בלוג הפלייאוף |

מעט ניסיון והרבה חלודה

שעות הפלייאוף שצברה סן אנטוניו לעומת גולדן סטייט סייעו לה לנצח משחק כמעט אבוד. וגם: כיצד תרמה מילווקי לניצחון שיקגו במיאמי

אלעד זאבי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלעד זאבי

ניסיון, ניסיון. המלים "יש להם יותר ניסיון" או "עדיין חסר להם ניסיון" תמיד נזרקות בסיטואציה כמו סדרת פלייאוף בין סן אנטוניו לגולדן סטייט. כשחושבים על זה באופן רציונלי, אין ל"ניסיון" שום השפעה ממשית על המשחק. הוא לא מעניק עוד נקודות על הלוח, לא לוקח ריבאונדים ולא מזיז רגליים מהירות יותר בהגנה. לכאורה, לניסיון אין שום קשר לקאמבק של סן אנטוניו, שמחק פיגור של 16 נקודות בפחות מארבע דקות. הרי עליו היו חתומים היכולת של טוני פארקר, הנקודות של קוואי לאונרד והשלשה של דני גרין.

אלא שבפועל, הניסיון שיחק תפקיד משמעותי במשחק מספר 1. גם מבחינת הספרס, שבדקות האחרונות פשוט היתה הרגשה שהם ימצאו דרך להגיע להארכה, אבל יותר מבחינת גולדן סטייט. דפיקות הלב הקולקטיביות של קבוצה שמשחקת יחד בפלייאוף בפעם הראשונה מואצות יותר בדקות כאלה, בהן היא מבינה שהיא עומדת לעשות משהו גדול ורק צריכה להעביר את הזמן עד שזה יקרה.

זה קרה לווריירס גם במשחק האחרון מול דנוור, רק ששם הם הצליחו להיחלץ מפספוס. הלילה, חוסר הניסיון והרעד בידיים כבר עלה להם בהפסד, למרות נאומי המוטיבציה של מארק ג'קסון בפסקי הזמן. החטאות, איבודים, עבירות מטופשות – הכל היה שם. שובר לב מבחינתם, אין ספק, אבל גם מחומרים כאלה עשוי משחק שבאמת היה בו הכל, ואז קצת יותר. אולי חשוב יותר, גם מהפסדים כאלה – וכנראה שבעיקר מהם – מרוויחים ניסיון.


קלטנו אותך. טוני פארקר אמנם החזיר בסופו של דבר את הכבוד האבוד, אבל לא לפני שהוא קצת נרמס. ברבע השלישי היה לו את הכבוד המפוקפק לשמור על שחקן שבאותן דקות היה יכול לעלות לשורה האחרונה ביציע, לאכול בוריטו ביד אחת – או כל דבר אחר שמגישים באולם בסן אנטוניו – ועדיין לקלוע ביד השנייה. סטפן קארי נכנס לזון מהסוג שהופך לאגדה אורבנית ("הטבעת נראתה בגודל כפול" וכו'), ולפארקר או כל גארד אחר לא היה סיכוי להוציא אותו משם.

אלא שברבע האחרון, כמעט בנקודת האל-חזור מבחינת הספרס, גרג פופוביץ' שינה טקטיקה והעביר את קוואי לאונרד – קפיץ זריז בגובה 2.01 מטר – לשמור על קארי. יחד עם עזרה מזדמנת בחדירות, האחרון חזר להיות אנושי. הוא הוסיף רק - הכל יחסי, כן? - 12 נקודות ברבע האחרון ובהארכות, וניכר שלאונרד הפריע לו הרבה יותר מפארקר. העובדה שסן אנטוניו למדה את הלקח הזה מבלי להפסיד את המשחק היא רק בונוס עבורה.


אלופה חלודה. לברון ג'יימס קולע בפחות מ-50% מהשדה. כריס בוש 3 מ-10. מריו צ'אלמרס 1 מ-5. שיין באטייה 2 מ-7, כנ"ל ריי אלן. 24 זריקות לשלוש ב-29%. אפשר וצריך לתת קרדיט להגנה של שיקגו, אבל זריקות רבות – בעיקר במחצית הראשונה – היו פנויות יחסית, ומיאמי פשוט לא קלעה. הצרה האמיתית היתה שברבע האחרון היא גם לא טרחה לשמור. בהחלט יכול להיות שמילווקי, אותה ניצחו ההיט על ניוטרל, עשתה את הנזק העיקרי רק שבוע אחרי שהסדרה מולה הסתיימה.

כמובן שיותר מדי מנוחה אינה תירוץ, אבל שוב הוכח שהיא עשויה להביא נזק במקביל לתועלת, ודאי אם היא מגיעה אחרי היעדר תחרות. גם הספרס היו קרובים מאוד לחזק את התזה. ביום כזה, מיסטר MVP היה צריך להתחיל לחפור את דרכו לסל הרבה לפני הרבע הרביעי, אז שיקגו כבר היתה חזק בתוך המשחק ונייט רובינסון הרגיש כמו אולסטאר. האמת? עד עכשיו בפלייאוף, הוא אפילו יותר מזה.

נייט רובינסון, אולסטאר פלייאוף 2013:


שור עבודה. בהיעדרו של לואל דנג, התענוג המפוקפק לשמור על השחקן הטוב בעולם ניתן לג'ימי באטלר. מלבד תסכול תדיר מכך שזה לא הוגן שיש בריות שבנויות כך, המחיר הפיסי שמשלם שומרו של לברון ג'יימס הוא כנראה עצום - אבל לבאטלר לא נראה שההיבט הזה הזיז. למעשה, שום היבט לא הזיז לו: הוא סיים משחק שלישי ברציפות בלי לרדת לספסל, הפעם הראשונה ששחקן עושה זאת בפלייאוף מאז אלן אייברסון ב-2005. והתוצרת ההתקפית? 21 נקודות ו-14 ריבאונדים.

באופן כללי, באטלר הוא השחקן המשתפר של הפלייאוף. מ-26 דקות למשחק בעונה הרגילה הוא קפץ ל-39.6, והוא מצדיק כל שנייה: 12.9 נקודות, 5.5 ריבאונדים, 3 אסיסטים, למעלה משלשה למשחק ב-41%. אם יש משהו חיובי בעונה המסויטת בריאותית שעוברים הבולס, זו העובדה שהוואקום מתמלא בבאטלרים וברובינסונים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ