האלצהיימר ובת הטיפוחים סיימו את הקריירה של המאמנת האגדית

הקריירה של פט סאמיט, מאמנת מכללת טנסי ב-37 השנים האחרונות, הגיעה כנראה לסיומה עם ההפסד בקרב על מקום בפיינל פור לביילור. על האשה ששינתה את כדורסל הנשים

יירי לונגמן, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
יירי לונגמן, ניו יורק טיימס

הניצחון על טנסי 77-58 העניק שמחה קודרת למאמנת מכללת ביילור, קים מלקי. פט סאמיט היא חברה ומנטורית שאף הדריכה אותה בנבחרת ארצות הברית לאולימפיאדת 84', אבל אינה נותנת לאיש להתנשא מעליה. הדרך היחידה לכבד אותה היתה לנצח אותה במשחק על המקום בפיינל-פור, אפילו אם משמעות ההפסד היתה סיום עונתה ה-38 של סאמיט ואולי גם קץ הקריירה החלוצית של מאמנת טנסי האגדית. "לא כיף עבורי לאמן נגד פט", אמרה מלקי, "אבל יש לי עבודה לעשות".

סאמיט (59) התעקשה שהעונה המרירה-מתוקה הזו תתמקד בקבוצתה ולא בה. זה הפך לכמעט בלתי אפשרי כשהודיעה בקיץ כי התגלו אצלה סימפטומים מוקדמים של אלצהיימר. כשעתידה אינו ברור, ה"ליידי וולס" של טנסי פצחו בסוג של מסע פרידה מתמשך, מלא ברכות רגשניות והפגנות חיבה כלפי סאמיט, כמו גם הערכה לתפקידה כפורצת דרך. "לאף אחת מאתנו לא תהיה ההשפעה שהיתה לסאמיט על כדורסל הנשים", קבעה מלקי, "היא ג'ון וודן שלנו".

לפני פתיחת המשחק שלשום, אוהדי שתי הקבוצות קמו ומחאו כפיים כשסאמיט עשתה דרכה לספסל טנסי. מלקי חיבקה את חברתה, אך נראתה מיוסרת מהמשימה שעמדה בפניה. כבר בשלב מוקדם קמה סאמיט ממושבה, הוכיחה את שחקניותיה ונבחה על השופטים. "היא אולי תשכח היכן המכשיר הסלולרי שלה, אבל לא תשכח איך לצעוק על שופטים", אומרת הולי וורליק, שמשמשת כעוזרת שלה 27 שנה, "היא עדיין תחרותית. לא אכפת לי איזו מחלה יש לה, היא הולכת להילחם".

פט סאמיטצילום: אי–פי

אם הגיעה לסוף הדרך, עושה זאת סאמיט כשבמאזנה שמונה אליפויות - יותר מלכל אחד בכדורסל הנשים - ו-1,098 ניצחונות. חשוב מכך, ההישגים הללו נבטו מאדמה כפרית. בזמן שב-NCAA התעלמו מכדורסל הנשים ולא לקחו חסות על הטורניר עד 1982, פרח הענף בעיירות קטנות במקומות כמו טקסס וטנסי. על נערות שחיו ועבדו בחוות, קשרו חציר ואכלו ארוחת צהריים על טרקטור - כפי שעשתה סאמיט - קשה להגיד שאין להן מספיק סיבולת כדי לשחק כדורסל.

ב-1974 הפכה סאמיט למאמנת טנסי. היא קיבלה 250 דולר לחודש כדי לאמן וללמד חינוך גופני, אך גם כיבסה את מדי השחקניות, נהגה בוואן הקבוצתי והיתה כה מרוכזת בלנצח עד ש"מעולם לא עצרנו בדרך במקדונלד'ס", לדברי וורליק. מהר מאוד למדה שהקבוצות שמנצחות הן אלו שמחזיקות בשחקניות הטובות ביותר ("אסור לקחת חמורים לקנטאקי דרבי", הסביר לה אביה). היא דרשה מראשי המכללה לקחת את הענף ברצינות בזמנים בהם מעטים עשו זאת. בהמשך, כשהתבקשה לאמן את קבוצת הגברים, השיבה: "למה זה נחשב לקידום?". משכורתה חצתה לבסוף את רף מיליון הדולר לעונה.

היא דרשה משחקניותיה את מוסר העבודה והמשמעת שפיתחה כנערה, ששמעה מאביה כי "פרות לא לוקחות יום חופש". קבוצות יכולות ללמוד משהו מהעקשנות שלה, אומר ג'ינו אוריימה, מאמן קונטיקט ויריב ותיק, "היא מהיחידות שמאמנות כדורסלניות, ולא בנות". סאמיט מעולם לא התנצלה על גישתה האגרסיבית. מבטה יכול להיות מקפיא, קולה זועם. לאוריימה לא סלחה על גיוס השחקנית מיה מור לקונטיקט וביטלה את סדרת המשחקים השנתית בין הקבוצות.

האליפויות חשובות, כמובן, אך הצלחתה אינה מגדירה אותה. קולגות טוענות כי יותר מכל הן מעריכות את אדיבותה, סבלנותה ונכונותה לעודד מאמנות צעירות ששאפו ללכת בדרכה. לפני 20 שנה, כשמלקי היתה בהריון בעת ששימשה עוזרת בלואיזיאנה טק, היא התלבטה כיצד תוכל לשלב בין אימון להורות. סאמיט, אם בעצמה, הבטיחה לה שזה אפשרי.

"זה ניחם אותי", אומרת מלקי, שלמדה שיעור נוסף מסאמיט במהלך שנות ה-80', בהן היתה לואיזיאנה טק מעצמת כדורסל נשים. "אשחק נגדכן עד שאנצח, ואהפוך את המכללה שלי למה שאתם כעת", אמרה סאמיט למלקי ולחברותיה לצוות האימון. לכן, המשחק שלשום היה קשור לעבודה, לא לכבוד. סאמיט לא היתה רוצה זאת אחרת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ