם של הקריירה הגדולה מכולן
טום בריידי בסיום המשחק מול טנסי. המהלך האחרון שלו היתה הזדמנות לניסוח פרט הטריוויה המסכם של הקריירה הגדולה מכולןצילום: Charles Krupa/אי־פי
ניר צדוק

ניו אינגלנד - טנסי 20:13

אחרי שלוש הופעות רצופות בסופרבול ושמונה שנים בהן העפילה לכל הפחות לגמר ה-AFC, פלא שהתגבשה התחושה לפיה פוטבול משחקים 60 דקות ובסוף ניו אינגלנד מנצחת? גם כאשר נראה על פי כל המדדים האובייקטיבים שהיא בדרך להפסד, הדעת מסרבת לפרש נכוחה את הסימנים, ומתכווצת לקראת איזה קאמבק פלאי שיתרגש ממש בעוד רגע. כשטנסי קפאה על יתרון 13:14 לאורך כל הרבע השלישי ומרבית הרביעי, זה הרגיש בדיוק כך. כל שצריך היה הוא לחכות ולראות באיזו דרך.

זה לא קרה. ניו אינגלנד הנוכחית יוצאת דופן לשלילה בסטנדרטים שלה, והיא ראויה לסוף כזה - הפסד ביתי בשלב הווילד-קארד, הסיום המוקדם ביותר שלה לעונה מזה עשור, תוך שהיא מפנה גב לאתוס הכי גדול שלה. הפסד בשבוע הבא, בקנזס סיטי, היה מכבד אותה בכניעה ליריבה עדיפה ובתנאים לא אידיאליים. הפסד ביתי לטנסי, כשניו אינגלנד לא משיגה נקודה במחצית השנייה, הוא סיום הולם לעונה של חוסר מסוגלות התקפית, 60 דקות שהיו קפסולה מרוכזת של כל הסיבות שהובילו למפלתה של האימפריה; טום בריידי השלים 20 מסירות בלבד, כשרק שבע מהן לווייד-רסיברים - עמדה שהוזנחה כליל ב-2019; שלושה ניסיונות ריצה כושלים בקרבת האנדזון אילצו אותה להסתפק בשער שדה והדגישו קיבעון מחשבתי, שלא לומר עבודת אימון רעה; ההגנה, שברגעים הלא מכריעים של העונה נדמתה בלתי ניתנת להכנעה וייצרה 40 איבודים, לא הצליחה לספק עצירה ברגע האמת, במצב של דאון שלישי ושמונה יארדים.

ביל בליצ'ק (משמאל) עם מאמן טנסי, מייק וראבל בסיום המשחק. זה היה ניצחון פירוס של מאמן ניו אינגלנד שהוא הוכיח את מצבה העגום של הקבוצה
ביל בליצ'ק (משמאל) עם מאמן טנסי, מייק וראבל בסיום המשחק. זה היה ניצחון פירוס של מאמן ניו אינגלנד שהוא הוכיח את מצבה העגום של הקבוצהצילום: Brian Fluharty/רויטרס

טנסי לא סתם ניצחה בניו אינגלנד - היא עשתה זאת אפילו בלי שתצטרך להיות הכי טובה שהיא יכולה. במהלך העונה היא בראה לעצמה זהות חדשה תחת הקוורטרבק המחליף ראיין טאנהיל. סיפור התחייה האישי שלו השתלב היטב עם הרנסנס שחוותה ההתקפה תחתיו, כשטאנהיל האגרסיבי ונטול הפחד זורק את הכדור רחוק יותר מכל מוסר אחר. מול ניו אינגלנד כל התעוזה הזאת הצטמצמה לכדי תחנת מעבר בין הסנטר לרץ האחורי, דריק הנרי. טאנהיל השלים שמונה מסירות בלבד ל-72 יארדים ונראה יותר כמו מרכוס מאריוטה שהתכווץ מאשר המושיע הנועז שהוא מאז הפך לפותח באמצע העונה.

זה היה ניצחון פירוס של ביל בליצ'יק - הוא הוכיח את מצבה העגום של ניו אינגלנד, שמפסידה בקרב אפילו כשהיא מנצחת במלחמה שהיא בחרה. מבחינתה של טנסי, מה שניו אינגלנד ניצחה לא היה אפילו קרב. את הכוחות שלה היא ריכזה בכלל במקומות אחרים. היא איתרה נקודת תורפה בניו אינגלנד - הגנת הריצה - וחצבה בה שוב ושוב, ושוב ושוב, עד שהקיר נפל. הנרי נשא את הכדור 34 פעמים - הכי הרבה בארבע שנותיו כמקצוען והמון גם בסטנדרטים הנצלניים של ימיו במכללת אלבמה - וגמל ב-182 יארדים על הקרקע ו-22 נוספים בתפיסה. טנסי הלמה באובססיביות בנקודה אחת ומוטטה את החומה כולה. כך נפלה ניו אינגלנד.

אנתוני פריסקר (86) משיג טאצ'דאון מול ניו אינגלנד. טנסי ניצחה בניו אינגלנד בלי שתצטרך להיות הכי טובה שהיא יכולה
אנתוני פריסקר (86) משיג טאצ'דאון מול ניו אינגלנד. טנסי ניצחה בניו אינגלנד בלי שתצטרך להיות הכי טובה שהיא יכולהצילום: Elise Amendola/אי־פי

4:44 דקות לסיום, בפיגור 14:13 ועל קו ה-11 של ניו אינגלנד, קיבל בריידי הזדמנות אחרונה בהחלט. באגדות, או בחיים שלו עד לא מזמן, זה היה מסתיים בטאצ'דאון מנצח. בריידי השלים שתי מסירות, אך בדיוק כשנדמה היה שאנו בשלב הסינופסיס של הקאמבק ההוליוודי, הגיעו השמטה של ג'וליאן אדלמן ועוד מסירה לא מוצלחת ודחקו את ניו אינגלנד להרחיק את הכדור בבעיטה. בפעם הבאה שבריידי נגע בכדור זה כבר היה אחרי ההזדמנות האחרונה - על קו היארד האחד שלו, כשעל השעון נותרו 15 שניות וללא פסקי זמן. יותר מאפשרות הגיונית לקאמבק, זו אולי היתה הזדמנות לניסוח פרט הטריוויה המסכם של הקריירה הגדולה מכולן: אם בריידי יחליט לפרוש, ואולי בכלל לעבור לקבוצה אחרת, אז התשובה לשאלה מה קרה במסירה האחרונה ב-20 שנותיו בניו אינגלנד תהיה אינטרספשן וטאצ'דאון של לוגאן ריאן. 

יוסטון - באפלו 19:22

המצלמה התמקדה בג'יי.ג'יי וואט בכל פעם שעלה מהספסל, כמו עדיין מתלבטת האם חזרתו היא אירוע בעל משמעות מקצועית או שמא טקסית בלבד. היא הבינה שיש פה משהו מוזר שאי אפשר להסיט ממנו את המבט - האופן הלא טבעי, העל-אנושי במונחים של הקרבה והתת-אנושי בחשיפה לסכנה, שבו שב לפעילות בניגוד לכל התחזיות, חודשיים אחרי שקרע שריר בחזהו. בכל פעם שוואט היה על המגרש, לא היה ברור אם זו סיבה לחגוג את כוחו או דווקא להפך - לתהות על מסוגלותו. עם או בלי קשר, וואט לא היווה פקטור עד לאמצע הרבע השלישי.

באפלו לא ניצחה משחק פלייאוף כבר 24 שנים, ואת הניסיון הקודם שלה, לפני שנתיים, השחיתה בהופעה שלא ראויה לצפיית אדם. מהרגע הראשון של המשחק הזה היה ברור שבאפלו אולי לא תנצח, אבל לכל הפחות לא תפסיד כך שוב. הדרייב הפותח שלה היה מופתי, וכמו כל דבר טוב - הוא גם נגמר מהר: שישה מהלכי היילייט של תנועה, ריצת קוורטרבק ל-42 יארדים, וטריק פליי במסגרתו ג'ון בראון, התופס המצטיין, מסר לטאצ'דאון של ג'וש אלן. באפלו לא היססה להיות יצירתית. היא לא פחדה מדבר, והיא הנכיחה את עצמה בצורה הכי אמיצה שאפשר.

הדרייב הראשון והמהפנט הזריק אדרנלין לוורידים של אלן. בשלב מסוים נראה שהוא משחק מחוץ לדמות שלו, כאילו איזה כוח חיצוני מושך את הקוורטרבק לעשות דברים שאפילו הוא לא חשב שהוא מסוגל להם. לרגע היה חשש שאלן עף גבוה מדי, וכמו איקרוס, שהשמש התיכה את הדונג בכנפיו והפילה אותו לים, גם הוא לא יידע מתי לעצור. מאז ומעולם היה מעט חסר אחריות. ניסיון שלו להאריך מהלך ריצה מוצלח עלה לו במה שנראה בתחילה כפאמבל. רק צפייה חוזרת גילתה שהברך של אלן פגשה בקרקע שבריר שנייה קודם לכן. הוא עדיין לא עף גבוה מדי, אבל הוא כבר ממש התקרב.

מה אלן עשה עם אות האזהרה הזה? המשיך כאילו כלום בדרך לאחת המחציות הטובות בקריירה הקצרה שלו, עם תנועה מופתית בתוך ומחוץ לכיס, מסירות תותח אופייניות ופיקוד על התקפה שיצאה מעורה. בעונה הסדירה היתה באפלו מקבוצות הדאון השלישי הגרועות בליגה. את המחצית הראשונה היא סיימה עם חמש הצלחות משמונה ניסיונות, ניצחונות קטנים בכל הצמתים החשובים של המשחק.

6:48 לסיום הרבע השלישי, יוסטון עדיין לא היתה איתנו. בשלב הזה של המשחק לקוורטרבק של באפלו היו יותר יארדים בתפיסה מאשר לדיאנדרה הופקינס, התופס הבכיר של יוסטון. ואז הגיע הרגע ששינה את הכל, כשלקח משחק חד צדדי שאיש לא יזכור ועשה ממנו מחול של טעויות ורגעי שיא שאי אפשר יהיה לשכוח. היחיד שיכול היה לחולל רגע כזה הוא וואט, שהוא הרבה יותר משחקן עבור יוסטון. סאק שלו על אלן אילץ את באפלו להסתפק בשער שדה, שמר את קבוצתו במרחק שני טאצ'דאונים (16:0), ובעיקר נתן את הסימן המוסכם. ווטסון, הופקינס, וויטני מרסילס - אינדיבידואלים בקבוצה לא מתפקדת - נענו לקריאה של מנהיג השבט וסחבו עגלה שלא היתה זזה אלא במאמץ יחידני של הטובים ביותר. כל אחד מהם עשה את הקטע שלו - ווטסון משך עד לאנדזון גם כאשר שני מגינים נכרכו עליו, הופקינס תפס כדורים, מרסילוס ייצר איבוד - ובתוך פחות מרבע שעה הפיגור הפך ליתרון 16:19.

אלן, שעף כל כך גבוה במחצית הראשונה, לא נמלט מגורלו בשנייה. פאמבל ושני מהלכים רצופים בהם איבד 36 יארדים זרקו אותו מעמדת המנצח הפוטנציאלי למפסיד האולטימטיבי. במחצית הראשונה נראה שאלן בז לעצם החשיבות של התחרות, ושיחק כאילו כל הפלייאוף הזה מתקיים בחצר האחורית שלו. בשנייה המשחק הדביק את הקצב והשתלט עליו. אלן נראה סובל, מסוחרר מרוב לחץ, נתון במעין טראנס, מה שקורה כנראה כאשר כישרון מתנגש בחוסר ניסיון.

תעלול אחרון מצדו של המשחק על חשבונו של אלן היה להתארך להארכה, שם הקשר בין הקוורטרבק של באפלו למתרחש הלך והתרופף. בעוד הוא התפרק לאטומים של פוטבול, ווטסון רק התגבש. מהלך איקוני שלו, במהלכו חמק משני שחקני הגנה שהתנגשו בו בו-זמנית משני צדיו והשלים מסירה לטאיוואן ג'ונס, קידם את יוסטון לעבר שער השדה שהכריע את המשחק. באפלו גילתה שגם אם לא יכול היה להיות גרוע יותר מההפסד לפני שנתיים, זה בהחלט יכול להיות אכזרי יותר.

ניו אורלינס - מינסוטה 26:20

מגיע לדרו בריס שהפרק הזה בקריירה שלו יקודש בטבעת, כמו שזה הקדום והאטרקטיבי יותר הגיע לשיא עם אחת ב-2009. טוב שזכה בה ולא פרש בלי תו התקן כמו דן מרינו, אלא שהיא לא מספיקה כדי לחשק את כל פועלו. היא היתה בחיים אחרים, בדמות אחרת, והוא צריך אחת נוספת. הטעם החמוץ שנותר בעקבות הטראגיות של הכישלונות הקודמים - הנס של מינסוטה לפני שנתיים, העבירה שלא נשרקה בעונה שעברה - חמוץ הפעם אפילו יותר. בגיל 40, ברור שההזדמנויות לא יימשכו לנצח, ואולי לא יימשכו כלל. אולי זו היתה ההזדמנות האחרונה.

דרו בריס, הקוורטרבק של ניו אורלינס אחרי הפאמבל מול מינסוטה. ההדחה גוזלת ממנו את האפשרות לסכם את הפאזה האחרונה בקריירה שלו עם פאנץ'
דרו בריס, הקוורטרבק של ניו אורלינס אחרי הפאמבל מול מינסוטה. ההדחה גוזלת ממנו את האפשרות לסכם את הפאזה האחרונה בקריירה שלו עם פאנץ'צילום: Butch Dill/אי־פי

לפני מספר שבועות חלף על פני פייטון מאנינג כשיאן הטאצ'דאונים בכל הזמנים. כשזה קרה, נדמה שזה לא הכבוד הגדול ביותר שבריס עוד יכול לזכות בו. הוא הרי לא רק סיפור על שיאים כמותיים, שמושגים בעיקר מתוקף ההתמדה ופחות בשל ההצטיינות העכשווית. במובנים רבים, בריס נמצא בשיאו, או לפחות בווריאציה חדשה לשיאו, בימינו אנו. ההדחה על ידי מינסוטה גוזלת מבריס את האפשרות לסכם את הפאזה האחרונה בקריירה שלו עם פאנץ', עם זכייה באליפות. הוא יוותר כנראה כסיפור אחד ארוך שאין לו בהכרח סוף טוב, אבל הוא כתוב היטב לאורך דפים רבים.

בריס של המשחק מול מינסוטה היה מכמיר לב. הוא, שאי אפשר להשוות אותו לאיש, נראה לפתע רע בהשוואה פנים-קבוצתית. הוא לקח את ניו אורלינס צעד אחורה על כל צעד קדימה שהוביל אותה טייסום היל - האולר השוויצרי שהחליף אותו לפרקים והצית אש בהתקפה התקועה. הרצף הכרונולוגי של המשחק תרם להצגתו של בריס באור טראגי: היל השלים מסירה על 50 יארדים, ומסירה של בריס נחטפה כשניסה לזרוק למרחק דומה; היל השיג 37 יארדים על הקרקע, רק כדי שבריס יחליף אותו ויאבד את הכדור בפאמבל (לראשונה העונה). כל מה שיוצא מגדר הרגיל בספר התרגילים של ניו אורלינס, עבד. כל מה שסטנדרטי ואפשר את ההצלחה שלה לאורך השנה, כמו בריס, נוטרל על ידי מינסוטה. היא ערערה את השותפות שלו עם תואמס (שבע תפיסות בלבד) וניצחה בנוק-אאוט את המאבק בקו ההתנגשות.

בריס אפילו לא קיבל את הכדור בהארכה, וצפה מרחוק בקירק קאזינס משיג את ניצחונו הגדול בקריירה. העונה החליטה מינסוטה שהדרך שלה להצלחה עוברת בהסטת הזרקור ממשחק המסירה לריצה. הפחתת האחריות תרמה לזיקוק המומחיות של קאזינס והוציאה ממנו הרבה טוב, אבל גם קבעה שהוא כבר לא יהיה האיש שמספר את הסיפור של מינסוטה. במצב של דאון שלישי, אחרי שנטיית הלב שלה להניח את הכדור אצל דלווין קוק רק דחקה אותה לאחור, היא חזרה אל הקוורטרבק שלה. עם מסירת טאצ'דאון לקייל רודולף, קאזינס השיב לעצמו את העט והתחיל לכתוב. זה היה המשפט היפה ביותר שכתב בחייו.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ