בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פה ושם בארץ הכדורסל

בשנות ה-70' הרסנו את גג הפיג'ו של זקס, את שנות ה-80' העברנו בשנאה ותיעוב למכבי ובשנות ה-90' גילינו שהמהמרים חוגגים על הליגה. רון קופמן מריץ לאחור 40 שנות כדורסל

4תגובות

פורים 1974. ההשלכות של מלחמת יום כיפור עדיין באוויר. ספורטאים נפלו בקרבות, הציבור ביקש להתאושש וחיפש מפלט. ל"אורדונים" של הפועל רמת גן תמיד היה מפלט בקבוצות הייצוג של האגודה, שאכלו להם את הלב. הם לא נזקקו לגולדה, דיין, גלילי ואלון. היה להם את זה בבית.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

אבל דווקא בעונה ההיא, עם שמואל "סם הקוסם" יעקובסון ז"ל, נרשמה עדנה בשיכון חברת החשמל בדרום גבעתיים. הקבוצה היתה בצמרת הליגה השנייה ונזקקה לניצחון על אליצור תל אביב כדי לעלות לליגה הראשונה. במשחק הראשון ניצחנו בהפרש שתי נקודות. נסענו למגרש בביה"ס צייטלין בתל אביב. לאליצור היה תותח ענק בשם יוני זקס. משפחתו גרה בנתניה והגיעה לצפות במשחק, עם הפיג'ו החדשה של אבא. הניילונים היו עדיין על המושב האחורי, בו ישב אחיו של יוני. הוא לא אהב את ההמולה של האורדונים, שכבר אז הימרו על כל דבר שזז - אם הצליעה של השופט טורס אמיתית, למשל, או שהוא יכול להחליף את שאול לדני בתחרות הליכה. היה צפוף וכדי לשפר מיקום החלטנו להתייצב על גג המכונית החדשה של משפחת זקס. הילד בפנים לא מנע מאתנו לקפוץ על הגג בהתמדה, עד שקרס. 30 שנה אחרי, מספרים מקורות יודעי דבר, הילד זקס עדיין מסויט מהמשחק ההוא. אגב, הפסדנו בנקודה ועלינו ליגה.

המשחק הראשון בליגה הלאומית היה בעמק המצלבה בירושלים, נגד בית"ר של ג'ק אייזנר, ההוא שפירק לרמי גוט את הלסת. הגענו לשם בלי פחד מאוהדי בית"ר, שצעקו "אופסייד יא מניאק" על כל התקפה ו"דיפנס" במקום "אופנס". נתנו להם בראש 88-84, חטפנו מכות רצח מהחולירות של בית"ר, אבל הבנו שאנחנו אימפריה, שיש לנו משהו ביד. אחרי זה יגיעו איתן מגידו עם החלומות, אורי עמית כראש עירייה שהשקיע עשרות מיליונים במועדון ופיני יום טוב, שהרס אותנו.

בז רטנר

אני מתגעגע לימים האלה, של הסנטר האגדי שלמה בלום, שהיה מסיים משחקים עם אפס נקודות, אבל היה אליל. ליהודה לוי "גרדוני" עם יד שמאל מתחת לסל, לאריה מליניאק שבחיים לא שמר על שחקן יריב ולא הזיע, אבל היתה לו יד רכה. אחר כך באו אור גורן שפחד מאשתו, אביגדור מוסקוביץ' שהיה תותח ללא רתע, ניל וולק, סטיב קפלן שקלע במשחק אחד 50 נקודות, אבל אז החליט לנתח את האף הענק והלכה לו הכוונת. היו גם סטיב שלכטר ועוד רבים וטובים. היום אין כלום, שממה. עכשיו הקימו אוהדים קבוצה בליגה ב'. המגרש בחברת החשמל עדיין פעיל, כך מספרים לי, אבל לא הייתי שם מעל ל-30 שנה. בכל משחק ליגה היו אז מעל לאלף צופים, כמות ממוצעת של מחזור ליגה עם חמישה משחקים היום.

שיחקנו אז בימי שישי, חיכינו למשחקים, התייחסנו לעיתון "חדשות הספורט" כאל תנ"ך, נסענו לכל משחק חוץ. היום, הילדים צופים באינטרנט בקליפים ממשחקים ולא רואים אותם באולמות. כסף ציבורי יש כמו זבל, אבל כבר לא כיף לבוא למשחקים. חבל.

מלחמת לבנון הראשונה עשתה לנו שריטה קשה, עמוקה. החבר'ה התפזרו בחו"ל, שלא על מנת לחזור, ואני חיפשתי משהו להזדהות אתו. הגעתי למגרש של בית"ר תל אביב ברחוב בני דן בתל אביב. אפרים יחימוביץ' ניהל שם את האגודה, אלי קנטי אימן את הקבוצות הצעירות. היו לו את התאומים שטיין ואת ננו גינזבורג, והיתה תחושה שמשהו יפה נבנה שם.

בלילות אחרי העבודה בעיתון "הארץ" היינו מגיעים למועדון של יחימוביץ' לראות את המשחקים של מכבי ת"א באירופה. אפרים היה מקליט, והמאפיין המשותף היה השנאה והתיעוב למכבי. ישבנו לילות שלמים מול הווידאו, מקשיבים להסברים של פיני גרשון ומליניאק, שהיו אז מאמנים צעירים שעמי שלף ז"ל טיפח. ספרנו את הפעמים ששמעון מזרחי התפרץ למגרש כדי למחות על טעויות שיפוט לתפישתו, קיימנו דיונים מרחיקי לכת על האופן בו קרע טופס שיפוט - לאורך או לרוחב? - במשחק נוער בחולון כשמכבי בפיגור. למליניאק היתה קבוצה גדולה בחולון. ישראל אלימלך, מוטי דניאל, ניב בוגין, אבי "כושי" מאור וכמובן מייק קרטר. הם היו התקווה של הכדורסל הישראלי. אולם הפחים היה מפוצץ, ובווידאו של אפרים זה נראה טוב.

לימים עבר יחימוביץ' לנהל את קבוצות הנוער של מכבי ת"א, והפסיק לשנוא את מזרחי. פעם, כשביקרתי אותו במשרדו הקטן בגימנסיה הרצליה, שאלתי: "פרויק'ה, איך אתה יכול לעבוד אצל שימון?". הוא חייך ואמר: "שמע, הוא הדון האמיתי, הוא דאג לי, איפה כולם?". הוא צדק.

המגרש בבני דן נהרס, פרויק'ה נפטר. לרון חולדאי, ראש העירייה, ממש בער לבנות פארק. כשאני עובר שם לעתים, יש טעם של פעם. יש טעם של בית"ר ת"א מסיימת במקום השמיני בליגה. יש טעם של אבנר קופל מסכם עונה גרועה במיוחד, כי נאלץ לעמוד ב-40% מההתחייבויות. הסיכוי שנראה מועדון כזה בעתיד, שנבנה על אהבה ושנאה, קטן עד בלתי קיים.

את דצמבר 1984 אני זוכר בגלל משחק בחג המולד, בו קרע ברנרד קינג את רצועות הברך בשבר פתוח במשחק בגארדן, וחיסל לעצמו ולניקס את הקריירה. אחיו, אלברט, ששיחק בעבר בניו ג'רזי נטס והגיע בשלהי הקריירה להפועל חולון, סיפר לי שברנרד קרע באותו ערב הרבה יותר מהגידים, והבין באותה שנייה שזה נגמר. מעכשיו זו רק החלמה אטית, כסף עד סוף החוזה וזהו.

באותו חודש התקיים בארץ משחק הליגה הארוך ביותר עד לפני שלוש שנים. מכבי רמת גן וגליל עליון שיחקו ארבע הארכות באוסישקין. באותם ימים לא היה טלפון סלולרי, ודיווחים למערכות העיתונים הועברו באמצעות טלפון ציבורי שהיה על הקיר ליד השירותים באולם. העיתונים היו נסגרים בסביבות חצות. כאשר התקשרתי לסגן העורך מיכאל (מייק) קרנון לדווח שהמשחק נכנס להארכה, הוא ענה לי "תיזהר!". הסברתי שאני לא משחק וגם לא שופט, אבל מייק היה טיפוס קפדן ועצבני במיוחד. בהארכה השנייה הוא כבר היה בטירוף. היה ברור לי שבכל מקרה אני לא חוזר למערכת באותו לילה, כי מייק נהג להטיס מכונות כתיבה מסוג "הרמס בייבי" על כל מי שעיצבן אותו. אבל חיבבתי אותו, כי הוא היה גאון וזן נדיר של עיתונאי, עם אוקיינוס של ידע וחריצות.

בהארכה השלישית אמרתי לו "יש עוד אחת", וניתקתי. דמיינתי אותו צורח על עמיתי משה הר-געש ז"ל ואת מושון אומר לו בשקט: "מייק, תירגע". ברביעית טילפנתי לשלוחה של מושון. הוא אמר לי לא להגיע למערכת, כי מייק נשבע שיחסל אותי, וביקש שבסיום אכתיב לו את המאמר. כך היה.

טילפנתי הביתה לסוהרת, לומר לה שאאחר. היא לא מבינה בספורט ולא יודעת מה זו הארכה, גם לא הסברתי לה. היא רק סיפרה שמישהו מהצבא השאיר לי צו לתרגיל גיוס ושהחבר'ה מהיחידה לא מפסיקים להתקשר. בבוקר נסעתי ליחידה. לסגן אלוף אזולאי היה דיבור מלוכלך, אז שלחתי אותו לחפש את החברים שלו. באו שוטרים צבאיים, היה דין משמעתי, חטפתי 28 יום בפנים. ב"מעריב" כתבו שחייל מילואים נשפט למחבוש בפועל בגלל נפקדות. לך תסביר שהיית חלק מתיעוד אירוע נדיר בכדורסל.

הזינזנה הצבאית הגיעה לכלא 6 בעתלית בשעות הערב. ארי רוזנברג, אז כוכב מכבי חיפה, היה אחראי לקליטת החבושים ואמר לי "נדאג לך". הוא שיכן אותי בפלוגה ב'. ישנתי מעל לעשר שעות ולא קמתי למסדרים, כי בגיל 25 לא התכוונתי לצעוק "הקשב" כאשר מגיע לתא רב"ט בן 18 וחצי. חטפתי פה ושם מכות רצח ממדריכי הכלואים וארי לקח אותי למשרד, כדי לארגן לי קצת אוכל. שאלתי אותו אם כך הוא מתכוון לדאוג לי. הוא שיבץ אותי להשגיח על קצין בכיר, שבילה את המעצר באוהל מבודד עם קונצרטינה מסביבו. "אסור לך לשאול מה הוא עשה ולמה הוא כאן. אתה תשחק אתו דמקה, שח ורמי-קוב. הסגל יביא לכם עיתונים כל יום, אתה מקריא לו. אסור לו להחזיק עיתון ביד". היה נחמד, קראתי את כל מדורי הספורט, כי מדורי חדשות לא הביאו. קייטנה.

השתחררתי ב-14 בינואר 1985 עם צו גיוס ללבנון. ליגת הכדורסל נמשכה כרגיל. ב-14 ביולי אותה שנה עליתי על טיסה לניו יורק. מדורי הספורט של ה"דיילי ניוז" וה"ניו יורק טיימס" עסקו מדי יום בפציעות של ברנרד קינג וביל "דולר ביל" קרטרייט, הסנטר של הניקס. טרי קאמינגס, הפורוורד של הקבוצה, גר אתי באותו בניין, ואמר לי שהם גמורים. ואז הוא אמר את מלת המפתח ה"ליין" ובמשפט הבא את ה"ספרייד". לא התביישתי לשאול את טרי על מה הוא מדבר. הייתי אז דביל לא פחות מהיום, אבל טרי היה סבלני כלפי הפליט מההולי-לנד. הוא פתח בפני את הצוהר לעולם הימורי הספורט, תעשייה שגילגלה אז, וכמובן היום, טריליארדים של דולרים. השורה התחתונה היתה שאם אתה מהמר שברנרד יחזור לשחק כדורסל, על כל ארבעה דולר שתציב בהימור תרוויח שבעה. אגב, לשחק זה לא שלושה משחקים, אלא 34 לפחות. ברנרד חזר, למשחק של הניקס נגד וושינגטון בולטס. זה כבר לא היה זה. הצלקת הארוכה על ברכו זכתה לתצלום תקריב בטלוויזיה ומארב אלברט, השדר הבכיר של רשת NBC, פתח את המשדר במשפט "How Is Bernard?".

דניאל בר-און

התנועה לא היתה זהה, החדירה היתה מהוססת, הג'אמפ היה אותו ג'אמפ של פעם רק בזריקה הראשונה. באתי הביתה ואמרתי לסוהרת "הוא גמור". היא השיבה שיש לנו ביטוח רפואי מדהים ואם צריך שיחות עם השרינק יש כיסוי ביטוחי.

שנות ה-90', כפי ששר יובל בנאי עם משינה, החזירו אותנו הביתה. יומיים אחרי השיבה הלכתי לראות את מכבי תל אביב נגד מכבי ראשון לציון. הזמן כאילו עמד מלכת בכדורסל שלנו. השינוי היחיד היה השתלטות ההימורים בספורט - "בטים" - על הענף. זה החל באמצע שנות ה-80', לפני פריצת האינטרנט, כשעוד מכרו כאן למהמרים אפשרות להמר על משחקים שכבר הסתיימו, כפי שעידכן אותי אלי "קוקוס" כהן. האורדונים בגבעתיים היו חזק בתחום. אם רצו עם התקפת היריב בהיכל הספורט ברחבה שהפרידה בין היציע התחתון לעליון בשער תשע, זה אומר שהם ב"אנדר", הימרו על הפרש נמוך מהליין, נאמר 16 נקודות לטובת מכבי. בארה"ב נקבע הליין בשתי מדינות בשנות ה-90' המוקדמות, בנוואדה ובניו ג'רזי, שהיו היחידות להפעיל הימורים בהיתר. בארץ שכרו ארגוני פשע מומחים לסטטיסטיקה שקבעו עבורם את יחסי ההימורים. השוק פרח, משחקים נמכרו חופשי.

באחד מהם אירחה הפועל גבעתיים את מכבי ת"א בווינטר. האולם היה מלא בצופים שכל קשר בינם לבין כדורסל מקרי בהחלט. באותו בוקר נפגשתי עם אילן קובלסקי, מאמן גבעתיים, בבית קפה בפארק הלאומי ברמת גן. אמרתי לו שהוא לא במשחק, שהוא כבר נמכר אתמול. הוא היה בהלם. הפער בהימור היה 14 לטובת מכבי. שניות לסיום הובילה מכבי ב-14, אחרי ששמטה יתרון של 27 נקודות. כדורסלן, שמפאת צנעת הפרט לא אזכיר את שמו, רק אציין שלבש את הגופייה מספר 7, עמד על קו העונשין. האיומים היו ישירים לעברו, הוא רעד. שמוליק הדתי אמר לי שאין מה לדאוג, זה כסף בטוח. בזריקה הראשונה הוא בקושי ליטף את הטבעת. שמוליק נלחץ, ונדמה היה שהוא אומר תהילים. הבאה בפנים, הוא לחש. הזריקה השנייה של מספר 7 היתה אייר-בול, שמוליק התיישב וחפן את ראשו בין ידיו. אין אמונה, הוא לחש לי בקול שבור. בפער של 14 נקודות לא היה זוכה, ובנק ההימורים לקח את כל הכסף משני הצדדים. קובלסקי חיפש אותי ביציע בעיניו, מתקשה להבין את מה שראה. אגדה עירונית בגבעתיים מספרת שבאותו שבוע נלקח מספר 7 לחורש טבעי של אורן ישראלי ונקשר עירום לעץ, לכל הלילה. המסר הובן, הוא לא פחד יותר כאשר הוא וחבריו בקבוצות היטו תוצאות משחקים.

שבועיים מאוחר יותר נפגשתי עם יו"ר איגוד הכדורסל, דני קסטן ז"ל, בקפה הגלריה הלבנה בתל אביב. הבאתי לו שני תיקי מסמכים. הראשון, עבודת גמר על ליגת ה-CBA. השני היה עבודה שהכין ג'ון דאוד, החוקר הראשי שנשכר על ידי ליגת הבייסבול לחקור את פיט רוז, שיאן החבטות בליגה ומאמן סינסינטי, שנחשד בהימורים בלתי חוקיים, כולל על משחקי קבוצתו. רוז הורשע, נאסר והושעה לכל ימי חייו מעבודה במשחק. דאוד פירט את כל הנתונים האפשריים לצמצום התופעה ההרסנית. למגר לא ניתן, כך טען, רק לצמצם.

קסטן הקשיב, הינהן בראשו וכלום לא קרה. מה שכן קרה, היתה שיחת טלפון משמעון מזרחי, בה נמסר לי שאנחנו צריכים להיפגש.

שמעון תמיד ידע לארח. נפגשנו במסעדת הקופי-בר ביד חרוצים בתל אביב. אכלתי כמעט עד אובדן הכרה. שמעון לא פראייר, הוא הרי ממקימי הימל"מ במשטרה צבאית, חוקר מיומן. שחקנים שלי מעורבים בזה? שאל. שאלתי אם הוא מצפה שאשיב על השאלה. המבט שלו היה ברור כמו דיבור. באותה תקופה שיחקו במכבי בכירי הכדורסלנים הישראלים ושמעון לא אוהב להיות מופתע. שמלוק מחרובסקי, למשל, ראה אותי במקרה במסעדה בעיר ואמר "אל תגיד לי. אני יודע הכל". אגב, גם היום, 20 שנה אחרי, הוא יודע הכל.

אמרתי לשמעון, בוא נדבר על שופטים, אבל הוא סרב. שאלתי אם הוא לא רוצה כי הוא יודע, או שהוא לא רוצה לדעת. הוא ענה שאינו רוצה לדבר על שופטים. שחקנים אצלך מעורבים ב"בטים", אמרתי לו, אל תשאל מי כי לא אגיד לך. היתה שתיקה ארוכה, ואז הוא אמר שאנחנו חברים ומכירים המון שנים ושאם אספק מידע אולי יהיה לו מה להוסיף לי, כי גם הוא שומע דברים. נפרדנו כי הוא לא השמיע ואני לא שמעתי. כעבור חודש טילפן אלי חוקר פרטי ואמר לי להגיע בשעה מסוימת לבית קפה בשדרות הילד ברמת גן. החוקר עבד בשירות המועצה להסדר ההימורים בספורט.

שחקן זר, מלך הסלים בעונות בהן שיחק בארץ, נכנס לקפה וישב עם שני גברים. הפגישה צולמה והוקלטה. הוא קיבל מעטפה עם 10,000 דולר. עד לאותו מפגש הוא קלע 33 נקודות בממוצע לערב, מסר 0.3 אסיסטים ועל ריבאונדים לא שילמו לו. טילפנתי למאמן שלו, אמרתי לו שאין לו סיכוי במשחק נגד הפועל חיפה, על אף שהוא פייבוריט ברור. הוא אמר לי שאני חי בסרט. באותו ערב קלע מלך הסלים 11 נקודות, 22 נקודות פחות מהממוצע, אבל מסר שמונה אסיסטים. מקריות? רק אצל אנשים תמימים. מה שבטוח, 10,000 דולר לערב יכולים לשנות הרבה דברים. הקבוצה שלו, אגב, הפסידה בהפרש 17 נקודות על אף שהיתה פייבוריטית בשבע.

הטוטו חשב שהפיק לקחים. היתה חקירה פלילית, 12 אנשים הואשמו ונשלחו לתקופות מאסר קצרות ומתכונת ההימורים שונתה במטרה לתת אלטרנטיבה למהמרים. בפועל, זה לא עובד. במשחק גביע צ'אנס בשבוע שעבר, בין מכבי ת"א להפועל ירושלים, קבע הווינר רף של 11 נקודות יותר או פחות לגיא פניני ממכבי. 5:28 דקות לסיום קלע פניני את הנקודה ה-11 שלו במשחק. עד לסיום לא זרק לסל. מקריות? סביר שכן. אחד כמו גיא פניני, מבכירי השחקנים בארץ, לא עוסק בשטויות. ועדיין, צופים/מהמרים רבים התקשרו אלי כדי שאסביר להם מה קרה. איני יודע מה קרה, אבל אני מאמין בבחור.

עונת 2011/2012 יוצאה בתחילת השבוע לדרך. מישהו מוכן להמר מה הסיכוי שהיא תוליד אפילו סיפור אחד שיהיה ראוי לזכור?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#