אלעד זאבי
אלעד זאבי

בימים האחרונים, כצפוי, עולה רג'י מילר על מוקד ההשוואות. רגע לפני שהוא נכנס רשמית להיכל התהילה, כחלק ממחזור 2012, מתחילים לפרק את הקריירה שלו לגורמים ולקיים הלכה למעשה את אחד התחביבים החביבים בספורט האמריקאי – תהייה על מקומו האמיתי בהיסטוריה. ב"ספורטס אילוסטרייטד", למשל, פרסמו השבוע כתבה שכותרתה "היכן מדורג רג'י מילר בפנתיאון הקלעים?", ומצאו 17 שחקנים שחלקם היו טובים יותר וחלקם "לפחות מסבכים את מקומו בהיררכיה".

ביל סימונס, אגב, כבר עשה את זה מזמן. אחרי שרשם הקדמה ארוכה שנועדה לפייס את אוהדי אינדיאנה ("אם אתם משם, קחו נשימה ארוכה"), הוא הטיל את הפצצה בספרו: "רג'י מילר היה ה'סופרסטאר' האוברייטד ביותר ב-30 השנים האחרונות". בשלב הנימוקים הוא מנה את מספר ההופעות הנמוך שלו באולסטאר ואת העובדה שבשום עונה לא נמנה בין עשרת השחקנים הטובים בליגה. בהמשך סדק את מיתוס "מילר מלך הקלאץ' בפלייאוף" עם שלל דוגמאות פחות זכורות מהפלייאופים בשנות ה-90', והזכיר שקיבל במשך שנים מהשופטים יותר שריקות מגוחכות מכל שחקן אחר.

בהמשך טען סימונס – בצדק, יש להודות – שמילר לא היה מסוגל להשפיע על המשחק באמצעות הגנה, ריבאונד או יצירת מצבים לחבריו. למעשה, הוא היה תלוי בהם הרבה יותר מגארדים אחרים, על מנת שיסדרו לו חסימות ויעזרו לו להגיע לשלשות פנויות – לחם חוקו במשך שנותיו בליגה (קלע יותר שלשות מכל אחד אחר בהיסטוריה שאינו עונה לשם ריי אלן).

מילר. הפסיד לאחותו באחד על אחת, אבל התגבר על הצלקות הנפשיותצילום: אי–פי

זה לא שלפרקליט של מילר תהיה עבודה מסובכת מדי. לא חסרות ראיות אמפיריות שתומכות בקייס שלו – הוא שיחק 18 עונות, רובן כשחקן פרנצ'ייז במועדון שבמשך רוב הזמן הזה הגיע לפלייאוף וצפונה, 40% מהשלוש בקריירה, 89% מהעונשין – אלא שלשחקנים מהסוג שלו תמיד היה ערך מוסף מעבר למספרים, ואפילו עובדות.

אגדת מילר יצאה לדרך מנקודת פתיחה לא פשוטה (אוהדי אינדיאנה שרקו בוז כשנבחר בדראפט, והעדיפו את סטיב אלפורד המקומי. מה הם ידעו), הגיעה לשיאה עם ההרואיזם על הפארקט וההתערבויות עם ספייק לי בסדרות הפלייאוף מול ניו יורק (אני אלך לבקר את טייסון בכלא, אתה תסדר לאשתי תפקיד בסרט הבא שלך) והתעצמה עם שלשת הניצחון ההיא אחרי שהשתחרר מג'ורדן\דחף אותו בגמר המזרח ב-1998 (סדרת הפלייאוף הצמודה ביותר של הבולס בשנות האליפות).

מילר לא היה טוב יותר מקלייד דרקסלר, אבל הוא דיבר הכי הרבה טראש-טוק והטריף את ג'ון סטארקס. מילר לא עזר לשנות את פני המשחק כמו ג'רי ווסט, אך מעטים הדליקו את הקהל – בבית ובחוץ – יותר ממנו. אחותו היתה משחקניות הכדורסל הטובות בהיסטוריה וקרעה לו את הצורה על בסיס קבוע במשחקי אחד-על-אחת ביתיים, והוא עדיין הצליח להימלט מצלקות נפשיות, לצקת משמעות ייחודית לשם מילר ולהפוך לאימת ההגנות בשניות האחרונות של משחק צמוד. בהחלט ייתכן שקיבל יותר תשומת לב בגלל כל הדברים שמעבר (כמו שדניס רודמן, למשל, קיבל תשומת לב בגלל צבע השיער המתחלף או מערכת היחסים עם מדונה), אבל זה לא צריך לגרוע ממה שאכן היה – שחקן נהדר שתמיד היה כיף ובעיקר מרגש לראות.

"כשמוציאים מהדיון את מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט, הוא לא פחות טוב מאף שוטינג-גארד ששיחק את המשחק", אמר השבוע מארק ג'קסון, חברו לקו האחורי בפייסרס במשך שנים. כמובן שצריכים לקחת את המלים הללו בעירבון סופר-מוגבל – השניים חברים טובים ושבוע "היכל התהילה" נוטה להוציא הצהרות פומפוזיות ונטולות היגיון מקולגות. אבל גם אם ההיסטוריה לא באמת תתמוך בהצהרה הזו, הזיכרון הקולקטיבי של חובבי כדורסל אמיתיים דווקא כן. שם, המיתוס ושמו רג'י מילר – זה שכולל מגוון אדיר של סלי קלאץ', ריצת אמוק וריקוד ניצחון מופרע, תנועת חניקה לעבר ספייק לי ושמונה נקודות בפחות מתשע שניות במדיסון סקוור גארדן - ימשיך להיות מדורג גבוה. וזה בעצם המבחן האמיתי, לא?

צפו במיטב של רג'י מילר:

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ