בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכי רחוק מרלף קליין

מדינת ישראל אוהבת ספורט, אבל התרבות הישראלית כושלת תדיר בניסיון להעניק מבט משכיל ורענן על ההווייה המקומית. "פלייאוף", הסרט המדובר שמבוסס באופן רופף בלבד על סיפור חייו של רלף קליין, לא מצליח לתקן את הרושם

7תגובות

"שום דבר טוב לא ייצא מהסרט הזה", העריך רלף קליין. אנחנו למדים זאת מכתבה שפורסמה בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" על ידי גדעון מרון - עיתונאי, חתנו של קליין המנוח ואחד מתסריטאי "פלייאוף", הסרט המבוסס על חיי המאמן האגדי, שיעלה לאקרנים בישראל בשבוע הבא.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

עוד לא נעשה סרט כזה המתייחס לספורט הישראלי. הפקתו, כותב מרון, עלתה 25 מיליון שקל. למרות זאת, קליין לא היה שבע רצון, בגלל ששם הגיבור שונה ופרטים ביוגרפיים שונו או הומצאו. הדבר נעשה בסרטים רבים המבוססים על "סיפורים אמיתיים", אך במקרה של "פלייאוף" הם בוטים במיוחד.

כשישראלים מגיעים לצפות בסרט "המבוסס על סיפור חייו של קליין", כפי שהוא משווק, הם לא רוצים לראות את סיפורו של מקס סטולר (דני יוסטון). מיהו בכלל סטולר? ברנש די מוזר שמדבר אנגלית לכל אורך הסרט, שעלילתו מתרחשת במערב גרמניה. סטולר הגיע לגרמניה כדי לאמן את נבחרת הכדורסל, כפי שרלף עשה בתחילת שנות ה-80'. הוא בוחר לא לדבר גרמנית עם שחקניו, למרות שהוא דובר אותה על בוריה. הוא מגיע לכל האימונים חנוט בחליפה (מי צריך טרנינג?). הוא מעמיס על שחקניו קלישאות ("כוונו לכוכבים וכך תגיעו לשמים"), ואילו הם לא ממש מגיבים.

באופן מוזר בחרה ההפקה בשחקנים נמוכים שאין להם מושג בכדורסל. הסצינות המעטות של אימוני נבחרת מערב גרמניה - זהו לא ממש סרט כדורסל - מביכות ברמתן. אבל סטולר לא מתרגש. הוא עסוק יותר במעקב אחר דירתו בשנות ילדותו, לפני שמשפחתו עזבה את גרמניה מאימת הנאצים. הוא מוצא שם אם חד הורית טורקייה ואת בתה המתבגרת. למרות שהן לא מבקשות, וכנראה אף אינן רוצות בכך, הוא מציע לסייע בחיפוש אחר האב הנעלם ושוכר בלש פרטי.

בינתיים, מצליח סטולר להסתכסך עם קפטן הנבחרת. הבחור, תמיד מצוברח (אביו, גיבור מלחמת העולם השנייה בצבא גרמניה, מת לאחרונה כאלכוהוליסט), אינו רוצה בקשר עם המאמן הישראלי. סטולר לא מצליח לחדור לראשו או ללבו. באופן קצת תמוה, הוא חודר ללבה של האם הטורקייה, שאף מציעה לו לשכב איתה. סטולר מסרב. לכל אורך הסרט הוא לא מצליח ליצור קשר עם אשתו ובנותיו, שנותרו בישראל.

בסרט מתרחשים דברים נוספים, אבל לא רבים. כמעט כולם מוצגים בצורה שטוחה, שרירותית ובעיקר קלישאית. "פלייאוף" הוא סרט לא טוב - פחות בגלל בימוי ומשחק, שרחוקים מלהבריק, ויותר בשל התסריט. הוא סרט לא משכנע ולא מעניין.

איפה רלף?

ביום בו הוצג "פלייאוף" בפני עיתונאים, בערוץ 10 הקרינו שוב את "רלף", סרטו התיעודי של בן שני, שהופק לפני שש שנים. "רלף" שודר כחלק ממתקפת יחסי הציבור של "פלייאוף". זה צריך היה להיות הפוך. כי "רלף" מביא את קליין נטו - על כל קסמו, תסכוליו ופחדיו. "פלייאוף" מביא סיפור מומצא של מאמן שאיננו מכירים וגם לא כל כך אכפת לנו ממנו.

עקבתי אחרי רלף קליין מעל 30 שנה. הוא היה איש די מיוחד. תמיד אמר מה שחשב, לא חשש מאיש (כך לפחות נראה), היה מעניין ומקורי, ובעיקר ביקורתי. כשמוסיפים לתכונותיו את סיפור חייו הפנטסטי - ילדות במשפחה עשירה בגרמניה, בריחה מאימת הנאצים, חוויית השואה בהונגריה, עלייה לישראל חסר כל, עלייה לגדולה כשחקן במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל, קריירה אגדית כמאמן, כולל אליפות אירופה למועדונים וסגנות אליפות אירופה לנבחרות, ההחלטה לאמן במערב גרמניה, הביקורת הציבורית, החזרה לישראל וההצלחה הגדולה כמאמן הפועל תל אביב, האכזבה המרה מבעלי מכבי תל אביב בעקבות פיטוריו, מחלת הסרטן, פרס ישראל, אימון הנערות בפנימיית הדסים, מסיבת הפרידה המרגשת וחסרת התקדים שערכו לו מאות אוהדים - מבינים שמדובר בחיים מלאים, שיכולים לאכלס לפחות חמישה סרטים.

ליאור מזרחי

אך יוצרי "פלייאוף", משום מה, בחרו להראות את הפרק המערב גרמני בלבד, תוך שהם מדירים כל כך הרבה סיפורים מרתקים ודמויות מדהימות, שלמעשה ייצרו את הסיפור של רלף האמיתי. סיפור שספק אם היה כמותו בתולדות הספורט הישראלי.

איפה הסיפור?

ועדיין, יש לברך על כך שנעשה סרט שקשור לספורט ישראלי. אין כמעט כאלה. "בית"ר פרובאנס", "וסרמיל" ו"סוף העולם שמאלה" הם לא ממש כאלה. הספורט הישראלי, בעיקר זה הפופולרי, כמעט לא ייצר סרטים או ספרים, בניגוד כמעט לכל מדינה בעולם הנאור.

זה מראה משהו על היחס של הישראלים לספורט. אנחנו אוהבים ספורט, מתעניינים בספורט, אבל לא באמת עושים את הצעד הנוסף. איננו יודעים לספר את הסיפור הנפלא שהוא ספורט. לא משנה כמה ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט ומדורי ספורט יש לנו, את הסיפור המעמיק, הרענן, המשכיל על ספורט - זאת איננו יודעים לספר.

זו אחת הסיבות לכך שלמרות האהבה הגדולה לספורט, האיצטדיונים והאולמות אצלנו די ריקים. לכן הרייטינג בטלוויזיה נמוך. לכן אנחנו בעיקר מסקרים את הספורט מההיבט השלילי. אין כאן תרבות שחוגגת ומכבדת ספורט. אולי "פלייאוף" היה ניסיון לעשות זאת, אבל הוא כשל. גם כי לא נעשה היטב וגם בגלל שאין כמעט קשר בינו לבין ישראל.

ורלף קליין, זכרו לברכה, הוא הסיפור של ישראל.

סרטים מוצלחים יותר על מאמנים

Any Given Sunday (יום ראשון הגדול) - אל פאצ'ינו מגלם מאמן פוטבול מגלומן במשבר המתמודד עם בעלים שהיא אישה (קמרון דיאז) ושחקנים אנוכיים. נאום "החיים הם אינצ'ים" נכנס לפנתיאון.

Hoosiers (ימים של תהילה) - ג'ין הקמן מאמן קבוצת תיכונים קטנטנה מאינדיאנה שמדהימה וזוכה באליפות המדינה ב-1954. זהו סרט על חיי קהילה, יחסים בין אישיים וחינוך, עוד יותר משהוא סרט כדורסל. וגם קטעי הכדורסל בו נהדרים.

The Damned United (יונייטד הארורה) - 44 הימים המסויטים של בריאן קלאף בלידס יונייטד. כל מה שתרצו על יחסי מאמן-שחקן, מאמן-עוזר, מאמן-בעלים ותרבות כדורגל אנגלי בסרט אחד.

Remember The Titans (לזכור את הטיטאנים) - דנזל וושינגטון הוא המאמן השחור הראשון בתיכון מעורב בווירג'יניה בתחילת שנות ה-70'. הוא מתמודד לא רק עם אתגרי הספורט, אלא גם עם יחסי הגזע המורכבים בסמול-טאון אמריקה. סרטו של בועז יכין גרף יותר מ-115 מיליון דולר.

Million Dollar Baby (מיליון דולר בייבי) - קלינט איסטווד הוא מאמן איגרוף מזדקן ושוביניסט, שלמרות הכל מחליט לאמן אישה. מגי פיצג'ראלד, המגולמת על ידי הילארי סוונאק המצוינת, עולה לגדולה, ואילו איסטווד גורף אוסקר שני כבמאי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#