בכל ארצות הברית קבוצות משנות שמות פוגעניים. הקבוצה הזאת מסרבת

קבוצת הבייסבול Spokane Indians מקבלת אישור מחברי השבט המקומיים להשאיר את שמה על כנו, וראשי המועדון מתהדרים במסורת ארוכה של שיתוף פעולה עם הילידים מהאיזור. יש מי שזה לא משכנע אותם: "אין דבר כזה סטריאוטיפ טוב"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סמל הקבוצה.שונה כבר לפני עשורים

לא מעט קבוצות ספורט בארצות הברית משתמשות בשמות וקמעות השייכים לילידים האמריקאים, למרות התנגדות מאסיבית וארוכת שנים מצד אנשים הטוענים כי מדובר בגזענות. חלק מהקבוצות, אחרי שנים רבות של התעקשות לא לבצע כל שינוי, החלו לזנוח זאת לאחרונה. הדוגמה הבולטת היא קבוצת הפוטבול של וושינגטון, שהשמיטה את ה"רדסקינס" משמה.

ויש את קבוצת Spokane Indians, קבוצת בייסבול מה"מיינור-ליג", שממומקמת במדינת וושינגטון. הקבוצה החלה לשתף פעולה עם שבט הילידים בספוקיין כחלק מתהליך בו היא מקווה כי תמצא כיצד לכבד את התושבים המקומיים תוך השארת שמה. האם זה יכול להיעשות? חלק אומרים שזה לא אפשרי, אך הקבוצה קרובה יותר להגיע להבנות עמם - הרבה יותר מכל קבוצה אחרת. "הם הגיעו והקשיבו לזקני השבט, וזה מה שפיתח את מערכת היחסים עמם עם הזמן", אומרת קרול אוונס, חברת מועצה בספוקיין, "וממש כמו במשפחה, זה גדל לכדי כבוד הדדי גדול בין הצדדים".

אך סוזאן שואן הרחו, לוחמת אדוקה בעד זכויות ילידים אמריקאים, שהובילה גם את המאבק נגד שמות ידועים לשמצה של מועדונים וקמעות שונים בארצות הברית במשך עשורים, אומרת שהכוונה אינה משנה, וכי על שם הקבוצה מספוקיין להשתנות. "אין דבר כזה 'מתן כבוד' בכל הנוגע לקבוצות וקמעות הנושאים שמות וסמלים השייכים לילידים", היא אומרת, "פשוט אין דבר כזה, לא משנה איך אורזים את זה".

מידע על השבט של ספוקיין, מחוץ לאיצטדיון. ניסיון להציג את מורשת השבטצילום: RUTH FREMSON / NYT

בקבוצת הבייסבול קליבלנד אינדיאנס, המשחקת ב-MLB, אומרים כי הם דנים מה יהיה "המסלול הטוב ביותר" בו יהיו יכולים להתקדם בכל הנוגע לשמם. גם לקבוצת הבייסבול מספוקיין היו שיחות כאלו, כשהם אפילו התנדבו בעצמם לזנוח את השם עוד לפני 14 שנה, אך לבסוף החליטו לשמור אותו דווקא מתוך אותו כבוד לשבט המקומי.

Spokane Indians נוסדה ב-1903, וכעת היא הקבוצה הבכירה תחת מועדון "טקסס ריינג'רס" (קישור מוזר וכואב היסטורית, מפני ש"טקסס ריינג׳רס" קרוי על שם יחידת אוכפי חוק שהתפרסמה גם בתפיסת אינדיאנים). לפני עשורים, סמל קבוצת ספוקיין כלל קריקטורה גרוטסקית של אדם אינדיאני. כעת אין כל שימוש בתיאורים כאלו במועדון.

מאז 2006, הקבוצה פועלת יחד עם שבט ספוקיין, שרבים מחבריו גרים בשמורה הנמצאת במרחק 40 מיילים מהעיר ספוקיין. פגישות נערכות מול מנהיגי שבט לפחות אחת לשנה, והקבוצה ערכה מספר שינויים במדיה, באיצטדיונה, בתרבותה ובפעילויותיה הקהילתיות, בהתבסס על המלצות שקיבלו ממנהיגי השבט.

מתחם האיצטדיון של ספוקיין. השילוט כתוב גם בשפת אנשי השבטצילום: RUTH FREMSON / NYT

במדיה הנוכחיים של הקבוצה מודגשת המלה Sp’q’n’i’ מקדימה. זהו האיות ב"שאליש", שפת הילידים המקומיים בספוקיין, שמבטאים זאת ספו-קא-ני, לפי אוונס. אחת מחולצות המדים הראשונות תלויה בהיכל התהילה של הבייסבול בניו יורק, ומהווה דוגמה לשימוש בשפת ילידים במדי קבוצת בייסבול מקצוענית.

הקבוצה אימצה קמע הלבוש כדג טרוטה (פורל), מאכל מסורתי של אנשי ספוקיין, שגם נועד להעלות את המודעות לשימורו באזור. הלוגו כולל נוצה שאוירה על ידי חבר שבט, ובאחת הגרסאות כוללת גם מלים בשפת השאליש. חלק מהשלטים באיצטדיון, כולל בחנות הקבוצה שבו, כולל שילוט באנגלית ובשאליש.

הכל נעשה בהתייעצות עם אנשי ספוקיין, אומרים אוונס ואוטו קליין, סגן נשיא בכיר ובעלים חלקי במועדון. "בשיחות המוקדמות הכל היה מונח על השולחן, לרבות שינוי שם הקבוצה", אומר קליין. "השותפות שרואים כיום היא מקום שהצלחנו להגיע אליו יחד, ואנחנו מאוד גאים בזה מצידנו".

קרול אוואנס ואוטו קליים. הקבוצה עובדת בשיתוף פעולה עם המועצהצילום: RUTH FREMSON / NYT

קליין אומר שהקבוצה הצטרפה למאמצים בשימור וסיוע להגדלת הדגה המקומית בנהרות, שהיתה מקור המזון העיקרי של השבט עד שבתחילת המאה ה-20 הוקמו סכרים שדיללו את האספקה. בשמורה, הכינוי לבית הספר התיכון בוולפיניט הוא רדסקינס, אולי השם הפוגעני ביותר לקבוצת ספורט. אוונס מקווה כי יום אחד השם הזה ישונה.

ג'ון שלפי, פרופסור להיסטוריית ספורט מאוניברסיטת דייטון שבאוהיו, חקר את מערכות היחסים הייחודיות של הקבוצה מספוקיין עם אנשי השבט. הוא אמר כי לעולם לא היה פוגש בהיסטוריה כה עשירה ומלאת מסורת, אלמלא ביקר באיצטדיון ב-2006. מיד עם כניסתו לאיצטדיון, הוא נתקל בשורת מיצגים תרבות והיסטוריה של אומת ספוקיין, האנשים אשר הוברחו מאדמתם שלהם ועליה הוקם האיצטדיון, לפני יותר ממאה שנה. "למדתי על מגוון טקסים ומה בדיוק היתה משמעותם", הוא אומר מביתו בדייטון, "אני זוכר שהיה מיצג על אורחות חייהם ועל שיטות הדיג שלהם, ואפילו הסברים באחד על אחד אודות השפה המקומית ותרבותם".

קליין אומר כי הקבוצה, שאינה משחקת מאז ההשבתה עקב מגפת הקורונה, גם מסייעת כלכלית ותורמת לצדקה בשמורה, לרבות קרן שהוקמה עבור ילדיהם וסיוע בהקמת מגרש בייסבול. אך הרחו אומרת שתרומות מקבוצות עבור קהילות ילידים, למעשה מסייעות בהשפעה עליהן. היא מסבירה ומדגימה זאת באמצעות התרומות שנתנה אוניברסיטת פלורידה לאנשי סמינולה. "זה תמיד מעציב אותי לשמוע שילידים, במיוחד מנהיגי שבט, מוכנים לקבל איזה סל פיצוי עבור שימוש בסטריאוטיפים", היא אומרת, "הרי אין דבר כזה סטריאוטיפ טוב".

סמל הספוקיין על דלת באיצטדיון. עדיין דרושה התנצלותצילום: RUTH FREMSON / NYT

סטפני פרייברג, פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מישיגן, היא חברת שבט בטולאליפ שבמערב מדינת וושינגטון, שחלק מאנשיו משתייכים לאנשי השאליש. מחקר שערכה הראה כי רובם המוחלט של הילידים האמריקאים שעדיין שומרים על מסורות תרבותיות, נפגעים מאוד מהשימוש הנעשה בסמליהם בקבוצות הספורט. היא אומרת שכמדענית היא זקוקה ליותר מידע על מנת להבין את הסיטואציה בספוקיין, לרבות סקר אודות הרגשתם של אנשי השבט ודעותיהם, אך על פני השטח, היא אומרת כי הגישה של הקבוצה כלפי השבט נראית כמלאת כבוד.

"זה נראה כמו סיפור אחר" אומרת פרייברג, ומפרידה את המצב בספוקיין מהשימוש הנעשה בקמעות ושמות בקבוצות אחרות. "עדיין הייתי מעדיפה שהקבוצה תשנה את שמה״, היא מסייגת, ״אך גם יש מקום לשמות ילידיים. המטרה אינה להיפטר מאזכורם כליל, אלא לעשות שימוש נכון. בקמעות אין דרך בה אפשר להשתמש כיאות". אפילו אם הקבוצה ואוהדיה מפגינים כבוד, היא אומרת, קהל יריב עלול להשתמש נגד קמע שכזה במחוות גזעניות.

אך על מנת לשפר את מערכת היחסים בין הקבוצה לאנשי ספוקיין, היא קוראת לה להתנצל בפניהם על השימוש שנעשה בשנים הקודמות בלוגו גזעני, למרות שהוא הוחלף שנים רבות לפני שהגיעה קבוצת הבעלים הנוכחית לקבוצה. אוונס, יו"ר מועצת ספוקיין, מסכימה שמחווה כזו יכולה לסייע. אוונס תומכת אף בשינוי השם, אך יתר ההנהגה חושבת אחרת. "אנו רוצים שהם ישמרו על שמם בגלל הצורה בה הם פנו ומתנהלים מולנו", היא אומרת. "הם מקשיבים לזקני השבט, ככה התפתחה מערכת היחסים הזו, כמו מערכת יחסים משפחתית טובה בה כולם מלאי כבוד אחד כלפי השני".

לכתבתו המלאה של דייויד וולדשטיין בניו יורק טיימס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ