NBA |

למה לעולם לא נשכח את מייקל ג'ורדן

אלוהי הכדורסל כבר חצה את גיל 50, אבל אין ילד שלא מכיר את שמו. מצאנו 10 סיבות לכך שהמצב הזה לא ישתנה בזמן הקרוב, או הרחוק

אלעד זאבי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלעד זאבי

עוד לא נולד האיש שיעצור את הזמן, ומתברר שיש דברים שאפילו מייקל ג'ורדן לא מסוגל לעשות. ועדיין, למרות שכמעט עשור חלף מאז דרך בפעם האחרונה על פארקט במשחק רשמי, אין ילד ששמע על כדורסל ולא מכיר את השם. מי שראה אותו משחק, לעומת זאת, יזכור אותו תמיד. אפשר למצוא 100 סיבות לכך, אבל הסתפקנו בקצת פחות. הנה 10 סיבות לכך שלעולם לא נשכח את מייקל ג'ורדן.

10. בגלל ההטבעות
היו מעופפים גדולים לפניו (דוקטור ג'יי ודייויד תומפסון), היו מעופפים גדולים בתקופתו (דומיניק וויליקינס וקלייד דרקסלר) והיו מעופפים גדולים אחריו (וינס קרטר), אבל איש לא לעג לכוח המשיכה בצורה בה ג'ורדן עשה זאת, ולא רק בגלל הוצאת הלשון הקבועה. כמעט לכל אחד יש דאנק ג'ורדן אהוב במיוחד, ואלוהים יודע שהאיש סיפק מבחר חסר תקדים. לחובבי הקלאסיקה יש את הקריידל ביד אחת או הדאנק מקו העונשין, שביצע בתחרויות הטבעות. לאלו שמעדיפים לראות שחקנים גבוהים במיוחד הופכים לדמות בזויה בפוסטר, יש את הדאנקים בפרצופם של טרי רולינס, מאנוט בול, אלונזו מורנינג, פטריק יואינג ודיקמבה מוטומבו (שזכה גם לנפנוף אצבע שהיה שווה את הטכנית שקיבל המבצע). אם ישו הלך על מים, ג'ורדן הלך על אוויר. ההבדל הוא שלג'ורדן יש קטעי יוטיוב שיוכיחו זאת.


9. בגלל הנעליים
לא היה חסר הרבה כדי שהמותג אייר ג'ורדן יישאר בגדר רעיון במוחם של אנשי הקריאייטיב בנייקי. ב-1984, כשנכנס לליגה, מייקל ג'ורדן בכלל נעל קונברס וחיבב את אדידס. על נייקי מעולם לא שמע. "לא רציתי לפגוש את האנשים של נייקי", העיד בעבר, "לא הכרתי אותם ולא חשבתי שאחבב אותם". אלא שדברים טובים קורים לאלה שמקשיבים לאמא. ג'ורדן הגיע לפגישה עם אנשי נייקי אחרי שדלורס ג'ורדן הבהירה לו כי זו תהיה גסות רוח לבטל ברגע האחרון וש"כדאי שהישבן שלו יהיה על הטיסה".

הוא ישב בפרצוף חמוץ במשך הפרזנטציה, שכללה קליפ של מהלכיו לצלילי השיר "Jump" של להקת ואן הלן. כולם היו משוכנעים שהוא שונא את זה, אבל ג'ורדן אהב. מה שלא אהב זה את העיצוב של האייר ג'ורדן הראשונות, אותן סרב לנעול. "אין סיכוי שאשחק עם זה", אמר כשראה לראשונה נעל כדורסל בשלושה צבעים - שחור, אדום ולבן, "אלה הצבעים של השטן, וחוץ מזה, אנשים יחשבו שאני ליצן". לבסוף השתכנע, והנעל גרמה לסערה. בנייקי שמחו לשלם את הקנס (5,000 דולר למשחק) שהטילה הליגה על השחקן עם הנעליים שחרגו מהנוף המקובל. עם כל דגם שיצא, ג'ורדן הפך למעורב יותר בעיצוב ולעתים דרש לעצור את פס הייצור על מנת לבצע התאמות. עם השנים, סדרת אייר ג'ורדן הפכה למשהו שהוא הרבה מעבר לנעלי כדורסל – היא הפכה לסמל סטטוס. מהסוג שבשבילו הולכים מכות בקניונים.

8. בגלל הפרסומות
אנשי קריאייטיב – לרוב של נייקי, אבל לא רק – הצליחו להנציח את ג'ורדן עם כמה מהפרסומות הזכורות ביותר של ספורטאי באיזשהו ענף. בין אם היתה זו פרסומת בה הוא משחק מול גרסה צעירה של עצמו, פרסומת עם קאץ'-פרייז מנדנד באדיבות ספייק לי ("It’s gotta be the shoes"), פרסומת בה הוא מטביע בסל בגובה עשרות מטרים ולא יודע איך לרדת, פרסומת עם באגס באני (רגע לפני הסרט המשותף) או פרסומת בה הוא משחק חיובים עם לארי בירד (נגמר בתיקו\קליף-האנגר), לכולן היה מכנה משותף (מלבד ניסיון בסיסי להניע לקנייה): הן הבהירו היטב שהוא מייקל ג'ורדן, משהו שאף אחד מאתנו לעולם לא יהיה.


7. בגלל האגדות האורבניות
לקראת סוף שנות ה-80', כשהפך לאזרח מספר 1 של ה-NBA, חצה ג'ורדן את הקו שמפריד בין מגה-סטאר ספורטיבי לסלבריטאי לכל דבר. בעידן נטול אינטרנט וערוצי טלוויזיה שמוקדשים לרכילות, כמות הסיפורים שעסקו במייקל ג'ורדן היתה יוצאת דופן. חלקם היו מוגזמים, רבים מהם התבררו כנכונים ולא כולם היו מחמיאים.

ג'ורדן אכן היה מהמר כמעט כפייתי, תופעת לוואי של יצר תחרותי-ילדותי על סף האובססיבי. הוא נכח בקזינו באטלנטיק סיטי בזמן הפלייאוף, נהג להתעלם באופן שיטתי מהתרגיל אותו סימן המאמן עד בואו של פיל ג'קסון והתעלל מילולית בחבריו לקבוצה על בסיס יומי (פרטים אצל וויל פרדו, ביל קרטרייט, סטייסי קינג, הוראס גראנט, סקוטי פיפן ועוד רבים ולא טובים מספיק עבור ג'ורדן). הוא טרפד את הכללתו של אייזיה תומאס בנבחרת החלומות המקורית, הוכיח למג'יק ג'ונסון מיהו זכר האלפא באותה נבחרת באמצעות משחק אימון פנימי במונטה קרלו וביקש מהנהלת שיקגו להיפטר משחקנים מסוימים ולהביא במקומם אחרים. היו עוד צ'יזבטים רבים על האיש, ולאו דווקא כאלה שתאמו את התדמית הנקייה שתמיד השתדל לשדר. בשורה התחתונה, הם רק העצימו את המיתוס.

6. בגלל הכישלונות
לפני הת'ריפיט הראשון, היו אלה שבע שנים עקרות מאליפויות שהתאפיינו בהרבה תסכול מכל מי שאינו מייקל ג'ורדן ומיריבה שנואה בשם דטרויט פיסטונס. זו שהמציאה את "Jordan Rules", שיטת הגנה ברוטלית שהשאירה אצל האיש עבורו נבראה לא מעט סימנים כחולים והרבה יותר צלקות נפשיות. לפני הת'ריפיט השני היה ההפסד ההוא בחצי גמר המזרח לאורלנדו ב-1995, אחרי שחזר מ-18 חודשים של חיפוש עצמי במגרשי בייסבול שכוחי אל. אלא שהכישלונות של ג'ורדן סייעו לשני דברים: הראשון קשור לכל מי שאינו ג'ורדן, שקיבל מנת האנשה לדמותו של זה שמכונה "אלוהים". הדבר השני קשור לאיש עצמו, שהשתמש בכישלון כמקור מוטיבציוני ודחף את עצמו חזק יותר בעונה שאחרי. כפי שנאמר על ידי ג'ורדן בפרסומת הכישלון המפורסמת: "נכשלתי שוב ושוב בחיי, וזו הסיבה שהצלחתי". הלוואי על כולנו.


5. בגלל הסטטיסטיקה
40,011 דקות, 32,292 נקודות (שלישי בכל הזמנים), 12,192 סלי שדה (רביעי בכל הזמנים), 2,514 חטיפות (שלישי בכל הזמנים), 30.1 נקודות בממוצע למשחק (ראשון בכל הזמנים), 25 פעמים שחקן השבוע, 16 פעמים שחקן החודש, 14 הופעות באולסטאר, 10 פעמים מלך הסלים ובחמישיית העונה, 9 פעמים בחמישיית ההגנה של העונה, 6 אליפויות ותארי MVP בסדרת הגמר, 5 פעמים MVP של העונה הרגילה, 3 פעמים MVP של האולסטאר, 2 פעמים אלוף הטבעות. האדוקים יוסיפו 1 אלוהינו.

4. בגלל סלי הניצחון
יש אנשים שנולדו לרגעים הגדולים. ג'ורדן – שכפרשמן הביא אליפות למכללת צפון קרוליינה עם סל ניצחון - נולד לרגעים הגדולים ביותר. הרבה לפני שדמות פיקציונלית בשם קרמבו חילקה לעולם טיפ של אלופים, ג'ורדן התחיל את העונה הרגילה הכי מהר שהוא יכול ובפלייאוף הגביר קצב. אוהדי היריבות סבלו מכך, ואולי יותר מכל אלו בקליוולנד וביוטה, להם נשבר הלב שוב ושוב. לקאבס ולקרייג אילו בפרט היה הכבוד לשמש תפאורה לסל שנודע לימים כ-"The Shot". הקטע האכזרי באמת: היו גם המשכונים, "The Shot II" ו-"The Shot III". שחקני ואוהדי הג'אז הם בערך היחידים שלא ממש התמקדו בפואטיות הנדירה של סל הניצחון המפורסם של ג'ורדן במשחק מספר 6 בגמר 1998, הופעתו האחרונה במדי שיקגו, שהסתיימה באליפות שישית. אם קארל מאלון וג'ון סטוקטון חולקים סיוט משותף, הוא נראה בדיוק כך:


3. בגלל הראשוניות
יש משהו בשם הזה, "ג'ורדן", שמציב אותו על מדרגה נפרדת מכל השאר, שדה משחק שמאוכלס על ידי אדם אחד בלבד. לדוויין ווייד היה בשבוע שעבר הסבר פשוט לכך: "לעולם לא יהיה מייקל ג'ורדן נוסף, כי הוא היה הראשון לעשות הרבה דברים. ברגע שאתה הראשון, לעולם לא יהיה עוד אחד בדיוק אותו דבר". נכון, ג'ורדן עשה דברים שאיש לא עשה לפניו על פארקט, אבל החלוציות שלו התעצמה אפילו יותר ברגע שירד ממנו. בעוד שמג'יק ג'ונסון ולארי בירד נחשבים למושיעים של ה-NBA, ג'ורדן הוא האיש שהפך אותה למה שהיא היום. הוא אחראי כמעט בלעדי לגלובליזציה של המשחק, אחרי שהפך לא רק לפנים שלו – אלא למשהו גדול ממנו. הוא גם הראשון שהבין איך לעשות זאת.

אף ספורטאי, בשום ענף, לא התקרב (או מתקרב) למותג ששמו ג'ורדן, שהפנים את המשמעויות של הפיכתו לכזה הרבה לפני כולם. זה לא שמחלקת השיווק של ה-NBA לא עזרה בכך, אבל זה התחיל מג'ורדן עצמו. סוכנו לשעבר, דייויד פאלק, סיפר על התקופה בה נעלי אייר ג'ורדן הראשונות עוררו סערה ציבורית. "בקונברס הבטיחו לנו טיפול זהה לזה שהעניקו לדוקטור ג'יי, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד, אבל בנייקי הבינו זאת מיד. ההנחה הבסיסית באותם ימים היתה ששחקן בענף קבוצתי לא יכול להיות משווק כאינדיבידואל. ג'ורדן הוא חלוץ מהבחינה הזו". פאלק נזכר כי פעם אחת אמר לו רוד ת'ורן, הג'נרל-מנג'ר של שיקגו באותה תקופה: "מה אתה מנסה לעשות? להפוך את ג'ורדן לשחקן טניס?". התשובה שקיבל היתה "עכשיו אתה קולט". מאז כולם קלטו.

2. בגלל שלא ייתנו לנו לשכוח
הוויכוחים הווירטואלים בין אוהדים, מהזן הכיפי והמגוחך של "מי היה\יהיה טוב יותר", יכללו את ג'ורדן בשיחה באופן אוטומטי. נתוניו יודגשו בשקופית של כל השוואה סטטיסטית בעלת מאפיינים מחמיאים, ומעלותיו הטובות יוזכרו על ידי שדרים\פרשנים\כתבים בכל פעם ששחקן ייתן הופעת פלייאוף סנסציונית ("מספרים של ג'ורדן", "התחפש לג'ורדן" וכדומה). המונח השגור לשחקן צעיר מבטיח הוא עדיין "מייקל ג'ורדן הבא", וכל ציטוט או קצה מחשבה שהוא מבטא – גם בגיל 50 - זוכים להד תקשורתי. עד שהדור שלא ידע את יוסף של הכדורסל יהווה רוב בתקשורת הספורט העולמית, המצב הזה לא הולך להשתנות. אלו ששאפו לריאות את הסם ששמו מייקל ג'ורדן לעולם לא ישכחו את ההרגשה, וגם לא יאפשרו לאף אחד אחר לעשות זאת.

ביל סימונס, מייקל ווילבון, מג'יק ג'ונסון, ג'יילן רוז מדברים מייקל ג'ורדן:


1. בגלל שהוא עדיין כאן
עזבו את זה שנעליו הן עדיין נעלי הכדורסל הנמכרות ביותר, עשור אחרי שפרש סופית. או אפילו את העובדה שב-2013 הוא מככב על עטיפות של משחקי וידאו – אלה שמכוונים לקהל יעד שעוד לא היה בתכנון כשבריון ראסל קיבל טפיחה קלה בישבן במשחק ההוא - יותר פעמים מלברון או דוראנט. ג'ורדן עדיין כאן, ולא רק ברוחו, אלא פיסית ממש. תא הכבוד כבר כנראה לעולם לא ייתן לו את הכבוד אותו קיבל על הפארקט – כמות ההחלטות הגרועות שקיבל כמנהל\בעלים בוושינגטון ושארלוט יכולה לפרנס קומיקאים – אבל הוא עדיין חלק מהמשחק. כבעלים של שארלוט בובקאטס, כרגע הקבוצה הגרועה בליגה, הוא מפגין נוכחות באימונים ובמשחקים, ואפילו ישב על הספסל לפני שדייויד סטרן ביקש ממנו לחדול אחרי שמספר שופטים התלוננו. לך תשרוק נגד שארלוט אחרי שמייקל ג'ורדן נתן בך מבט עקום.

ג'ורדן עצמו הודה כי לא משנה מה ניסה – וזה ככל הנראה כולל כמות מגונה של שעות על יאכטות מפוארות, מגרשי גולף ובתי קזינו ברחבי העולם – הוא פשוט לא מסוגל להתנתק מהמשחק. אבל זה בסדר, מייקל. גם אנחנו, אוהדי המשחק, לא ממש מסוגלים להתנתק ממך.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-2013, לרגל חגיגות היובל לג'ורדן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ