בלוג NBA

תשתחוו בפני המלך, ובפני דאנקן גם

לברון ניצח את הקרב הפסיכולוגי מול פופוביץ', דאנקן התקרב עד מרחק נגיעה ממציאות אלטרנטיבית ולכל המעורבים היה מגיע קונפטי

אלעד זאבי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד זאבי

אחד שיודע. טים דאנקן כבר ראה ניסים בכדורסל, ואפילו מקרוב. חברו לקבוצה, טרייסי מגריידי, קלע מולו פעם 13 נקודות ב-35 שניות וניצח את המשחק. הוא היה על הפארקט לפני כמעט עשור, כשדרק פישר, שודד במדי לייקרס, קלע את הזריקה ההיא 0.4 שניות לסיום. רק ביום שלישי האחרון הביט במיאמי מדגימה איך נראית תחיית מתים בכדורסל. אבל לפנות בוקר, אחרי ש-50 שניות לסיום החטיא זריקה שהיא עבורו פעולה טבעית כמעט כמו נשימה, הוא הפסיק להאמין בניסים. באופן אירוני, באותה שנייה גרם למישהו אחר להאמין בהם. "התפללתי שיחטיא", סיפר לאחר מכן שיין באטייה, ששמר עליו באותו מהלך, "עשיתי מה שיכולתי, אבל לא השפעתי על הזריקה שלו. זה לא היה תלוי בי".

דאנקן ידע היטב במי זה היה תלוי. בדרך חזרה להגנה חבט בפארקט מרוב תסכול, תגובה קיצונית עבור מי שאפילו את העבירות הטכניות שלו סופג בעקבות מבט. ברגע שהכדור זלג החוצה והוא לא הצליח לתקן מעל באטייה, הוא ידע שזה נגמר. המשחק, העונה. כנראה גם הצ'אנס האחרון לטבעת חמישית. "לא אחשוב על המשחק השישי, אלא על המשחק השביעי ועל הטעויות שעשיתי בסיומו", אמר לאחר מכן, שפת גופו עגמומית במיוחד, אפילו בסטנדרטים של אנשים שאינם טים דאנקן.

מעטות המפסידות בסדרת גמר שמעוררות כל כך הרבה סימפטיה. אם לשפוט לפי החיבוקים הממושכים בסיום, נדמה שבאיזשהו מקום גם שחקני מיאמי לא רצו לראות את דאנקן מפסיד. מה לעשות שעל מנת לנצח, הם היו חייבים לדאוג שזה יקרה. "אם אשחק ברמה שלו בגיל 37, אהיה אדם מאושר", אמר דוויין ווייד, חולק כבוד גם ל-18.9 נקודות ו-12.1 ריבאונדים של דאנקן בסדרה, אבל בעיקר לאדם, לספורטאי ולמתחרה האדיר שהוא.

9 מתוך 9 |
אגניישקה רדוונסקה עם כדורים שיצאו מכל פרופורציהצילום: אי-פי
1 מתוך 9 |
ביום שני יצאה לדרך אליפות ארצות הברית הפתוחה, הגראנד סלאם האחרון של העונה. חואן מרטין דל פוטרו הוא אחד מהבכירים שבטינסאים שהגיעו לאליפותצילום: אי-פי
2 מתוך 9 |
יותר משהוא רוצה לעלות לשלב הבא, מיכאל לודרה רוצה להניח את הראשצילום: אי-פי

קליעת עונשין בודדת, ריבאונד אחד או החטאה של ריי אלן – זה כל מה שהפריד בין דאנקן לבין מציאות אלטרנטיבית בה הוא זה שחובש כובע אליפות, לוחץ יד לדייויד סטרן ומקבל את גביע ה-MVP מידיו של ביל ראסל. באותו יקום מקביל, התאומים של מאנו ג'ינובילי שופכים כרגע שמפניה על ראשו של גרג פופוביץ', טוני פארקר ובוריס דיאו מעשנים סיגר ניצחון בצבע דגל צרפת ומגריידי מחפש בדחיפות את הכנסייה הקרובה כדי להודות למי שצריך על מזלו הטוב. אבל קוואי לאונרד החטיא מקו העונשין, כריס בוש תפס את הריבאונד המכריע, אלן קלע את השלשה והמציאות הפכה למה שהיא. דאנקן, בכל מקרה, כבר ביסס את מעמדו בין הגדולים ביותר בהיסטוריה של הענף. כשיעיף מבט מעבר לכתף, יראה גם את לברון עושה את הדרך לשם.

הוא הגיע. "אני לברון ג'יימס מאוהיו, אני אפילו לא אמור להיות כאן", אמר בסיום ה-MVP של הגמר, ה-MVP של העונה וה-MVP של סדרת הריאליטי "בואו ננסה לשבור מנטלית ספורטאי-על", שהפיק במשותף לפחות חצי עולם בשבועות האחרונים. מלבד הלחץ המובנה שכרוך במשחק שביעי על האליפות, לך תשחק אותו גם עם משקולות בלתי נראות, תוצאה של ביקורת חסרת פרופורציה על כל דבר שאינו מושלם אצלו. אין ב-NBA סיר לחץ גדול מזה שבושל בו לברון לפנות בוקר, אבל המסקנה בתום זמן הבישול – כמעט שלוש שעות ברוטו - היא חד משמעית: הוא מוכן.

פופוביץ' הוא אדם ומאמן עקשן. כפי שהתעקש לנופף באצבע משולשת וירטואלית כלפי כל מי שביקר אותו על ספסול פארקר ברגעי מפתח במשחק השישי – באמצעות ההחלטה ללכת עם מאנו ג'ינובילי בהתקפה האחרונה גם במשחק השביעי – כך התעקש גם על שיטת "בוא נראה אותך מנצח אותנו מבחוץ" עם לברון. הוא התעקש עליה אפילו כשהשלשה השנייה נכנסה. והשלישית. והרביעית. והחמישית. לאונרד, מן הסתם בניגוד לכל אינסטינקט כדורסל בריא בגופו ותוך הפגנת משמעת טקטית שוודאי גרמה לאלי גוטמן להתאהב בו, המשיך לתת ללברון מטר ולקרוא תגר פסיכולוגי על הג'אמפ שלו.

תקציר סדרת הגמר, למי שכבר שכח או סתם רוצה להיזכר:


אלא שבניגוד למשחקים הראשונים, לברון לא נתן לזה לחדור מבעד לסרט ההזעה שעל ראשו, שהפעם נשאר שם עד שבצבץ ממנו קונפטי. "הבטתי בסטטיסטיקות לפני המשחק וזה הזכיר לי שבמשך רוב העונה הייתי מהטובים בליגה בטווחים הללו", אמר לאחר מכן. 27 שניות לסיום אותה עונה, הוא הזכיר את זה גם לפופוביץ'. ההימור שהצליח במשך רוב הסדרה, נכשל ברגע האמת. בתמונת המראה, הג'אמפ שאכזב במשך רוב הסדרה חזר בתזמון מושלם. דווקא במשחק השביעי, דווקא בשיא הלחץ. או שלא. "לחץ זה לשלם משכנתא, או לשים אוכל על השולחן", אמר שיין "פרופורציות" באטייה, עוד אחד שחזר לחיים בתזמון מושלם בערב של 6 מ-8 לשלוש, "בסופו של דבר זה רק משחק".

זה נכון, אבל איזה משחק זה היה מצדו של האיש שמשחק אותו טוב מכולם. 37 נקודות, רובן הושגו בדרך אותה הכריחה אותו סן אנטוניו לקחת, אי שם מעבר לקשת או צעד בתוכה. את המלכוד הפסיכולוגי הזה, הבהיר, פופוביץ' יכול לשמור לראג'ון רונדואים והג'ון וולים של העולם – לא למי ששואף "להיות אחד הגדולים ששיחקו את המשחק, אם לא הגדול מכולם", לדבריו. אליפות שנייה ברציפות, בטח אחרי הופעה כזו, היא עדות לרצינות כוונותיו. "אם אתם עדיין שונאים את לברון, אתם זקוקים לקואצ'ר", צייץ אנדרה איגודלה, "ואני מוכן לממן אותו". במלים אחרות, נתינים שעדיין אינם שבויי מלכות, מהרו לכרוע ברך בפני המלך. חוץ מדוויין ווייד, יש לו פטור רפואי.

שלוש. "לפני המשחק ערכתי שיחה עם הברכיים שלי", גילה ווייד, רגע אחרי שביקש מהעיתונאים לפנות אליו בשם "שלוש", "אמרתי להן 'תקשיבו שתיכן, אם תתנו לי רק עוד משחק אחד גדול, יהיה לנו קיץ נפלא'". לברכיים, מתברר, יש לב רחב. הן העניקו לבעליהן את מבוקשו ואפילו התרוממו מהשתטחות שעלתה להן בבריאות ברבע האחרון. ווייד סיים עם 23 נקודות, 10 ריבאונדים ואליפות שלישית בקריירה. לא רע בכלל, אם לוקחים בחשבון מה עבר בחודשיים האחרונים.

"איני יודע כיצד אחרים היו מתפקדים במצבו", אמר מאמנו, אריק ספולסטרה, עניבתו משוחררת וחולצתו ספוגה בחומרים מהם עשויה אליפות. מזל שווייד הוא מי שהוא. בסופה של עונה, כמעט כמו בכל עונה בעשור האחרון, הוא שוב היה שם כשמיאמי נזקקה לו. הצעד הראשון אמנם כבר לא מהיר כשהיה, גם לא הניתור שמייצר פוסטרים, אבל כל השאר קיים – הכישרון, הרצון והתשוקה להוכיח. "לכל אחד יש דעה ובסופו של יום אני יכול להשתמש בספקות הללו לטובתי", אמר על מבקריו. ספולסטרה, בכל אופן, לעולם לא יימנה עליהם. "צריך להצדיע לו על המאמץ שנתן בסדרה הזו", קבע.

ווייד ראוי להערכה, אבל לא רק הוא. כמעט כל מי שנטל חלק באחת מסדרות הגמר הטובות בעשורים האחרונים ראוי לה. בין אם זה באטייה, אלן (בגלל השלשה ההיא) או דאנקן (למרות ההחטאה ההיא); בוש (למרות אפס נקודות במשחק השביעי) ופארקר (למרות 3 מ-12 מהשדה במשחק השביעי); דני גרין, שאמנם נחנק במשחק השביעי, אבל נתן הופעות שאיש לא ציפה להן בחמשת המשחקים הראשונים; ומאנו ג'ינובילי, שתמיד רוצה יותר מדי ונדמה שכבר יכול מעט מדי. "נמשיך לחשוב על המשחק השישי", אמר, פניו מסגירות את לבו.

כל מי שצפה ונשאב רגשית ימשיך לחשוב - על המשחק השישי, על השביעי ועל סדרת גמר למזכרת. יש כאן תמונה גדולה, וכדאי לזכור אותה. כמו פופוביץ'. "זו היתה סדרה נהדרת", אמר, "אפילו שהפסדנו, חייבים להעריך את מה שהצלחנו לעשות. אפשר לחיות עם הפסד כזה אם אתה יודע שעשית כל מה שאתה יכול. אני חושב שזה מה שעשינו".

וככה זה נגמר:


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ