בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אז מה המצב? הצילו

שחקנים, מאמנים, עסקנים, אוהדים - החרדה למצבו של הכדורסל הישראלי משותפת לכל הנוגעים בדבר. לכל אחד מהם טענות ופתרונות משלו

תגובות

מאיר טפירו, קפטן מכבי אשדוד

מאיר טפירו מתגעגע. "הפגרה היתה ארוכה מדי", אומר הגארד והקפטן של מכבי אשדוד. "אני מתגעגע לכדור, למשחק. בפגרה אפילו ביקשתי להקדים את האימונים. עד כדי כך הייתי רעב".

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

הרעב והכישרון זיכו את טפירו בפרס כדורסלן העשור לפני שנה. ספק אם יש פרצוף מזוהה משלו בכדורסל הישראלי. אבל טפירו עצמו, כבר בן 36 וחצי, אינו מזוהה עם אף קבוצה. אולי בעצם עם 11 קבוצות שונות, בהן עבר לאורך השנים.

"זה חבל", הוא אומר, "כי דווקא כשהתחלתי את הקריירה הגעתי להפועל תל אביב. מאוד התחברתי למועדון והייתי רוצה להעביר שם 10-15 שנה, להפוך לסמל כמו שמעון אמסלם". אך הפועל החלה אז להתמוטט ואף לא שילמה לטפירו משכורות בזמן ומאז הוא נאלץ לנדוד. "לשמחתי, בכל מקום שבו הייתי יצרתי קשר טוב עם האוהדים והאנשים. גם אם אני לא מזוהה עם קבוצה אחת, אני כן מזוהה עם הרבה מאוד קבוצות".

טפירו בעיקר מזוהה עם הכדורסל בישראל. כמוהו, הוא לפרקים מלא תשוקה, מבריק לעתים, אבל גם שכונתי ולא חף מפגמים. ועדיין, הוא השחקן הטוב ביותר בישראל ב-15 השנים האחרונות. "אין הרבה ישראלים מובילים בליגה הזאת", סבור טפירו, "בתחילת הקריירה שלי ולפניה, בכל קבוצה היו כמה ישראלים בולטים. הימים האלה חלפו מהעולם". בחמש השנים האחרונות יושם החוק הרוסי, שחייב הימצאות של שני ישראלים על הפארקט בכל רגע נתון. העונה, כשבוטל החוק, מכסת הזרים ירדה לארבעה. טפירו, מצדו, לא מאמין שהחוקים האלה קידמו את הכדורסלן הישראלי.

"בתקופת החוק הרוסי, לא מעט ישראלים שהיו על הפארקט היו מתאזרחים", הוא מסביר, "מעבר לזה, כשהיו מחליפים שחקן זר, כמעט תמיד החליף אותו זר אחר, גם אם היה ישראלי מתאים יותר על הספסל. המאמנים לא רצו שיהיו יותר משני ישראלים על המגרש. והשנה, כשהחוק בוטל, מותר שיהיו ארבעה זרים על המגרש כל הזמן, ולדעתי זה לא טוב. אין צורך ביותר משני זרים. ריבוי הזרים הוא אחת הסיבות לכך שהכדורסל הלך לאחור".

טפירו מודה: "הצעירים שמגיעים ממחלקות הנוער לא טובים כמו פעם, לפחות מרביתם. אין להם מספיק כישרון או מיומנות, אבל הם צריכים הזדמנויות שלרוב הם לא זוכים להן. לכן אנחנו לא רואים כמעט ישראלים שממש מצטיינים בליגה, או מספיק ישראלים שהופכים לסמלים. בנוסף, המציאות הכלכלית של רוב הקבוצות כמעט לא מאפשרת להן להחתים ישראלים לשנים רבות. לכן נאלצתי לנדוד בין כל כך הרבה קבוצות. רק מכבי תל אביב יכולה להשאיר את הישראלים הבולטים שלה הרבה שנים. בכל יתר הקבוצות זה לא קורה, וזה מאוד פוגע. לא רק בשחקנים, אלא גם בקבוצות ובאוהדים".

עמוס פרישמן, שחקן עבר והרכז המקצועי של איגוד הכדורסל

עמוס פרישמן יושב במשרדו בשדרות יהודית בדרום תל אביב ושוקד על הכנת חוברת עבה, שאמורה לשמש את כל מחלקות הנוער בארץ. "אין לאיגוד דרך לאכוף דרכי עבודה", מסביר הרכז המקצועי של האיגוד ורכז העבר של הפועל תל אביב, "אבל אפשר ללוות את האגודות ולסייע להן. אנחנו עושים את העבודה הזאת כי הגענו למסקנה שיש בעיה קשה בטיפוח כישרונות. הנבחרות לא מצליחות בשנים האחרונות כי אנחנו מגדלים שחקנים פחות טובים".

לצחיחות הכישרון והמיומנות אצל השחקנים הצעירים בישראל, שרבים מהם מגיעים בכל זאת לליגת העל, יש סיבות רבות. "קודם כל, מעט מדי אנשים משחקים כדורסל בישראל", אומר פרישמן, "בסך הכל 15 אלף. זה מספר זעום. למחלקות הילדים והנוער לא מגיעים מספיק ילדים, אז אין כמעט מקום לניפוי. בנוסף, אין מערכת שמסננת את הכישרונות בכיתה א' וב', ומסווגת את הילדים לענפי הספורט שהם צפויים להצטיין בהם".

בכיתות א'-ד' פועלים בתי ספר לכדורסל שאינם מסונפים לאיגוד. "נותנים לילדים שם לשחק כדורסל, אבל כמעט שלא מטפחים אצלם את הפיסיות", טוען פרישמן, "הילדים לא עובדים מספיק על מהירות, גמישות, כוח, קואורדינציה והתמצאות במרחב. אלה הדברים שבונים ספורטאי. אין טעם ללמד ילד בכיתה ב' צעד וחצי, זה מוקדם מדי. לכן, ילדים מגיעים לקט-סל (ה'-ו') כשהם לא מוכנים פיסית. גם בבתי הספר יש שעה אחת של כושר גופני בממוצע בשבוע, ובשעה הזאת רצים אולי 3-4 דקות. לילדים היום יש כל כך הרבה אופציות, והכדורסל, למרות הפופולריות היחסית שלו, לא מהווה מקור משיכה. אתה כמעט לא רואה ילדים הולכים לשחק כדורסל עד שעות הערב, כפי שהיה כשאנחנו גדלנו".

כל הסיבות הללו גורמות לכך שהילדים והנערים של היום גדלים עם פחות מיומנויות, טכניות ופיסיות, וזה הוביל לכישלונות הצורבים בכל הנבחרות הצעירות, וגם ליכולת הלא מרשימה של הנבחרת הבוגרת בשתי אליפויות אירופה האחרונות. "המצב הזה הוא חובק כל", מציין פרישמן, "שמים לב לזה גם בנבחרות וגם בליגת העל. הכדורסלן הישראלי, במקום לצעוד קדימה, צעד לאחור, ולכן אני רואה בכך ייעוד - לשפר את המצב עד כמה שניתן. גולת הכותרת של המאמץ החדש היא הפעילות שהתחלנו לפני שנתיים באקדמיה".

רובי בלינקו, בעבר המנהל המקצועי של האקדמיה לכדורסל

עד לפני חודשים ספורים היה רובי בלינקו המנהל המקצועי של האקדמיה לכדורסל, שהוקמה על ידי האיגוד במכון וינגייט. "הרעיון היה לתת מעטפת לנערים המוכשרים", מספר בלינקו, "כלומר, לאסוף את 20 בוגרי כיתות ט' המוכשרים בישראל ולתת להם גם את האימונים הכי טובים עם המאמנים הכי טובים, וגם את המענה החינוכי, כשהם כולם חיים בפנימייה בווינגייט ולומדים בתיכון בשפיים".

בלינקו, שתיכנן את פעילות האקדמיה יחד עם איתן רוב ויורם חרוש, לשעבר יו"ר הוועדה המקצועית ורכז האגף המקצועי באיגוד, בנה תכנית המועתקת בחלקים גדולים מאקדמיות ותיקות ומצליחות בצרפת, סרביה וקרואטיה. "הילדים מקבלים הרבה יותר שעות כדורסל, שכוללות אימוני כושר ברמה הכי גבוהה, וגם הכוונה וליווי נפשי-מנטלי. אין מה להשוות בין מה שהנערים האלה מקבלים מהאקדמיה לבין מה שיש באגודות. זה שמים וארץ".

אלא שבלינקו גילה כי קשה מאוד לגייס את כל הנערים המוכשרים. "באגודות רבות, בעיקר החזקות כמו מכבי תל אביב, נאבקו בהקמת האקדמיה והצליחו לשכנע לא מעט נערים שלא לבוא אלינו. משנה לשנה נהיה קשה יותר לגייס אותם. דבר נוסף שקרה, זה שכל שלושת האנשים שהקימו את האקדמיה כבר לא במערכת יותר. אז מה בדיוק היא משדרת? בצרפת, אותו מאמן מנהל את האקדמיה כבר 15 שנה. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת, הראו לי את הדרך החוצה. בגדול, ההתקדמות של הנערים לא מספיק טובה. הבעיה החמורה ביותר היא שרבים מבין הנערים הכי מוכשרים בארץ, שעבורם נבנתה האקדמיה, בכלל לא נמצאים בה".

פרישמן מקשיב לטענות ומגיב: "אין ספק שהמצב באקדמיה עדיין לא מושלם, אבל עושים שם עבודת קודש. עובדים שם מאמנים מעולים, והילדים מקבלים יחס הרבה יותר קרוב ומקצועי מאשר באגודות, שלא מסוגלות להתקרב בכלל למשאבים המושקעים באקדמיה. זה תהליך של חמש שנים לפחות, אבל שחקני דור העתיד יגיעו בחלקם הגדול מהאקדמיה. בנוגע לקבוצות שעושות הכל כדי ששחקנים לא יצטרפו, זו בהחלט תופעה חמורה ומצערת, שלא בדיוק מסייעת לפתח את הכישרונות. אך בסופו של דבר הדרך של האקדמיה תנצח".

אלא שגם אם האקדמיה אכן תצבור כוח בשנים הקרובות, עדיין יש בעיה בגילי הנוער: הכפילות שיוצרת ליגת הנוער וליגת העל לבתי ספר תיכונים.כתוצאה, שחקנים מצטיינים רבים סובלים מעומס. "זה בלתי נסבל", מסכימים בלינקו ופרישמן. "מעבר לעומס הקשה שפוגע פיסית בשחקנים בגיל בו הם צריכים להתפתח, זה גם פוגע מבחינה טכנית", טוען בלינקו, "במקום לעבוד על פיתוח מיומנויות אישיות, הם עסוקים כמעט כל השבוע במשחקים ובאימונים לקראת אותם משחקים. מתי כבר יבינו שהמטרה העליונה היא לא לנצח ולזכות, אלא לבנות שחקנים".

דן שמיר, מאמן הפועל חולון

בשנים האחרונות רווחת ההנחה כי למרות שהכדורסלן הישראלי צועד לאחור, המאמן הישראלי מתקדם וזוכה להמון הערכה באירופה. הנחה זו, כמו רבות בכדורסל, היא חצי מיתוס - כמעט שאין מאמנים ישראלים בליגות הבכירות ביבשת ועדיין דייויד בלאט הוליך את נבחרת רוסיה לאליפות אירופה, פיני גרשון עבד באולימפיאקוס, שרון דרוקר מאמן באיטליה ואריק שיבק ומולי קצורין נהנו מהצלחה לא מבוטלת במדינות כמו פולין ובלגיה. אולם למעט בלאט, שחזר למכבי, מרבית המאמנים הישראלים הוותיקים - ביניהם גרשון, קצורין, שיבק, דרוקר, אדלשטיין וצביקה שרף - כבר לא בליגת העל.

מרבית המאמנים שייכים לדור הצעיר וקיבלו את הג'ובים כמעט ללא ניסיון כמאמנים ראשיים. המשכורות שלהם והביטחון התעסקותי בהתאם. ועדיין, יש בליגה מספיק מאמנים צעירים שכבר הביאו הצלחות גדולות: עודד קטש זכה באליפות, דן שמיר בשני גביעים, דני פרנקו בגביע אחד, ליאור ליובין הוליך קבוצה לגמר פלייאוף, אריק אלפסי בנה קבוצה איכותית בנתניה ומיקי גורקה חולש על קבוצה אטרקטיבית בחיפה.

מאמן בוגרים, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול להוות פתרון לבעיה שורשית. "ברור שיש משבר די רציני בגידול שחקנים, ובגיל הבוגרים כבר אין למעשה מה לעשות בעניין", מאשר דן שמיר, המאמן החדש של הפועל חולון ומהבולטים במאמנים הצעירים של הדור האחרון. "המאמנים בישראל טובים למדי. המצב אולי לא מזהיר, אבל גם לא רע כפי שרבים אוהבים לתאר ולהתבכיין", מוסיף שמיר, "הליגה הרבה יותר מאורגנת ומקצוענית מאשר בעבר. גם למאמנים יש סביבת עבודה הרבה יותר נוחה ומקצוענית. בחלק מהקבוצות אפילו יש ג'נרל-מנג'ר, לדעתי זו התפתחות מבורכת וממש לא כזו שבאה לנגוס בסמכות המאמן. חוץ מזה, מינהלת הליגה מספקת כלים טכניים שלא היו קיימים בעבר, כמו סרטי וידאו ערוכים וסטטיסטיקה מתקדמת לאחר כל משחק, כך שאתה יכול לעבוד מול כל שחקן בנפרד ולהראות לו מה הוא עשה יותר טוב ופחות טוב".

שמיר גם אינו סבור שמאמנים סובלים מזמן מדף קצר מדי. "מדברים על זה שכל הזמן מפטרים מאמנים, אבל אם תביט במרבית הקבוצות בשנה האחרונה תראה שזה פשוט לא נכון. יחד עם זאת, אני חושב שיש בעיה כאשר בקבוצות מסוימות בעלים חושבים שהם מסוגלים להוות גם סמכות מקצועית ומתערבים מדי פעם בשיקולי המאמנים. בחו"ל, באירופה ובעיקר בארצות הברית, זה כמעט לא קורה. חוץ מזה, אני חושב שליגת העל שלנו היא לא מקום עבודה רע למאמן".

חיים אוחיון, בעלי גלבוע/גליל

הפועל גלבוע/גליל תיאלץ לשחק השנה בליגה הבלקנית, מיזם סהרורי שהקים השופט לשעבר שי שטריקס, זאת למרות שסיימה במקום השני בעונה שעברה. "ברור שהיינו מעדיפים לשחק ביורוליג או לפחות ביורוקאפ", אומר הבעלים חיים אוחיון, "אבל היורוליג הוא כמו מועדון סגור, ומסתבר שהאולם החדש שלנו לא עומד בתקנים המוזרים של היורוקאפ. עבורי כבעלים זה מאוד מתסכל, אבל אני מתנחם בכך שגם הליגה הבלקנית היא מפעל אירופי, וזה חשוב לקבוצה שלנו".

עם זאת, במהותו אוחיון מרוכז פחות באירופה ויותר בעשייה ישראלית. "הכדורסל שלנו צריך להבין את מקומו", הוא אומר, "הקבוצה שלנו מייצגת את האזור שלה ואת ההתיישבות העובדת - 3% מסך התושבים בישראל. זה אולי מספר קטן, אבל מאוד חשוב. זה ציבור ערכי וגם לקבוצה שלנו יש ערכים. לכן אנחנו מטפחים כל כך הרבה כישרונות ישראלים במשך השנים. וגם המאמנים שאנחנו בוחרים הם בדרך כלל צעירים שמקבלים אצלנו צ'אנס".

בתשע שנותיו בגליל ובגלבוע פיטר אוחיון מאמן בודד, דני פרנקו. את עודד קטש, אורן עמיאל, ליאור ליובין וברק פלג הוא למעשה בנה. ההימור על צעירים, מאמנים כשחקנים, לא מנע מגלבוע להיות הקבוצה השנייה הכי מצליחה בשנים האחרונות. בנוסף לאליפות, היא סיימה חמש פעמים בין ארבע הראשונות.

"אלה הישגים נפלאים, ועדיין כל שנה צריך להיאבק ולעשות מאמץ כלכלי גדול", מציין אוחיון, תעשיין ויזם נדל"ן שנעזר גם בדני עטר, יו"ר המועצה האזורית גלבוע כדי להעמיד תקציב. "הכדורסל בישראל הוא לא כלכלי, ובלי ספונסרים משמעותיים או אנשי ציבור ששמים כסף, אין כמעט סיכוי לתקצב קבוצה. קיימת טענה שכסף ציבורי לא צריך ללכת לקבוצות מקצועיות. אני אפילו יכול להבין אותה, אבל הכדורסל נועד למען הציבור. הכסף הזה מממן גם הרבה מחלקות נוער".

אולם אוחיון מודע למצב, ולכך שבמרבית הערים קשה לממן קבוצת כדורסל. אפילו עירייה עשירה כמו רעננה הפסיקה לתמוך העונה בבני השרון. "המצב די קשה", הוא אומר, "אתה רואה שהכדורסל קיים בעיקר במרכז וזה מצער. אין כדורסל דרומית לאשדוד ולאשקלון וגם לא בצפון הרחוק. בעבר היה בגליל העליון ובנהריה, אבל עכשיו זה כבר לא קיים. אין כדורסל מקצועני בכל המגזר הערבי. זה רע מאוד לספורט שלנו, שחייב להישאר עממי.

"אבל לצד ההבט הזה חייבים להבין שלפחות בבניית מתקנים, אנחנו זקוקים לתמיכה של רשויות ציבוריות. אחת הסיבות לכך שבליגה אין תחרותיות היא שהמתקנים מאוד קטנים וברמה מאוד נמוכה. לך תתחרה עם מכבי תל אביב אם אין לך מתקן. כדורסל מקצועני יתקשה לשרוד במשך שנים עם המתקנים של היום. דבר שני שחייב להשתפר הוא מציאת הייעוד, המטרה, החזון. לא יכול להיות שכל כך הרבה קבוצות לא יפעלו מספיק בקהילה שלהן. או שהן לא ייצגו איזו מטרה ייחודית. אצלנו אלה ההתיישבות העובדת, ציונות וקידום צעירים. כל קבוצה צריכה מטרות מוגדרות. לא רק להישאר בליגה או לנצח פה ושם. בלי מטרות ופעולה נרחבת בתוך הקהילה, אין תוחלת לכל הדבר הזה שנקרא כדורסל ישראלי. אבל אני רואה מה אנחנו משתדלים לעשות, וגם איך במינהלת הליגה מנסים לשפר את המקצועניות, ואני בכל זאת קצת אופטימי".

עמית כספי, אוהד הפועל ירושלים

עמית כספי מתגורר בכפר סבא, בקרוב יעבור לתל אביב, אבל מתכנת המחשבים בן ה-26 חי את הפועל ירושלים יותר ממחצית חייו. "כשהייתי בן 8-9 וכל החברים שלי אהדו את מכבי, אני חיפשתי משהו שונה ומצאתי את הפועל ירושלים".

מאז בר המצווה, הוא מלווה את הקבוצה כמעט בכל משחק בית וחוץ. "אוטובוסים, טרמפים, שעות על גבי שעות. ואני לא האוהד היחיד שבא מרחוק. הפועל ירושלים הצליחה לגבש סביבה כמה מאות אוהדים שרופים שילוו אותה לכל מקום". כספי משתדל להגיע גם למשחקים גדולים באירופה. הוא מחשב את ההוצאה הכספית באלפי שקלים בשנה. "אולי קרוב ל-5,000 שקל, אם אתה מחשיב כרטיס מינוי, משחקי גביע, משחקי חוץ, כרטיסים ודלק. וזה מבלי להחשיב את אירופה. מדובר בתחביב יקר".

כאוהד, כואב לו כי "הכדורסל הישראלי מנוהל בצורה קרה. אני יודע שקבוצות לא מרוויחות כסף, אבל העניין מתנהל כביזנס מבלי לחשוב על האוהד או על צרכיו. קבוצות שמארחות אותנו מעלות מחירים בצורה דרמטית; לך תבקש מילד, אוהד שרוף של הקבוצה, שיוציא 120 שקל על כרטיס ונסיעות. הרי במשחקים אחרים של הקבוצות האלה, מול יריבות פחות אטרקטיביות מהפועל ירושלים, הם לוקחים הרבה פחות. במשך השנים אני רואה במגרשים פחות אוהדים ובעיקר פחות אוהדים צעירים וזה מדאיג ואפילו מדכא.

"חוץ מזה, אני גם רואה הרבה פחות שחקנים ישראלים שניתן להזדהות איתם. איפה הימים של עדי גורדון, פפי תורג'מן, ארז חזן ודורון שפע? הייתי משלם הרבה כסף כדי לראות על המגרש את הישראלים הצעירים שלנו בירושלים - גיא דותן ורם אליאספור - אבל הם כמעט לא מקבלים הזדמנויות. גם שאר השחקנים מתחלפים יותר מדי ורמת הזרים נשחקת. כיום הרבה יותר קשה לפתח אהבה לשחקן, כי רוב הסיכויים שהוא לא יישאר בשנה הבאה".

למרות הכל, כספי לא מצליח או מעוניין להתנתק מהקבוצה. "היא חלק מהלב שלי וחלק מאורח החיים שלי. זה כבר קבוע", הוא אומר, "אבל יש דברים מקוממים בכדורסל שלנו. קודם כל, היעדר מוחלט של תחרותיות. העובדה שהמציאו משהו כמו פיינל-פור, שאני מבין מאיפה הוא מגיע, אבל הוא הופך את כל העניין למפעל גביע. בעונה שעברה היתה לנו עונה מאוד חלשה, אבל הגענו לפיינל-פור ותאורטית יכולנו לזכות באליפות. אם זה היה קורה, זו היתה בדיחה.

"בדיחה יותר עצובה היא מחירי הכרטיסים שדורשים לאירוע הזה. מכריחים אותך לרכוש כרטיסים לארבעת המשחקים, למרות שתצפה רק בשניים מקסימום. לכן אתה מגיע לפיינל-פור ורואה כל כך הרבה אנשים שביום-יום לא הולכים לכדורסל. הם אנשים שמגיעים לאירוע. מוכרים להם אמריקה. אבל את האוהדים האמיתיים, הצעירים, מגרשים משם. המחירים פשוט יקרים מדי. העונה מתארגן מרד אוהדים נגד הפיינל-פור. לדעתי מאוד חשוב שנלך עם זה עד הסוף. בכלל, חשוב שהאוהדים ייקחו חלק גדול יותר במאבק על אופיו ועתידו של המשחק. כי אנחנו אוהבים כדורסל. עדיין מאוד אוהבים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#