בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפיכך נתכנסנו

אם האלופה כבר הוכתרה, גם ככה אין יורדות והליגה בכלל תוכרע בשלושה משחקים אי שם בחודש מאי, אז למה בכל זאת מצליחה להתגנב במפתיע איזו תחושה חמימה?

תגובות

לטקסטים חגיגיים של פתיחת העונה יש ריטואל קבוע - סיפורים על כמה פעם היה טוב הרבה יותר לעומת אלה שגורסים עד כמה התקדמנו; נוסטלגיה דביקה ועבשה או חלומות ורודים על העתיד; תזה אופטימיסטית נטולת ביסוס או דרשה בעלת קו פסימי ומדכא. את הכל כבר ראינו וקראנו לעייפה שנה אחר שנה, ונדמה שבאמת כלום לא ממש השתנה.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

להלן התחזית: גם העונה מכבי תל אביב תדרוס, הפועל ירושלים תקרוס, קבוצה מבטיחה לא תצליח להתרומם (הימור המערכת: עירוני אשקלון), מועדון שאף אחד לא ספר יצליח להשתחל לפיינל-פור ויזכה בכבוד לחטוף בראש ממכבי בחצי הגמר (כנראה שוב ברק נתניה), והעולה החדשה (הפעם יש רק אחת) תפתיע ותרגש אותנו.

אז אם הכל כה צפוי וידוע מראש, אם האלופה כבר הוכתרה, גם ככה אין יורדות והליגה בכלל תוכרע בשלושה משחקים אי שם בחודש מאי, למה בכל זאת מצליחה להתגנב במפתיע איזו תחושה חמימה? מדוע כשהרכב יבחר הערב בתשובה הנכונה בצומת שיכול לקחת אותך לגן נר או לג'נין, תחדור לפתע עליצות? למה קול הקפצת הכדור על הפארקט ישנה מעט את הקצב הסדיר של הלב?

שרון בוקוב

למראית עין, אין תורה סדורה וברורה לעניין הזה, חוץ מהסברים מלומדים על טיפשות, טמטום או סתם שיעמום. ובכל זאת, משהו יהיה שם - פועם, מדגדג, מסקרן. משום שאנחנו, אוהדי הכדורסל הישראלי, למדנו ליהנות מדברים אחרים, השכלנו להסתכל רחוק, לצדדים וגם לאחור ובנינו לעצמנו מערכת שלמה של ערכים, שחשובים עבורנו לא פחות משיקולי המאזן הסופי של ניצחונות מול הפסדים.

הרי העונה נוכל למדוד את ההתקדמות של נמרוד טישמן ואור סולומון, ננהל שוב ושוב את הוויכוח לגבי המדים של הפועל ירושלים - ייחודיים או כעורים - נוכל לבחון איך תיראה העונה הראשונה של רועי חגאי כמאמן ראשי, נצחקק למשמע שמו של טוויטי קרטר, נתרשם מקעקוע הצלב על רגלו של "היהודי" סילבן לנדסברג, נשמע על השעות בהן מבלה אלכס טיוס בישיבה, נבדוק האם רביב לימונד באמת התקדם בחו"ל ואיך החלים יוני ניר מהפציעה הקשה.

גם נשווה מי לובש מכנס צמוד והדוק יותר - קטש או ליובין - נעקוב אחרי הצביטות במשחק ההגנה של ניצן חנוכי, נתפעל מהדאנקים של אדריאן בנקס, נעקוב אחר התפתחות הקשר המוזר בין דן שמיר המחושב לקהל החולוני החם, נמשיך להתרגש מהפעלתנות והווינריות של מורן רוט, מאיר טפירו ושמוליק ברנר, נלמד שדי.ג'יי סטרוברי הוא בנו של דריל סטרוברי האגדי מהיאנקיס, נלגלג על החליפות האחידות של הצוות המקצועי באשדוד, נרגל אחרי דבורה בירנבוים ביציע, נספור דקות ונקודות לאלון שטיין במדי מכבי תל אביב ונתפעל בכל פעם מהמחויבות והרצינות התהומית של דייויד בלאט למקצוע. גם ב-50 הפרש.

בסופו של יום, המצב הקשה, המציאות הבלתי נסבלת והתחרותיות שאינה קיימת מובילים אותנו, אוהדי הכדורסל הישראלי, אל הדבר הטהור והמושלם ביותר - אהבת המשחק. אחרי שסיימנו לקטר על כל הצרות והמצוקות, ומשום שברור שלא הגענו בשביל צלחות או גביעים, נותרה סיבה אחת בלבד שלשמה התכנסנו. אנחנו כאן בשביל הכדורסל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#