אלעד זאבי
שחקן תיכון צ'ינלי עולה לפארקט. "להשתמש בכדורסל כזרז להמשיך הלאה"
שחקן תיכון צ'ינלי עולה לפארקט. "להשתמש בכדורסל כזרז להמשיך הלאה"צילום: /אי־פי
אלעד זאבי

הדבר הראשון שקופץ לעין ב"כדורסל או כלום", סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים שיצאה בנטפליקס בתחילת החודש, זה הקניונים. לא מהסוג העירוני, אלא כאלו שיוצר הטבע בעצמו, בלי חניה תת-קרקעית ומקדונלדס בילד-אין. "עבורי, זו כמעט היתה רמאות", מספר ל"הארץ" גבריאל ספייטל, במאי הצילום ואחד משלושת הבמאים של הסדרה, "אני מצלם בהרבה מקומות, אבל מעולם לא הייתי בחלק הזה של המדינה, באריזונה. זה כמעט משנה חיים. כשאתה רואה כמה מהקניונים הטבעיים, זה כל כך יפה. יש לזה גוון שונה, חם יותר. הרבה פעמים כשאתה מצלם אתה מקבל איזשהו צבע סטרילי, מעין כחול. שם אתה לא רואה את זה, אלא רק שעת שמש קסומה כל הזמן".

זה קצת מזכיר את הנופים המדבריים העצומים מהפקת הענק "ווסטוורלד", אבל כאן לא מדובר בעלילה עם רובוטים רצחניים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. בדיוק להפך: הסדרה הזו מלאה באנושיות ומציגה מעט מאוד מלאכותיות. "אפשרנו לילדים ולאנשים לספר את הסיפור שלהם בעצמם", מסביר ספייטל, "הגישה שלנו היתה - הם מכניסים אותנו לביתם, ואנחנו חייבים לוודא שאנחנו נאמנים לסיפור שהם מספרים".

הסיפור הוא מעקב צמוד אחרי העונה של שחקני תיכון צ'ינלי - מקום שנמצא בשמורת הנאוואחו בצפון-מזרח אריזונה ובו אין הרבה מעבר לקבוצת הכדורסל המקומית. אפשר למצוא בסדרה את קווי העלילה הצפויים בדוקו מהסוג הזה - הקשיים האישיים, המאמן המבוגר ש"פעם קארים עבדול-ג'באר שימש כעוזרו" ומנסה להחדיר בהם חשיבה אחרת על המשחק, ההורים שמנסים לתמוך ולמעשה זקוקים בעצמם לתמיכה מהילדים - אלא שקו העלילה הפחות שגור הוא זה שהופך הכל לאותנטי יותר. "בפעם הראשונה ששמעתי על הסיפור חשבתי שהוא נהדר, כי יש בו הזדמנות טובה לחשוף תרבות שלא שומעים עליה הרבה", אומר ספייטל, "לא רואים יותר מדי דברים על התרבות האינדיאנית בטלוויזיה האמריקאית".

כך יוצא שהסדרה מציגה את אמריקה שבדרך כלל לא רואים בטלוויזיה. בסביבתו של אחד מאולמות הכדורסל הגדולים בארצות הברית עבור קבוצת תיכונים, כמעט אין שום דבר - במובן הכי מילולי של הביטוי. "היינו שם כמעט 70 ימים בצילומים ובאמת שאין שם משהו אחר", מספר ספייטל, "אין באולינג או קולנוע. יש מכולת אחת. שם אין וולמארט חדש כל ארבעה רחובות. הבריחה של הילדים מהמציאות היא כדורסל. ארנה של 6,000 מקומות אליו מגיעים אנשים מכל הסביבה כדי לעודד את הלוחמים המודרניים שלהם".

הוריהם של הנערים לא חולמים שייצא מהם לברון ג'יימס או קווין דוראנט, או אפילו יגיע ל-NBA. התקווה היא פשוט שהבן יחיה חיים טובים יותר משלהם. ברקע הקשיים היומיומיים של חלק מהמשפחות - ביניהן כאלה שהגיעו עד מחסור במים זורמים או ניתוק החשמל - מציבים היוצרים את הטראומה ההיסטורית של תושבי השמורה; זו שהולכת אחורה עד 1864, אז ריכז חיל הפרשים האמריקאי את כל בני נוואחו ואילץ אותם ללכת מעל 600 קילומטר מביתם באריזונה לניו מקסיקו. כעבור מספר שנים הם חזרו לאזור, אך רבים מתו בדרכים. "הטראומה ההיסטורית הזו עדיין מורגשת שם", מעיד ספייטל, "אבל אולי הילדים האלה כבר מסתכלים לעבר העתיד. המטרה האמיתית שלהם היא להשתמש בכדורסל כזרז להמשיך הלאה, לצאת מהשמורה ולקבל השכלה, אבל אז לחזור ולעזור לאנשים שלהם".

גם הכדורסל שנראה על המסך קשור ישירות לתרבות של הנאוואחו. הסגנון של קבוצת צ'ינלי מכונה "רז-בול" (Reservation Basketball), ריצה בלתי פוסקת וכמעט נטולת אבחנה, במטרה לטשטש את חיסרון הגובה הבולט של בני הנאוואחו ולנצל את יתרונם הטבעי. "זה לא רק שהם קטנים ורצים מהר, ריצה היא ממש חלק מהתרבות שלהם", מספר ספייטל, "בזמן שביליתי בשמורה הם סיפרו לי איך היו מתעוררים כילדים ופשוט רצים לעבר השמש. בעזרת ה'רז-בול' הם מתמודדים עם יריבים גדולים וחזקים מהם, כי כשמגיע הרבע הרביעי הקבוצה השנייה לא יכולה להחזיק מעמד. היה ממש מגניב לראות מקרוב את הסגנון הזה, שלא רואים הרבה. הוא נתן להם סיכוי אמיתי".

אמיתי זו מלת המפתח. המלה "כדורסל" אמנם מופיעה בשם הסדרה, אבל כמו שאמר פעם אייזיה תומאס - הסוד בנוגע לכדורסל הוא שמדובר בהרבה יותר מכדורסל. הפרקים מציגים המון קטעים ממשחקים, אבל ברור לכולם שהדברים החשובים ביותר עבור הנערים הללו יתרחשו ברגע שיסירו את גופיית המשחק בפעם האחרונה. היו ליוצרים מספיק הזדמנויות להפוך את זה לקיטש אמריקאי קלאסי, עם מוזיקה אובר-דרמטית או לפחות קריין שינסה לפרוט עוד קצת על הרגש, אבל הם ויתרו עליהן מראש. "זה לא מי שאנחנו כיוצרי סרטים", מסביר ספייטל, "זה נכון שבסוף כולם מנסים למכור תוכנית, אבל כשאתה מוכר, צריכים לקבל החלטה מודעת כיצד לגשת לסיפור. הגישה שלנו היתה שזה הסיפור שלהם. הם אפשרו לנו להיות חברים שלהם".

זה לא שהכל מושלם בסדרה - לא כל הפרקים אחידים ברמתם, וסוף הסיפור האישי של מי שגורם לך לדמוע בדקה ה-15 בפרק הראשון מרגיש פתאום טוב מדי בשביל להיות אמיתי - אבל "כדורסל או כלום" בהחלט שווה צפייה. בעיקר עבור מי שאוהב סיפורים קטנים על אנשים רגילים, נופים בלתי רגילים ואת המשחק שמסוגל לשלב ביניהם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ