אלעד זאבי
אלעד זאבי

כבר לפני שנים הבינו הקופירייטרים של חברת הנעליים "קונברס" את העניין עם דוויין ווייד. באחת הפרסומות הראשונות שלו נראה ווייד עולה לגבהים אדירים רק כדי להתרסק על הקרקע שוב ושוב, בתנוחות שהיו גורמות גם לפעלולנים מקצוענים להתפתל באי נוחות. אחרי שבעה קטעי וידאו שזורים זה בזה באותו סגנון, מגיע הקליימקס. ווייד מתרומם מהקרקע כאילו כלום לא קרה בכל אחת מההתרסקויות. "תיפול שבע פעמים, תתרומם בחזרה שמונה", קבע הסלוגן. בעגת הפרסומות, הרעיון הוא שלא משנה כמה פעמים יטעם את חריצי הפארקט, ווייד הוא כמו עוף החול. שנועל קונברס כמובן.

פלייאוף 2012 הוא הבמה החדשה שלו להוכיח זאת. אחרי שבשנה שעברה לברון ג'יימס מיגנט אליו כל שבב ביקורת, נדמה שהעונה ווייד חולק עמו כמעט בשווה את הנטל. זה התחיל אחרי הופעת הפלייאוף הגרועה בקריירה שלו, חמש נקודות וחמישה איבודים במשחק מספר שלוש מול אינדיאנה - זה שבמהלכו גם אמר למאמנו לעוף לו מהפרצוף. ווייד, שבאותם ימים רוקן נוזלים מברכו השמאלית, הגיב לביקורות עם שלושה משחקים בהם קלע בממוצע 33 נקודות ב-60% מהשדה. מיאמי הפכה פיגור 1-2 לניצחון 4-2 בסדרה. "לא הייתי צריך להגיד לו כלום אחרי המשחק ההוא", גילה ג'יימס לאחר מכן, "לא דאגתי כלל. ידעתי שהוא יודע מה צריך לעשות ושיפענח דברים לבד. הוא דוויין ווייד".

לפעמים קל לשכוח שהוא דוויין ווייד. ככה זה כשהשחקן שנחשב לטוב בעולם משחק לצדך, כמו גם סופרסטאר נוסף. אבל ווייד סחב את מיאמי על הגב לבדו במשך שנים. ב-2006 זה נגמר בטבעת, שעם כל הכבוד לשאקיל אוניל, רשומה בעיקר על שמו. זו הסיבה שרבים מתקשים להשלים עם הדומיננטיות הספורדית שהוא מפגין בפלייאוף הנוכחי. אחרי הופעה אנמית במשחק הראשון מול אוקלהומה, נראה היה שגם ווייד עצמו מתקשה להשלים עם זה.

ווייד מנווט את ההיט מול אוקלהומה. כבר לא בן 24צילום: אי-אף-פי

"אני יודע שכדי שתרגישו שהיה לי משחק טוב אתם צריכים שאקלע 30, אבל זה לא עובד כך", ירה לעבר העיתונאים שתהו אם אינו כשיר לגמרי. חברו לקבוצה יודוניס האסלם, שומר הראש של ווייד גם במשחקים, מיהר לספק כוח רתק מילולי: "כולכם צריכים לרדת מדוויין. איני מבין על מה אנשים מדברים. לעזאזל, אנחנו בגמר ה-NBA, כמה רע הוא כבר יכול לשחק? לא היינו מגיעים לכאן בלעדיו. הוא האיש שלנו". אלא שיום לאחר מכן - אחרי שהספיק לצפות בווידאו של המשחק - גם ווייד עצמו הודה: "ב-2006 הייתי בן 24, זה שונה לחלוטין. אני לא אתלטי כפי שהייתי אז, אבל עדיין נותר בי משהו. הלוואי והייתי יכול להישאר באותה רמת אתלטיות, אבל זה בלתי אפשרי".

ואולי מה שבאמת בלתי אפשרי עבורו זה להפגין דומיננטיות עקבית לצד ג'יימס, שחקן עם מאפיינים התקפיים כמעט זהים לשלו. "הם שני שחקני התקפה שלא יכולים לבוא לידי ביטוי זה לצד זה, אלא אם כן יהיו שני כדורים על הפארקט", קבע העיתונאי קווין ארנוביץ מ-ESPN, "הם מתחלקים בהובלת הפוזשנים במקום לחלוק מערכת התקפית שמאמצות קבוצות עילית אלופות, כמו הלייקרס והספרס".

ווייד עצמו, אגב, לא הכחיש שהזוגיות המקצועית עם ג'יימס דורשת מאמץ. "זה החלק הקשה ביותר בלשחק לצד שחקן נוסף עם יכולות כאלה", אמר לפני המשחק השני, "צריך לדעת מתי להישען עליו ומתי לקחת עלי. עשיתי זאת בהצלחה לצד שאקיל. גם בהמשך הסדרה אדע מתי לעשות מה".

שלשום לפנות בוקר, בכל אופן, הוא ידע. נאמן לקריאה של ג'יימס לפני המשחק ("אמרתי לו שהגיע הזמן לתת את אחת ההופעות שלו") ולנבואת הזעם של סנטר אוקלהומה קנדריק פרקינס ("אחרי משחק רע הוא תמיד נותן הצגה"), כבר בדקות הראשונות של המשחק השני זה היה נראה כמו ווייד אחר. זה שחיסל את אינדיאנה, זה שרוצה להוכיח ש-30 זה ה-24 החדש. את המשחק סיים, כמה אירוני, עם 24 נקודות (12 בכל מחצית) ב-50% מהשדה, שישה ריבאונדים וחמישה אסיסטים, כמו גם עם חלוקת נטל כמעט שווה עם ג'יימס בקלאץ'. סל קשה תוך כדי נפילה ואסיסט גדול לדאנק של כריס בוש דאגו לכך. "אין צורך שאפליג בתשבוחות בהקשר שלו", אמר מאמנו אריק ספולסטרה, "דוויין הוא ווינר".

במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, ווייד כבר היה עליז בהרבה. מבחינתו, בדיוק כמו בפרסומת ההיא, הוא שוב התרומם מנפילה. "אני לא אדם רגיש שלוקח דברים קשה", אמר כשנשאל אם נפגע מהביקורות שהוטחו בו 48 שעות קודם לכן, "אני רק יודע שתמיד אקפוץ חזרה על הרגליים, עד שלא אשחק את המשחק הזה יותר. החלטתי להיות אגרסיבי יותר מכפי שהייתי לאחרונה". ומה עם השעון הביולוגי? "יום אחד זה יקרה - הגוף לא יצליח להתאושש, לא משנה כמה ארצה. הזמן ידפוק בדלת ויטפח על כתפי. אבל לא כרגע".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ